בשבוע שבו השר דודי אמסלם קורא בישיבת סיעת הליכוד לח"כ טלי גוטליב לסתום, וזו לא נשארת חייבת ומאשימה אותו בצעקות מעל דוכן הכנסת במיזוגיניה, נולד לו עוד אירוע חדשותי מביך ומקליק לממשלה. הוא התיישן כאשר השר בני גנץ האשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו בהאשמה השבועית, המקליקה כמובן, כדי לרפד שוב את הקרקע לעזיבתו את הממשלה ולהשארת המנדטים בסקרים.
קרוב משפחתם של משפחת ביבס: "הם אמורים להשתחרר כצעד הומניטרי"
100 ימים בשבי החמאס בעזה: הפנים והשמות של החטופים
עם זאת, השבוע קרה גם מהלך טוב אחד. הוא ממלכתי, נחוץ אסטרטגית, חכם, נעים ועל כן לא יהדהד מדי או יקליק. אשמח לשפוך עליו אור, כי זה בהחלט דבר שכולנו זקוקים לו בימים אלה. ללא רעש וצלצולים, יצאה לארה"ב משלחת מעניינת שעומד בראשה יו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד. אותו ח"כ, בעברו שר המשפטים כזכור, מונה לתפקיד הנוכחי באותה תקופה שבה הבהילו את אזרחי המדינה שהולכים לזרוק להט"ב מהגגות בגלל הדיקטטורה הצפויה. זו שלא קרתה.
יו"ר כנסת ישראל נפגש בשלישי בגבעת הקפיטול עם מקבילו בארה"ב, יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון, לפגישה בת שעתיים. אגב, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שגם במדינתו מלחמה כזכור, זכה לפגישת נימוסין בת רבע שעה בלבד. אל אוחנה לא התלוו הצעקנים התורנים, חובבי האייטמים והרייטינג שמקרבים אליהם את הבייס – אלא קבוצה מגוונת מהקואליציה והאופוזיציה, משרתי ציבור שהתייצבו לדגל הלאומי ולא העצמי, ששמו להם למטרה לחזק את תמיכת ארה"ב בישראל בתקופה קשה, לוחמנית וכאובה זו למדינה היקרה שלנו.
בין חברי המשלחת, שמטרתה לשדר לאמריקאים חזית אחידה – דווקא בתקופה שבה האיבה בתוך הפוליטיקה הישראלית מרחיקה את הקרבה האמריקאית – התייצבו ח"כים עם הבדלי אידיאולוגיה ידועים. סגן שר החוץ לשעבר עידן רול ממפלגת יש עתיד, יו"ר ועדת החוץ והביטחון ממפלגת הליכוד ח"כ יולי אדלשטיין וח"כ אפרת רייטן־מרום ממפלגת העבודה.
המשלחת כללה נציגי משפחות החטופים משלוש הדתות. עלי אל־זיאדנה, מוסלמי־בדואי שאחיו יוסף ואחיינו חמזה עדיין שבויים בעזה, לאחר ששניים מאחייניו שוחררו בעסקה בנובמבר האחרון; צביקה ואפרת מור הדתיים, ההורים של איתן שעבד כמאבטח במסיבת "נובה" ושבוי בעזה; איתן ומיטל גונן החילונים, איתן הוא אביה של רומי גונן שנחטפה מהמסיבה לעזה; ותומאס הנד הנוצרי, אביה של אמילי ששוחררה.
בעוד הצד הישראלי מתעקש שוב על היעדים הברורים: תבוסה מוחלטת לחמאס באופן שלא ניתן לפרשנות, השבת החטופים לביתם והעמקת הברית החזקה בין ישראל לארה"ב, הצד האמריקאי ביקש שוב לקבל הבהרות ביחס לעזה ביום שאחרי. הצד הישראלי הסביר, ולא בפעם הראשונה, שאין יום שאחרי בעזה כשחמאס נשאר על הרגליים. עוד התעקש להסביר כי הסנטימנט בציבור הישראלי חי תחת הטראומה של 7 באוקטובר, ועל ישראל להשלים את המשימות ולעמוד ביעדים. אחר כך נדבר על עזה.
וישנו הפיל העצבני שבחדר. חבילת הסיוע האמריקאית העומדת על 14 מיליארד דולר למערכת הביטחון הישראלית. אותו סיוע כלכלי שייצר כותרות ענק, אך בפועל עוד תקוע בוויכוחים פוליטיים בין הממשל לקונגרס. אז כל הכבוד למשלחת הישראלית על הצגת החזית האחידה, וכל הכבוד על מלא יגיע אם היא זו שבזכותה תיפתח הסתימה שעומדת כרגע בין ישראל לבין התקציב האמריקאי, ונראה אותו בשבועיים הקרובים אצלנו בחשבון הבנק. תקציב שישראל זקוקה לו כדי לנצח במלחמה.
פרופיל 21
זה שנים אני סובלת מאלרגיה חריפה לטרנדים, ושלוותי המאומצת מופרת לא אחת מסחף ההמון שדוהר אחריהם. ייתכן כי אלה רוחות המלחמה השחורה, הצורך באסקפיזם, או ההתמכרות לפיד הרשתות החברתיות שנכנעתי לגמילה מהן – אך טרנד "גיל 21" מלהיב גם אותי.
למי שחי בקונכייה ולא יודע במה מדובר, אספר כי בימים האחרונים נפוץ ברשתות החברתיות טרנד "גיל 21", שבו אנשים משתפים תמונות שלהם מאותה התקופה בחייהם. הגיל הזה שבו היינו צעירים, יפים, מתוחים, רעננים ותמימים – לפני שהחיים התרסקו לנו לתוך הפנים. והנוסטלגיה, אוי הנוסטלגיה. לחבק, לחבק, לחבק.
ב־23 בינואר שיתף האמריקאי ויוצר התוכן דמיאן רוף (43) תמונה שלו מגיל 21 שותה בירה במקסיקו כשלראשו סומבררו, וקרא לעוקביו לשתף תמונה שלהם מאותו הגיל. מאז השתתפו בטרנד מעל ל־4 מיליון אנשים, לפי דיווח של ה"ניו יורק טיימס". עשרה ימים לאחר אותו שיתוף, הפידים הישראליים נכנסו לפעולה במלוא העוצמה, כשהטון מהשירות הצבאי בדרגת סמל הפך לאחד השיתופים הבולטים.
עם כל הכבוד לרוף האמריקאי, לסומבררו ולהישג שיצר בסחף – המדים והשנינות הישראלית מנצחים. כן, אני מדברת מפוזיציה. ההומור העצמי הישראלי המופץ בפיד הוא אירוע שזר לא יבין אותו. איתי העיתונאי בצעירותו עם תג תקשורת לחולצתו: "לא מוצא 21, אבל בגיל 23 התחלתי עם השטויות האלה". שלל גברים קירחים ומתקרחים בהווה ושופעי שיער בעברם, בעלי הומור עצמי משובח בנושא. שלל נשים יפהפיות, שהיו ונשארו כאלה מבפנים מבחוץ – מרגש. וטלי, הבוסית לשעבר, שסיכמה לצד תמונתה את הטרנד בנוקאאוט – "עוד משועממת".
לראות את האנשים בחיינו ואת מי שחלפו בהם ברגעי עבר שמביטים אלינו ללא פילטר, באיכות גרועה עם כתמים חומים מיושנים על תמונותיהם והברק בעיניהם, עושה טוב על הנשמה. הנה טרנד שלא היה צריך לטבול בו באמבטיות קרח של אומץ ו/או טמטום כדי להפיץ רגעים מתוקים ומעניינים מהחיים של פעם. רגעים שמספרים את הסיפור של הדרך שעבר כל אחד מאיתנו כפרט עד הלום.
אז זרמתי והעליתי תמונה שלי כספורטאית, אי־אז לפני 16 שנים במטווח האולימפי בהרצליה, מכוונת ופוגעת. תחי הנוסטלגיה, יחי ההומור הישראלי, לחיי הטרנדים החיוביים, תחי ההתפכחות. מסתבר שיש אלרגיות שעוברות.