שלום לקבוצת התמיכה שלי, אני קיפניס ואני "פודי". בזמן שאנחנו מתחבקים (בהסכמה), אפתח בקינה: בסוף החודש הזה תיסגר מסעדת "ברוט", שפעלה בקרן הרחובות מונטיפיורי ונחלת בנימין ב־11 השנים האחרונות. כן, אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם עכשיו, לפחות חלקכם: זמנים קשים, הארץ במלחמה - והבן אדם מתאבל על סגירת מסעדה?
גנץ ואינזקוט מפחדים: זה או ממשל צבאי, או חזרה של חמאס | חיים רמון
אז זהו, שכן. כלומר, אני לא משווה חלילה בין טרגדיה של אובדן חיים לסגירה של עסק (ועוד מבחירה!) אלא רק טוען שכשם שהחיים זקוקים למגן אנושי בדמות חיילינו הגיבורים, כך כדי שיהיה להם עבור מה ללחום ולאן לחזור, אנו זקוקים לתעוזה גם באזרחות. הגיבורים האזרחיים שלי הם סופרים, משוררים, מוזיקאים, מעצבי אופנה או שפים, תסריטאים, במאים או ייננים, אנשים שנותנים טעם לחיי. מהמטבח (שתכף ניכנס אליו) ועד ל"הַטַּבָּח" (גל תורן, איזה שחקן!).
יהיה מי שיאמר שזה גשמי מדי, שמוטב לנהות אחר איזה רב גאון וגדול בתורה, ולהבדיל: הטוענים בשם הבריאות יכולים לציין כאן שם של איזה גורו של כושר ותזונה. לאלה גם אלה אשיב בשתי אלה: ראשית, החיים הם דבר גשמי, כך שמי שמאמין בעולם הבא או בגלגול נשמות רשאי להתכונן כהמלצת רבי יעקב (משנה, אבות, ד, טו): "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", בעוד אני לא נכסף לבשר הלווייתן או לשור הבר, אלא מתענג דווקא על המזנון שבמסדרון.
הדבר השני שחשוב לציין הוא שאין סכנה גדולה יותר מאשר לחצוץ ביני לבין הארוחה הבאה שלי, כך שגם אם לא שוכנעתם בצדקת טענותיי, למען ביטחונכם מוטב כי תסורו מדרכי.
עכשיו, כשאנחנו סביב השולחן (אני אישית מעדיף על הבר, אבל אתם רבים מדי), הבה נמלא כוס ראשונה מתוך ארבע, כבסדר פסח.
את הראשונה אקדיש לשלושת ילדיי: לגדולה אאחל הצלחה בקריירה שבחרה לה. לאמצעי, הסטודנט, אאחל ששירות המילואים שלו ייפסק במהרה ויוכל לשוב ולהתרכז בלימודים. ולקטנה, החיילת, אברך כי הקורס שבו החלה השבוע יאפשר לה שירות משמעותי.
הקדשתי את הכוס הראשונה לילדיי לא רק מפני שהם בבת עיני, אלא גם מפני שיצרתי שלושה "פודיס": הבכורה, הגם שנפלה בצמחונות, היא בשלנית בחסד ויודעת להתענג על אוכל - מהגבינות והזיתים של המעדניות הסלוניקאיות בשוק לוינסקי ועד למסעדות שף. אחיה גם הוא בעל חך מפותח. כשהוא לא במילואים או בלימודים, הוא משלים הכנסה כמלצר באחד המוסדות הקולינריים הכיפיים בעיר, במקביל לייצור (לא מסחרי) של משקאות אלכוהוליים. האחרון שבהם - התססה של רימונים - הניב כמה ורסיות יבשות ומופלאות.
הקטנה נאלצת למלא צרכיה בהזמנת מנות מיוחדות מעשה ידי אביה, לקראת השבתות שבהן היא שבה הביתה. רק בצבא היא הבינה עד כמה היא חריגה, עת יתר הבנות במחלקה התלהבו מהאוכל בחדר האוכל הצבאי (שניצלים בשמן וכמה סלטים אכילים).
כאן חובתי להדגיש כי אנינות טעם אינה פינוק - התקיימתי מספיק שנים על מנות קרב בשטח, לעתים אף בדוחק זמן שכזה, כשבידי האחת הייתה נתונה פחית של רולדת עוף - ובשנייה פרוסת לחם אחיד מרוחה ריבה משפופרת, כשאני נוגס בהן חליפות. גם ילדיי, שגדלו על ברכי מיטב השפים בעיר, אוכלים מה שיש, אפילו בעת שהם עורגים למשהו טעים הרבה יותר.
כוס שנייה ארים לחיי המסעדנים שאינם שפים. אלה נתפסים לעתים כחמדנים, אבל נראה אתכם מנהלים עסק שבו מתעמר כל פקיד ופקח, רק כי הוא יכול. כל חריגה מהשגרה - מסופה חורפית דרך מגיפה עולמית ועד למלחמה קיומית - עוצרת את הקופה, בעוד שכר הדירה משולם כרגיל ועובדים צעירים לא רוצים לעבוד בעסק, למרות שכר נדיב. לא אחת אני שומע ממסעדנים מצליחים על החלטתם לפרוש מהמלחמה בטחנות הרוח, מה גם שאינם זוכים להילת האומן שנקשרת מעל ראשי השפים.
והנה הגענו לגיבורי הכוס השלישית שלי, השפים. האמרה המפורסמת גורסת שאם אינך יכול לשאת את החום, מוטב שתצא מהמטבח. אבל הם אינם נוטשים אלא ממציאים את עצמם בכל ערב מחדש, בענף שוחק שבו אתה טוב בדיוק כמו המנה האחרונה שהוצאת.
האחרונים הם אנשי תעשיית היין והאלכוהול. אלה שגורמים למעדנים מופלאים להיות טעימים אפילו יותר. הייננים, מבשלי הבירה והמזקקים (ענף חדש יחסית בישראל, בוודאי בסוגה העילית שלו), שהסבו בשנים האחרונות הרבה כבוד לסצינת האוכל המקומית.
תמו ארבע הכוסות, ובכל זאת שמרתי את השורה האחרונה לגיבורי הפסקה הראשונה: השפים יאיר יוספי ועומר בן גל, שב־11 השנים האחרונות הפכו את "ברוט" שלהם לשכיית חמדה של מטבח ארץ ישראלי מופלא. תודה על ארוחות שהיו מרתקות אף מאלה שאכלתי במסעדות זרועות כוכבי מישלן. עלו והצליחו עם מיזם הפוד־טק שלכם, וזכו לאקזיט שיאפשר לכם לשוב למטבח, אבל רק בשביל הכיף.