1
באחד מימי הסערה בסוף השבוע שעבר חשבתי שאני הפסיכי היחידי שיצא מהבית לעמוד מול הים בנמל תל אביב. הגשם הצליף בפנים, הרוח הכתה בלי רחמים, הקור חדר לעצמות. הים קיבל צבע אפור כהה, גלים של 4־5 מטר הגיעו עד קיר הנמל, והמים ניתזו והציפו את הדק עד כדי סיכון כל הניצב בדרכם.
עמדתי נדהם מול עוצמת הטבע. כמה שחפים עשו תרגילי דאייה מעל המים השוצפים. הפליא אותי לראות איזה כושר וכוח מדהימים יש להם, להתמודד עם הרוח. כולי מרוכז במחשבות על המראה האדיר של הטבע המשתולל לנגד עיניי, הידיים בכיסים, כובע צמר על הראש, קפוצ'ון מעל הכובע, משקפיים מגינים בקושי על העיניים.
ענני גשם שחורים מכסים את השמיים ואף על פי ששעת צהריים, יש סוג של חשיכה חורפית מפחידה ומאיימת. מישהו נותן לי כמה טפיחות על הכתף. אני שומע קול צרוד אומר, “זהבי, תביא סיגריה ועשרה שקלים לקפה", עד שאני נותן חצי סיבוב לראות מי המשוגע השני שנמצא בחוץ במזג האוויר המטורף הזה הקול הצרוד מנסר שוב. “נו, יא בן זונה אשכנזי מניאק, תביא כבר אני מת מקור".
לוקח לי כמה שניות לזהות שמי שעומד כפוף לצדי, רועד מקור, הוא “המדען" - דמות מיתולוגית מתל אביב של שנות ה־70 - שנדפק לו הראש משימוש יתר בסמי הזיה. הייתי בטוח שהוא מת אי־אז בשנות ה־90, אחרי שהיה יוצא ובא מאשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים ובתי מעצר, אחרי שהיה חוטף התקפי זעם ופוגע באנשים שנראו לו כשדים ושליחי השטן שבאו לקחת אותו מהעולם בניגוד לרצונו.
נתתי לו שטר של 20, כי אין לי מטבעות, וגם אחת משתי קופסאות הסיגריות שיש לי בכיס, מתוך תקווה שהוא ילך ולא ייתקע על ידי ויהרוס לי את ההתייחדות עם הטבע.
“תגיד, זהבי, אין לך בית כמוני? למה אתה עומד כאן? רק פסיכים כמוני באים לעמוד ככה מול הים. אני מדבר עם נפטון אל הים, מבקש ממנו שיעשה צונאמי ויציף את כל המדינה המזוינת הזו. ראית מה קרה לילדים שהלכו למסיבת טבע, לעשן, לשתות, לבלוע, לשמוע מוזיקה, ליהנות מהחיים, ראית מה קרה להם?".
אני מביט על "המדען", מתחנן לנפטון, לישו, לאלוהים, למוחמד, לקונפוציוס שייקחו את הצרה הזו ממני. "המדען" נותן לי מכות בחזה וצורח בהיסטריה: “ראית מה עשו להם, ראית?". האמת, אני די מפוחד ולא יודע למה לצפות ומה לענות. בקול ענות חלושה אני עונה “ראיתי… זה נורא… זה לא ייאמן… ילדים טובים... ילדים של החיים". אני מגמגם לכיוונו. הגשם והרוח מכים. מגלי הים המתנפצים על קיר הנמל עפים שפריצים חזקים, ואנחנו בטווח פגיעה, נרטבים. אני נסוג לאחור, מנסה להתחפף. "המדען" לא מרפה.
“לאן אתה בורח, אתה ג'ורנליסט, אתה לא יודע את התשובות… אתם רשעים". אני מנסה להיזכר במשהו שאולי ירגיע את "המדען" המטורף, ואז נזכר שהייתה לו אחות בשם רינה, שכונתה “רינה היפה". “תגיד, מה שלום אחותך, רינה היפה?", אני שואל ורואה לנגד עיניי איך "המדען" מתפרק, פורץ בבכי תמרורים. הוא מחבק אותי, מניח את ראשו על החזה שלי ומייבב. “הנכדה שלה הייתה יותר יפה ממנה, נרצחה ב'נובה'... מלאך. יפה כמו ונוס הייתה. סטודנטית לפילוסופיה, גאון הייתה, גאון. שחטו אותה".
"המדען" מרים ראשו לכיוון השמיים וזועק זעקת כאב מתמשכת ומתחיל לרוץ לכיוון חוף מציצים. הוא מחליק, נופל, קם, זועק שוב כלפי השמיים וממשיך בריצת אמוק. הוקל לי.
כולי רטוב, מנוזל, העיניים דלוקות. אני מביט לכיוון דרום, "המדען" נעלם. המחשבות הנוגות אוכלות אותי מבפנים. מה קורה לאלו שנמצאים במזג האוויר המטורף הזה בשבי, בלי אוכל, בלי חימום, בלי מים זמינים, בלי אוויר צח, בלי טיפול רפואי, והכי הכי נורא בלי חופש.
אני הולך הביתה ומחליף לבגדים יבשים, מניח סיר עם שאריות מרק מאתמול ומחמם. מכין כוס תה, מדליק מזגן על 28 מעלות. מדליק סיגריה בסיגריה. המחשבות עליהם, על החטופים, לא מרפות ממני. יש לי תמונה של החטופה עדן ירושלמי על השולחן. אני מביט עליה ושואל את עצמי, האם היא חיה, פצועה, פגועה, רעבה, צמאה? האם היא קופאת מקור?
הסערה דופקת על חלונות הזכוכית הגדולים. גלי הים משמיעים קולות מלחמה במרחק 50 מטר מהמרפסת. ברדיו שר הביטחון יואב גלנט נותן פירוט, היכן כוחותינו כותשים, ממוטטים, מפרקים, מחסלים. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר חיילים ומצהיר עשר פעמים ב־30 שניות שלא נפסיק להכות, להרוס, למוטט, לפרק - עד לניצחון המוחלט. עשר פעמים ב־30 שניות הוא חוזר על האמירה “עד לניצחון המוחלט".
בכנסת נמשך הריב בין ח"כ טלי גוטליב לבין השר דודו אמסלם על הרגלי הצרחות שלה ועל הרגלי השתייה שלו, על השקרים שלה ועל המיזוגיניות שלו. בני משפחות החטופים ממשיכים לזעוק “עכשיו", מתראיינים, מפגינים, פונים בקריאה למנהיגי העולם, לאו"ם, לכל מי שמוכן להקשיב לזעקתם. הם רוצים את יקיריהם בבית עכשיו!
אני סוגר את הרדיו, מכבה את הטלוויזיה. ידידי הטוב, בקבוק הוויסקי ג'וני ווקר עם התווית השחורה, עוזר לי לצאת מהדיכאון. ביום שאחרי, רגיעה במזג האוויר, השמש החליפה את ענני הגשם והסערה. ברדיו ובטלוויזיה אומרים שממשיכים להתקרב לסנוואר ולהודיע לו שבקרוב הוא מגיע בשקית ניילון שחורה למכון הפתולוגי באבו כביר. דובר צה"ל מדווח שכוחותינו הרגו עוד מאות מחבלים בדרום הרצועה, חיסלו עשרות מחסני טילים ותחמושת, לקחו בשבי עוד מאות חמאסניקים וג'יהאדניקים. בין לבין מודיע הדובר ש"הותר לפרסום".
מלחמת “בשורות רעות" נמשכת. שוב העולם כולו נגדנו, ההסכם לחילופי שבויים דורך במקום, עשרות אלפי תושבי הצפון ועשרות אלפי תושבי חוטף עזה טרונספרו מבתיהם, חיזבאללה יורה מהצפון, חמאס מדרום. ניצני אינתיפאדה ביהודה ושומרון, נתק ביחסים עם ירדן.
בדרכי למכולת שואל אותי איזה דביל ברחוב “הכל טוב?", “הכל חרא", אני עונה לו וממשיך בדרכי. במכולת הרדיו משמיע שירים עבריים, אני מבקש מבעל המכולת להגביר. אריק שר את השיר שאני כל כך מזדהה איתו, “לקחת פסק זמן".
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג