"בואו ונקרא לזה שגרה״, אומר הפזמון בשיר ישן של להקת החברים של נטאשה. נסו לזמזם אותו כאשר אתם נוסעים על כביש 6 ומביטים מזרחה לכיוון המגדלים הקמים בגדה, או אלו המשקיפים לשדות של מושבי חבל התענך בואכה ג’נין ותבינו שגם שיר ישן עם פזמון נכון, לא יכול להרגיע כשמביטים בנוף המציאות הישראלית.
קרוב משפחתם של משפחת ביבס: "הם אמורים להשתחרר כצעד הומניטרי"
חמאס יודע היטב: אם המעוז הזה נופל הוא לא ישרוד
השגרה לא תחזור, היא תתחלף באחרת. המונח "חזרה" אינו נכון לעתיד לבוא, זו אבולוציה טבעית של הזמן. כולם רוצים ולא רוצים לחזור לדקה של לפני 7 באוקטובר 2023, לא לחוות את הזוועה והאסון, אך גם לא לחיות בפחד מלדעת שמשהו יכול ועתיד להתרחש.
על כן המפונים יישארו מפונים עוד זמן רב ויהפכו למתיישבים החדשים, לתצפיתניות ימצאו בטח שם אחר - כי אף אחת לא באמת רוצה לחזור למה שעשו מהן ואיך שהתייחסו אליהן לפני אותה שבת - והמציאות תכתיב עתיד אחר, שיוכל להיות הכל מלבד דבר אחד - הוא לא יהיה חזרה לאחור.
כעם אנחנו מתרגלים להרבה דברים, לצערי כמעט להכל. כך תיווצר לה שגרה חדשה, המורכבת מהנחות חדשות ומונחים חדשים. כדאי שניתן לזה מקום, אחרת נמצא את עצמנו רודפים אחר היום שלפני ולא מבינים מדוע הדברים אינם כמו בעבר.
הצבא החזק יעמוד לתחקיר שבסיומו ניפרד ממיטב מפקדיו החזקים, המשטרה תתעצם ותיאוריות הקונספירציה ימשיכו ויתפסו חלק ניכר מהסיקור התקשורתי. ליטר הדלק יחצה את מחירה של כוס אספרסו פשוטה ואנחנו נקבל את הכל באדישות הרגילה - ועוד נקרא לזה שגרה.
אז מהי אותה כמיהה לשגרה אם הכל פה משתנה? כנראה שאנחנו מתאהבים בנוחות וברגעה, במצב הקבוע - בין אם הוא לטובתנו או לא. הרי גידלנו כאן דור שרץ לממ"ד, בן לדור שרץ למקלט, עוד יותר מכך דורות של צעירים שמתפלאים איך בחו"ל לא שואל אותם איש בכניסה לקניון האם יש ברשותם נשק... ואם כבר חו"ל: אנחנו עוד מוחאים כפיים בנחיתת מטוס כחול־לבן ולא רק בארץ הקודש הקטנה שלנו.
עם שמחפש שגרה יופתע על ידי העתיד, השגרה היא אומנם צורך טבעי - מי לא רוצה לחזור לביתו לא משנה היכן ומי לא רוצה קצת שקט? אבל לשניהם – בית ושקט - אין בהכרח קשר לשגרה, שעלולה לפעמים להסתיר את העתיד לבוא.
ניזונים מסמלים
השנה הקרובה הנמצאת כבר באמצע הרבעון הראשון שלה תהיה שנה מאתגרת במונחי שגרה, כולנו ננסה להיאחז בה ולשוב אליה. אבל זה הזמן לאזור אומץ ולהתחיל לייצר את השגרה החדשה. היא לא יכולה להיות דומה לזו שהייתה פה לפני. השמש כנראה תזרח, אבל אפילו היא כבר תאיר לנו באור אחר את המציאות.
אנחנו כבר לא נוכל ולא נרצה להתייחס לאף גורם כ"מורתע", אלא נעבוד בהרתעה, לא נוכל לסבול ירי בכינון ישיר על יישובינו ונפסיק לחשוב שגדר או מכשול הם חזות הכל ולא שמי שיושב בצד השני חי לצדנו.
ולמרות המשפט האחרון, בשגרה החדשה שלנו נצטרך גם לחשוב מה המשמעות של עם שיושב לידינו ולמרביתו אין חשבון בנק, לעתים אין מים זורמים וילד שנולד גאון כמה קילומטרים מזרחה ממך, לא ילמד בבית הספר למחוננים. ניאלץ להכיר בכך שפערים גדולים מדי באזור קטן מדי מייצרים בעיות קשות מדי, שבסופו של דבר יהפכו שוב את השגרה הנוחה שלנו לשבירה וזמנית.
בקרוב מספר ימי השבי יעלה על מספר ימי המלחמה... כמה סמליות יש בזה וכמה אנחנו ניזונים מסמלים. זו שגרה שאי אפשר להתרגל אליה - וגם כאשר כולם ישובו, שגרה לא תהיה פה.
המנוחה והנחלה נראות רחוקות מאי־פעם, ההפגנות (משני הצדדים) יחזרו על סטרואידים ושוב הסכמים אזוריים מרחיקי לכת יבליחו אל חיינו כעסקאות החדשות. אבל האם כל אלו יחליפו את השגרה ואת השקט שלנו? כנראה שלא. השגרה טמונה בנו, המנוחה והנחלה גם כן. אנחנו נגיע אליהן בסוף, אך לא לפני שנכתוב אותן מחדש, ביחד.
לעתים שגרה היא כמו טייס בשיוט של מטוס גדול בגובה רב, בדרך לחצות את העולם. הכל שקט, המתח יורד, המהירות גבוהה וקבועה ומזג האוויר מאפשר יציבות אווירית מרשימה בדרך כלל. אבל השגרה הזו בטיסה יכולה להטעות, דווקא אז נדרשת דריכות למה שיכול לקרות, ולידע מה עושים כשקורה משהו.
כל טיסה היא אחרת - מזג האוויר שונה, המשקלים והביצועים, הנתיבים עוד. הדריכות נשארת כי בסופו של דבר יש שקט וחום בפנים, וטסים בסביבה שבה אין חמצן לנשום, קר מדי לחיות וגבוה מדי לצנוח.
לא צריך לפחד מהעתיד וגם לא צריך להאמין לכל הבטחה. בישראל שנת 2024 המונח "שגרה" משוכתב למילונים דיגיטליים. והיא, השגרה, היא כבר לא תחזור, במקומה תבוא אחרת - אולי זה יהיה הניצחון שלנו.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי