"אל תדבר בעברית בקול רם", הזהירו אותי לפני הגיחה ללונדון. לך תסביר שאין זה ממנהגך לדבר בכל שפה שהיא בקול רם מדי, אלא אם מדובר בשירה ביציע של מגרש הכדורגל. אולי קטונתי מלהצביע על מגמה, אבל מאחר שזו לי בכל זאת כבר הגיחה השנייה לאירופה מאז אותה שבת, נדמה לי שהצלחתי לעמוד על הבדל קטן בין גישת הציבור לגישת מנהיגיו, בכל הנוגע לישראל.
כך היה לפני כחודשיים, עת ביקרתי באתונה, וכך היה גם הפעם בלונדון. כן, פה ושם אפשר להיתקל בהפגנה פרו־פלסטינית (לשמחתי לא בעיתוי או באזור שבו שהיתי), אבל משתתפיהם הם, בסדר יורד: פלסטינים, ערבים ומוסלמים (תושבי אותה מדינה) ולצדם כמה פסאודו־אינטלקטואלים מחוגי השמאל. אז נכון, במדינות שבהן יש מהגרים מוסלמים רבים, מדובר בלא מעט אנשים, אבל ביחס הפוך לאלה נמצאת האוכלוסייה המקומית, שתומכת בנו הרבה יותר מכפי שמבטאת ההנהגה הפוליטית שלה.
לרוב אני מנסה להימנע משיחות על פוליטיקה עם מי שאינם ישראלים, בעיקר מפני שאני חושש שבני שיחי אינם בקיאים די הצורך בפרטים, ואם גם בינינו פנימה מתקיים ויכוח מורכב, לך תנסה להסביר את המצב לזרים. יחד עם זאת, כבר יצא לי לשמוע יותר מפעם אחת: “הלוואי שתנצחו את הדפוקים האלה" (לרוב מדובר בביטוי חריף יותר מתנצחו, תנו לדמיון שלכם להשתולל).
ללונדון הגעתי הפעם בנסיבות מקצועיות - הוזמנתי לשפוט בתחרות הוויסקי השנתית של “וויסקי מגזין", כתב העת הנחשב ביותר בתחום. מדובר בתחרות ענקית, שכוללת כמעט כל מותג וויסקי אפשרי בתבל ושלביה השונים נערכים במשך כמה חודשים. השלב שבו שפטתי היה חצי הגמר. משמע, המנצחים בכל קטגוריה יתמודדו בגמר, שייערך בעוד כחודש.
בשנה שעברה הדהימה מזקקת מילק אנד האני היפואית את חובבי המשקה, כאשר ניצחה בגמר את כל מותגי־העל המוכרים וזכתה בפרס “הסינגל מאלט הטוב בעולם". אם אינכם נמנים עם חובבי התחום, לא אלאה אתכם בפרטים, אבל אציין שהדבר משול לזכייה של נבחרת ישראל בכדורגל במונדיאל, אחרי שהדיחה בדרך את ברזיל, איטליה, ארגנטינה וגרמניה.
צריך לראות את נציגי המזקקה שממוקמת (אפרופו כדורגל) בערך 100 מטרים מאצטדיון בלומפילד, מתקבלים בחיבה ובכבוד בין בכירי התעשייה הזאת כדי להאמין. אם אחרי הניצחון ההוא על צסק"א, טבע טל ברודי את הביטוי “אנחנו על המפה", באו החבר'ה מיפו והניחו על המפה ההיא כוסית של וויסקי.
גם הפעם הם שבו עמוסים בתעודות הצטיינות בקטגוריות שונות - ולא פחות חשוב - עם שלושה סוגי וויסקי שהעפילו לשלב הגמר. גם הם יודעים שאת הזכייה ההיא יהיה קשה מאוד לשחזר השנה, אבל אפילו הפרסים שנקטפו בשלב הביניים צריכים למלא לב כל ישראלי בגאווה.
בערב אני קופץ לפגוש אותם לדרינק באחד הברים הנחמדים בשכונת שורדיץ'. נהג המונית שלי הוא בעל שם ערבי־מוסלמי, ואת מראת הרכב מעטרת מחרוזת תפילה. הוא מספר לי קצת על חייו הקשים של נהג בלונדון הפקוקה ואחר שואל למוצאי. גאווה לאומית אומנם אינה זרה לי, אבל כעיקרון אני משתדל שלא להיקלע לוויכוחים מיותרים עם אנשים שביכולתם לנעול עליי את דלתות הרכב מבפנים, בלחיצת כפתור. לכן אני משיב “פורטוגל" (לא ממש שקר, כמו שידוע לקוראי הטור הזה).
אללי: הנהג הוא מהגר ממרוקו, שבדרכו לאי הבריטי גר כמה שנים באקסטרמדורה שבספרד - ועכשיו ממלמל לעברי כמה מילים בפורטוגזית. בניסיון להיחלץ מהמבוכה, אני נאחז בגלגל הצלה: “אקסטרמדורה? לא הייתה להם פעם קבוצה בליגה הספרדית הראשונה?". למזלי הוא עובר לאנגלית ולשיחה על כדורגל (מרוקו “שלו" הדיחה את פורטוגל “שלי" מהמונדיאל האחרון בקטאר). “אובריגדו" ("תודה" בפורטוגזית), אני ממלמל עם ההגעה ליעד וליתר ביטחון מוסיף גם: “אללה מעכ" (בערבית: אלוהים עמך).
בערב שבת אני נוחת בישראל - היישר למטבח. הקטנה, שלמחרת תישאר בשבת הראשונה שלה בצה"ל, הזמינה ממני קציצות דג, אורז, חציל מפויח עם גבינת המאירי, סלק צלוי, סלט של גבינת מנצ'גו עם בצל ירוק ועגבניות מיובשות, סלט ביצים, חציל מטוגן וטחינה. את כל אלה ועוד עליי להתקין עד לבוקר!
בוקר בא, ואני אורז צידניות וכלבה בדרך לבסיס חיל האוויר, אי־שם בדרום. אזור ההתכנסות שמחוץ למחנה הומה ממשפחות (מזל שבתא המטען מתגלים כמה כיסאות מתקפלים), כי כמעט כל חייל וחיילת מחובקים בידי זוג הורים, שניים־שלושה אחים, פה ושם גם סבתות וסבים, ובעיקר המון סירים, צידניות, תבניות אפייה ועוד.
מגוון המזון רב - מהורים שמביאים מזון מוכן, כאילו היו שליחים של וולט, ועד לכאלה שהביאו איתם את כל המטבח. אך ראו זה פלא: גם בקציצות הדגים שלי וגם בהמבורגר הקנוי שהביאו אחרים, יש תבלין אחד משותף - נו, אתם יודעים: התבלין הסודי הזה שבלעדיו לא היינו שורדים כאן אפילו לא דקה אחת נוספת.