השתתפות עובדי אונר"א במתקפה הרצחנית של חמאס היא פשע לא יסולח ולא יכופר. אנשים שתפקידם לסייע לאוכלוסייה נצרכת, נטלו חלק פעיל במעשי טבח ברבריים, רצח בני אדם ואונס נשים. עם כל החומרה בפשע זה, אסור שהוא ישכיח או ימעיט מהבעיה האמיתית שהיא עצם קיומה של אונר"א.
איזנקוט צדק? יכול להיות שזאת הייתה הטעות המרה של קבינט המלחמה
"ההתקפה הגדולה ביותר מאז הקמת צה"ל": קרבות ח'אן יונס - לאן?
נוכחותה ברצועת עזה של "סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב", שהוקמה בדצמבר 1949 על פי החלטה של העצרת הכללית של האו"ם (החלטה 302), היא אחד הגורמים המרכזיים שמזינים ומייצבים מציאות חסרת תקדים בהיסטוריה המודרנית.
מציאות שהיא טרגדיה הרסנית, הומניטרית ומוסרית בהיקף ובממדים שקשה להבין ולהסביר כיצד היא נמשכת בלי הפרעה זה עשרות שנים. תחילה הוקמה אונר"א כארגון זמני, לארבע שנים (כדוגמת הסוכנות לסיוע לפליטים קוריאניים, שהאו"ם הקים בתום המלחמה בקוריאה). אבל מאז שנת 1991 העצרת הכללית של האו"ם מאשררת מחדש מדי שנה את קיומה של אונר"א.
ההיסטוריה של הארגון הזה מוכתמת בסקנדלים של ראשי הסוכנות, שאחדים מהם נאלצו להתפטר. בשנת 2019 בלגיה, שווייץ והולנד אף הקפיאו את חלקן במימון הסוכנות בתגובה לגילוי של התנהלות כושלת מצד בכיריה ברצועת עזה. למרות קופת השרצים התופחת של הארגון, קרוב לוודאי שהאו"ם ימצא דרך להבטיח את המשך נוכחות אונר"א בעזה ולאשר את התקציב השנתי בסך 1.1 מיליארד דולר. תקציב המממן גם את משכורותיהם של 30 אלף עובדי הסוכנות ברצועה.
למנהיגי העם הפלסטיני אינטרס מהותי בהמשך קיומה של אונר"א. למעשה, אין הנהגה שכל כך עמלה במטרה להרוס ולחסל יוזמות ומעשים לקידום פתרונות מדיניים ופרקטיים לסבל הטרגי, לשפל הכלכלי ולפיגור האנושי של עם שלם. כל מה שהמנהיגים הפלסטינים הצליחו לעשות בדבקות הוא להרחיק ולבלום כל שינוי מעשי, כל רעיון שהיה לו סיכוי כלשהו לשים קץ למה שהם מגדירים "נכבה".
דיון תקופתי נלעג
הרשות הפלסטינית יזמה את התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. הרשות ביקשה מדרום אפריקה, הידועה בזירת האו"ם כאוהדת הפלסטינים, להגיש את התביעה נגד ישראל. מה הרשות הרוויחה מהדיון בהאג? כלום. אפס. עוד אגרוף בצלעות של ישראל.
אם ישראל לא תעמוד במה שנתבע ממנה בהחלטות בהאג, הרשות קרוב לוודאי תיזום מהלך להעביר את הסירוב או העיכוב של ישראל לדיון חירום במועצת הביטחון. עוד יוזמה שלא תניב שום דבר קונקרטי לפלסטינים.
זה שנים רבות, מדי חודש מקיימת מועצת הביטחון מה שמוגדר "דיון תקופתי" בנושא "המצב במזרח התיכון ובעיית פלסטין". לכנות את הדיון הזה בדיחה, זו תהיה מחמאה. אחת לחודש מתכנסים שגרירי חברות מועצת הביטחון לשיחה על בעיית פלסטין, ושומעים דיווח מהשליח המיוחד של האו"ם למזרח התיכון. הם דנים במצב כמו היו משוחחים על מזג האוויר או על שערי המניות בוול סטריט, מתפזרים – ולהתראות בעוד חודש. כך תורמת מועצת הביטחון את חלקה להנצחת בעיית פלסטין.
ההתנתקות שבוצעה ב־2005 העניקה למי שמזוהים כנמנים עם ההנהגה הפלסטינית שעת כושר היסטורית ליזום, לקדם, לבצע מהפך במצבו ההומניטרי של העם הפלסטיני ובמעמדו המדיני. על פי יוזמה של מי שכיהנה אז כמזכירת המדינה של ארה"ב קונדוליזה רייז, התקיימו בחירות ברצועת עזה.
מי ניצח? מי קיבל את השלטון ברצועה? חמאס. ארגון טרור. התפתחות שהזינה והעצימה את הנצחת בעיית פלסטין, וריסקה כל שמץ של סיכוי לפתרון מדיני. עם זאת, דווקא עכשיו, בעיצומה של המלחמה נגד חמאס, ישראל צריכה לפנות לרשות הפלסטינית ולהציע יוזמה לשבירת הקיפאון המתמשך, ואף ליזום פגישה בין ראש הממשלה ליו"ר הרשות הפלסטינית.
בתדרוך סגור שהתקיים לא מכבר במטה הראשי של האו"ם בניו יורק, סגן ראש משלחת מערבית השיב לשאלת דיפלומט בכיר שהזכיר את בעיית פלסטין: "הם (המנהיגים הפלסטינים) לא מכירים במילה 'כן'. גם לא המילה 'אולי'. מה שהם יודעים ואוהבים זה לומר 'לא' לכל סימן ורמז בכיוון של פתרון מדיני".