בנימין נתניהו ניצב על פרשת דרכים גורלית בקנה מידה היסטורי. מלחמה או שלום. בדרום ובצפון. לא יהיה זה מופרז מדי להמשיל את מצבו למי שניצב, בראש העם, מול ים גועש כשכל צבא פרעה דוהר בעקבותיו והוא שואף למצוא דרך לחתוך את הקשר הגורדי ולהוביל את עם ישראל לעבר השלום האזורי בעזרת ג'ו ביידן ומוחמד בן סלמאן, הזקוקים לו לא פחות מאיתנו.
לדעת רבים נתניהו הוא האיש שביכולתו, יותר מאחרים, להוביל מהלך שכזה בזמן הזה. נראה שאפילו עמוס שוקן חושב כך: במאמר שפרסם ב"הארץ" ב־1 בדצמבר 2023 תחת הכותרת "מהלך אחד שלנתניהו כדאי לשקול". לקראת סופו של המאמר, שכל כולו מתקפה שלוחת רסן על ראש הממשלה, מבצע שוקן תפנית חדה ומציע לנתניהו לעשות מעשה שמוביל לתוצאה שכך הוא מתאר אותה: "אם זה יקרה, המשמעות היא עליית מדרגה אדירה לישראל, סיכוי טוב לביידן להיבחר מחדש ופרס נובל לשניים־שלושה מנהיגים. נתניהו יוזמן לביירות ולטהרן, ולמרות כל כישלונותיו הוא ייזכר כאחד המנהיגים החשובים של ישראל והעולם". כך עמוס שוקן.
ייאמר מיד, את ההצעה של שוקן, שאינו חשוד באהדת חינם לנתניהו, אינני ממליץ לנתניהו לקבל, אבל בהחלט ניתן במעט יצירתיות להגיע למתווה מורכב יותר ומתוחכם יותר שיוביל לתוצאה ששוקן מפליג אליה בדמיונו היוצר. נתניהו אומנם שונא הימורים וסיכונים ואוהב אופציות אלטרנטיביות. אבל במצב הנוכחי אין לו אלטרנטיבות ואין לו זמן. דחיינות תסגור את חלון ההזדמנויות ותפוגג את זהות האינטרסים עם ביידן ובן סלמאן. לכן עליו להציג מתווה להסדר כולל, המהווה תחליף ריאלי והוגן לפתרון ההתאבדותי של הקמת מדינת טרור בפאתי כפר סבא ומקנה זכויות לתושבי יו"ש מבלי לסכן את ביטחונה ואופייה היהודי של ישראל.
כשאתה רוצה לתקן תקלה קשה – האבחנה היא הציר המרכזי של הפתרון. כמו ברפואה: טעית באבחנה ואתה מוצא עצמך מלעיט את הפציינט בתרופות שלא משפרות את מצבו, כי במחלה שהן יודעות לרפא הוא אינו לוקה, ואת המחלה שבה הוא לוקה הן אינן יודעות לרפא. הרפואה אומנם אינה מדע מדויק, אלא שלמרבית המחלות יש תסמינים מובהקים שלא נדרשת מומחיות מיוחדת לאבחנן ולרשום את התרופה הנכונה שתמגר את התסמינים על נקלה. רק במקרים נדירים נדרשים ידע לא שגרתי, אינטואיציה, ולעתים גם ניסוי וטעייה כדי לרדת לשורשם. ואז לאחר שד"ר האוס והרופא הטוב למיניהם מצליחים לראות ולהראות את האור, הדרך לריפוי מלא כבר הופכת לעניין של שגרה וזמן.
אלא שלעומת הרפואה, פתרון סכסוכים מדיניים לא נלמד בשום פקולטה. הוא מופקד בדרך כלל בידי גנרלים שלמדו לנצח במלחמות ולא לכונן שלום, או פוליטיקאים הפוזלים כל העת אל הציבור שלהם כדי לוודא שהוא עדיין מאחוריהם. דבר שהוא למען האמת כורח בל יגונה על רקע הטרגדיה של הנשיא וודרו ווילסון, ששקע בהקמת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי למנוע מלחמה עולמית נוספת, וכל העולם הריע לו מלבד הקונגרס האמריקאי, שמשך את השטיח מתחת לרגליו והצביע בעד פרישת ארה"ב מהמוסד שנשיאה הקים, והוביל לקריסתו, בדרך למלחמת העולם השנייה.
הטבח הבלתי נסלח בעוטף עזה קלע את המזרח התיכון למערבולת שקשה לצאת ממנה בלא ים של דמעות, דם ואש. מטרת־העל של ישראל גלויה וידועה: לבסס מדינה שאופייה היהודי מובטח, בגבולות בני הגנה, והשתלבות באזור תוך שמירה קפדנית על צביונה היהודי, על משטרה הדמוקרטי ועל שוויון ההזדמנויות לכל אזרח ותושב. לעומת ישראל, מרבית הערבים היושבים בארץ ישראל המנדטורית, על כל שלל זהויותיהם האזרחיות, שואפים למדינה ערבית על אותו שטח בדיוק. חלקם מוכנים למדינת כל אזרחיה, בתקווה כי תהפוך למדינה ערבית דה־פקטו בתחילה ודה־יורה בהמשך. אחרים הדוגלים לכאורה בשתי מדינות, מניחים כי המדינה הערבית תשתחרר מכבלי הפירוז שייכפה עליה בתחילת הדרך, ותחתור תחת שכנתה היהודית בגבולותיה השבריריים שאינם ניתנים להגנה, עד שזו תקרוס. לכן הדרך להסכם בדור הזה, שחונך על שנאה ממארת למדינה היהודית ואזרחיה, חייבת לעבור דרך מדינות ערביות ובראשן סעודיה, שרואות בו אינטרס שלהן.
קונפדרציה תחילה
המכשול המשמעותי לשלום, שיחיא סנוואר הצליח לייצר באוקטובר, הוא שלפניו הסתפק בן סלמאן בקידום מצבם הכלכלי של ערביי יהודה ושומרון בדרך לנורמליזציה, ואחריו, בלחץ דעת הקהל הערבית העוינת, אולץ להעלות באוב את רעיון שתי המדינות. בישראל דעת הקהל הלכה לכיוון ההפוך. רבים שעד אוקטובר האחרון ראו בהקמת מדינה פלסטינית סיכון שניתן לחיות עמו, רואים בה עכשיו איום קיומי. לא צריך להיות הנרי קיסינג'ר כדי לדעת לבור את הבר מן התבן, ולמיין בין הצהרות מנהיגים שנועדו לרצות, לבין האינטרסים המנחים אותם באמת. לא צריך להיות דיפלומט בשיעור הקומה של קלמנס מטרניך מהמאה ה־19, כדי למצוא חוליות מגשרות עם מדינות מוסלמיות שרוצות בפתיחות ובליברליזציה כדי להשתלב במערב הדמוקרטי, ולעמוד יחד איתו מול מדינות חשוכות החוששות מכמיהת אזרחיהן לשלטון החוק, חופש הביטוי, שוויון ההזדמנויות ובחירה דמוקרטית.
כדי למצוא פתרון שנותן מענה למאוויים האישיים וגם הלאומיים של הכל, ושישראל יכולה לחיות איתו (גם במובן המילולי) - דרוש פתרון יצירתי מחוץ לקופסה. ד"ר האוס המדיני יכול שהיה מציע גג קונפדרטיבי נוסח האיחוד האירופי מעל מדינה או מדינות ערביות, המדינה היהודית ותושבי יש"ע. עם זכויות שוות לכולם בקונפדרציה ובמרכיביה. אבל לפני השלום האזורי, יש צורך לחצות את משוכת שחרור החטופים ופירוז הרצועה. תושבי הרצועה משלמים מחיר בלתי נסבל על ממדי הצלחתו הלא צפויה של סנוואר בשמיני עצרת. מן הבונוס של 10,000 דולר שהציע לחוטפי כל חייל אתה למד שהיה משוכנע שצה"ל יהדוף את המתקפה ברובה, פרט לחוליה או שתיים שיצליחו להשיג מספר חטופים שיאפשרו לו לשחרר אלפי אסירים ולהפוך לגיבור לאומי ביהודה ושומרון.
הטבח שביצעו חיילי הנוח'בה המסוממים, המפומפמים בשנאת יהודים, והאספסוף העזתי ה"לא מעורב" שבא בעקבותיהם – המיט אסון על ארגוני הטרור ועל תושבי עזה, שהצביעו עבור חמאס בהמוניהם בבחירות 2006. חגיגות השמחה בעזה נוכח זוועות 7 באוקטובר הזכירו את מצהלות תושבי טוקיו ב־7 בדצמבר 1941, לאחר המתקפה בפרל הארבור, שהובילה בהמשך המלחמה להפצצת אוויר שבה נהרגו בלילה אחד, עוד לפני הירושימה, כ־100 אלף תושבי טוקיו, בלי כרוזי אזהרה לפינוי התושבים ובלי הקש בגג. סנוואר נאבק בציפורניים כדי לשרוד ומתפלל לנס שישאיר אותו בחלק מהרצועה, ולחלופין יאפשר לו שימוש בחטופים כקלף אחרון למילוט מה שנותר מהנהגת חמאס בעזה.
כדי לסיים את הלחימה בעזה, לפרזה מנשק ולשחרר את החטופים עכשיו, ישראל חייבת להציע תחליף מנהלי זמין מיד, ובמקביל להציע מתווה לפתרון מדיני. הסכנה הגדולה בהענקת מעמד לרשות ברצועה היא היתרון שיוקנה לה במאבק להכרתה כמדינה. הקדמת הסכמה עם סעודיה וארה"ב לפתרון כולל, תהפוך את סוגיית היום שאחרי בעזה לנגזרת טכנית שלו. אם מה שהנשיא ביידן מכנה רשות משופרת משמעותו ספרי לימוד חפים מהסתה אנטי־ישראלית והפסקת המלגות מעודדות הטרור, הרשות המשופרת הזו יכולה לבוא בחשבון האופציות לניהולה האזרחי של הרצועה. זאת, כאמור, אך ורק לאחר הסכמה עם ארה"ב וסעודיה על הפתרון הכולל.
ומכאן לעקרונות המתווה בקליפת אגוז: כשם שתחת הכותרת רשות פלסטינית ניתן ליצוק תכנים ראויים בכל הנוגע ליחס לטרור ולמבצעיו ובעיקר למערכת הלימודים, כך ניתן ליצוק תכנים חדשים ומוסכמים מראש עם ארה"ב וסעודיה, בכסות המעטפת בלבד, של היוזמה הסעודית מטעם המלך פייסל, שעיקרם קונפדרציה עם ירדן תחילה, ומתן אוטונומיה ליש"ע, שתנוהל על ידי הקונפדרציה, ושתושביה יהיו, בהתאם לבחירתם הלאומית, אזרחים שווי זכויות בירדן או בישראל תוך כיבוד מלא של דגלן, המנונן ושאר סמליהן הלאומיים של מי מהן שבאזרחותן יבחרו, תוך זכות תושבוּת לכל בכל חלקי הקונפדרציה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד