בעוד כל ישראלי נחשף לחדשות המרות לגבי 31 הרוגים מבין 136 החטופים שעדיין נמצאים בעזה, ולגבי 20 נוספים שספק אם הם בחיים, הכותרות על כך בעולם לא הפנו אצבע מאשימה לחמאס. לרגע נדמה שהחטופים הגיעו באורח פלא לעזה ונהרגו מעצמם.
הניצחון הוא איטי, עצוב, ומוגבל אך הוא עדיין ניצחון | לילך סיגן
פירוק אונר"א צריך להיות אחד היעדים המרכזיים של המלחמה | לילך סיגן
ה"ניו יורק טיימס", שיצא ראשון עם הידיעה, תיאר את הדברים בצורה די יבשה: "יותר מחמישית מהחטופים בעזה מתים, לטענת ישראל - כשישראל וחמאס מתקרבים לאטם להסכם לשחרור החטופים בתמורה לאסירים פלסטינים והפסקת אש, הצבא חשף שלפחות 30 מהחטופים בעזה אומתו כמתים". תיאורים דומים פורסמו גם ב"גרדיאן" הבריטי, ברויטרס, ב"פורבס" ואפילו בפוקס ניוז.
גם לגבי דחיית עסקת החטופים, הכותרות היו רכות כלפי ארגון הטרור. "קטאר טוענת שחמאס 'בסך הכל חיובי' כלפי הצעות הפסקת האש, כשברקע גדל הלחץ על נתניהו בשל ניהול המשבר", דיווח ה"גרדיאן". ה"ניו יורק טיימס" דיווח ש"חמאס הגיב להצעת העסקה האחרונה, לפי גורמים רשמיים", וה־CNN דיווח כי תגובת חמאס "מניחה את הדעת", והוסיף ש"חמאס הציע תוכנית של שלושה שלבים בתגובה להצעת העסקה הישראלית".
מדהים למדי לראות שאחרי ארבעה חודשי מלחמה, היחס הלא אנושי של חמאס לחטופים אזרחיים, שחמישית מהם כבר מתו, נהנה מאדישות תקשורתית עולמית. מדהים שהמילה "חמאס" אפילו לא מופיעה בכותרות. הסירובים של חמאס לשתף פעולה, תוך עינוי משפחות החטופים ומניעת ביקורים של הצלב האדום, מדווח כהגיוני ומניח את הדעת, כי הם מציעים "תוכניות" ו"שלבים".
מצד אחד, התברכנו באויב שקל להציג כמפלצתי ולנצח במבחן התודעה. מדובר בארגון טרור אכזרי, חסר אנושיות, ברברי וחסר מצפון, שמונע מערכים ג'יהאדיסטיים. מה עוד צריך כדי שהעולם ישנא אותו?
מצד שני, אנחנו יהודים, ומעולם לא היינו אהובים במיוחד. לסנטימנט האנטי־ישראלי יש קהל. קטעי וידיאו שחיילי צה"ל מצלמים בעזה אולי גורמים לישראלים להרגיש טוב עם עצמם, אבל במקביל - נעשה בהם שימוש מניפולטיבי נגדנו ברשתות החברתיות, שלא פעם מגיע גם לכלי תקשורת ממוסדים שמחפשים דרכים "להוכיח" שצה"ל לא בסדר. מצד שלישי - האם אנחנו בכלל מנסים?
ליצנים מסוכנים
בתקופה שבה ברור מתמיד עד כמה יחסי החוץ של ישראל הם נדבך חשוב במעטפת הביטחון שמאפשרת את עצם קיומנו, נדמה שלישראל פשוט אין דובר. מי מדברר אותנו? צריך להוריד את הכובע בפני יוזמות אזרחיות בסגנון יוסף חדאד ונועה תשבי, אבל לדבר הזה שנקרא "המוניטין של המדינה" דרוש גורם מערכתי מתכלל.
לא רק שאין גורם שכזה, במערכת השלטונית יש שפע ליצני תקשורת שמשחקים באש. כל מטרתם הנלוזה היא שיזכירו את שמם, ואם אפשר גם לאיית אותו נכון, ולכן אמנע ברשותכם מלעשות את זה. הרי כולנו יודעים במי מדובר. השבוע שוב קמו שרים (ובניהם) שבחרו להתקוטט פומבית עם ארה”ב כאילו היו זבוב מחוצף על גבו של פיל, שאינו משכיל להבין שהפיל הוא זה שנושא אותו.
לצדם, ליצנים נוספים התווכחו בקולניות מי יותר מטורלל ומי יותר שיכור, ועוד בזמן מלחמה. לו רק היו מנתבים קצת אנרגיה לטובת מטרה כלשהי שתשרת את ישראל בתקופה הקשה הזו, ותצדיק את משכורתם ומעמדם. אם כי במחשבה שנייה, נוכח יכולותיהם העלובות, אולי בעצם עדיף שלא. אולי הרע במיעוטו הוא שהם ימשיכו במופעי הליצנות שלהם ויעסקו רק בעצמם.
גם בלי קשר לליצנים, מכל מומחי התקשורת בממשלה ובכנסת, כמה מאכזב לגלות שאף אחד לא השכיל לקחת על עצמו את תפקיד הדובר של ישראל. פלא שעם מערך שלטוני כל כך עקום, אפילו הדובר של חמאס מצליח יותר מאיתנו?
פעם ידענו לומר את הדבר הנכון כדי לחזק את צדקת הדרך שלנו. לא בהתרברבות או באיומי אבו עלי, אלא במשפטי השראה וחזון. מה קרה לתחכום שלנו?
השבוע פורסם ששישה מיליון סודנים נאלצו לעזוב את בתיהם, שמיליון וחצי מוגדרים כפליטים, ושאחד מתוך שישה ילדים בסודן מקפח את חייו בשל תת־תזונה. זה נשמע נורא, וסליחה מראש על הציניות - אבל הבעיה העיקרית של הסודנים היא שהם לא יכולים להאשים במצבם את היהודים, אז לאף אחד לא אכפת.
פרס נובל לשנאה
אם כבר מרימים לאגף התקשורת החמאסי, השאפו הכי גדול מגיע לידיעה שברגע הראשון נראתה כמו מתיחה, או סאטירה של "ארץ נהדרת". מסתבר שארגון אונר"א הידוע לשמצה מועמד השנה לפרס נובל לשלום, ונכלל ברשימה הקצרה של חמשת המועמדים הסופיים. כן כן, זה לגמרי אמיתי.
אחרי השתתפותם של עובדי אונר"א בטבח של 7 באוקטובר, אסור לשתוק על המועמדות הזו. ישראל צריכה לפוצץ את ועדת הפרס במכתבים מכל הארגונים היהודיים בעולם, כולל הליגה נגד השמצה, שידרשו מיד להסיר את הארגון האנטישמי הזה מהרשימה. לצאת בקמפיין כלל עולמי. איפה הדובר שלנו, לעזאזל?
אונר"א הוא מחדל הסברתי שמטרתו לתחזק את הפנטזיה שמלחמת העצמאות לא באמת נגמרה, כי "הפליטים" צריכים "לחזור" לביתם המקורי. זוהי סוכנות של האו"ם, שבסדרה של מחדלים היסטוריים אפשרה להתעלם מהחלטה אחרת של אותו האו"ם, להקים מדינה יהודית לפני 76 שנה. אונר"א מייצרת עוד ועוד פליטים שלא מתיישבים מחדש בשום מקום, מתוך אילוזיה שמתישהו ישובו להתיישב בישראל. הגיע הזמן להכיר בכך שזה לא יקרה. אם האו"ם רוצה לטפל בפלסטינים, שיטפל בהם באמצעות גוף אחר, שלא מפטם את הנרטיב הזה.
אונר"א הוא דוגמה בוטה במיוחד, אבל ישראל פשוט צריכה לחזור להיות יותר מתוחכמת מהאויבים שלה. כדי להוכיח את צדקת הדרך צריך לתת לפלסטינים להיות אלה שמסרבים להצעות שלום והפסקת אש, ושהסירוב יתבטא בבירור בכותרות, שוב ושוב. כפי שכתב כאן לאחרונה פרופ' איתן גלבוע, אנחנו תמיד צריכים לומר "כן", ולצדו את המילה "אבל".
להגיד כן למדינה פלסטינית, ולצד ה"כן" להציב תנאים שההנהגה הפלסטינית לא הסכימה להם מעולם, כמו למשל - להכיר בקיומה של מדינת ישראל. לתת להם לשבור את הראש ולגמגם למה הם לא מסכימים למובן מאליו. להחזיר את הכדור למגרש שלהם, למען השם. מדובר בעם שמונהג על ידי טרוריסטים. זה אמור להיות כל כך קל.
נפלא שיש לנו כוח צבאי ומדינה שמייצרת ערך, אבל גם היהודים באירופה ייצרו ערך, וזה לא בדיוק הספיק בזמן השואה. צריך לשלב את הכל עם דיפלומטיה. עם תחכום. אנחנו אמורים להיות הטובים בסיפור הזה, אז בואו נתנהג כמו טובים. לא נסרב אלא נסכים, אבל נערים תנאים ברורים. במקרה הכי גרוע - הם יפתיעו אותנו לטובה ופתאום יסכימו.