זה היה ביום ה־121 למלחמה, כשהתעוררתי בבוקר ולא זכרתי את מספר הימים המדויק לספירת החרבות. לקח לי כמה רגעים לחפש בגוגל איזה יום אנחנו, ולהתעדכן. לא היה קל למצוא את מה שבימים הראשונים כולנו ראינו מול העיניים. אני מניחה שזה קורה כי הספירה כבר הפכה לשגרה. השגרה שכל כך קשה לי איתה, אבל אני לא מצליחה שלא לרצות להיאחז בה.
לצד המציאות המורכבת, ניצבות הזדמנויות חדשות לשינוי עמוק במדיניות העולמית כלפי ישראל
קונצרט שמתוזמן מופלא: הרמטכ"ל וראש השב"כ ראויים לשבחים | יעקב פרי
ביום ה־121 עלה טרנד התמונות מגיל 21 בכל הרשתות החברתיות. איזה בחור אמריקאי אחד תייג את עצמו ביום שבו הוא היה כשיר לשתות אלכוהול, נזכר בכך בערגה, והסיפור הזה סחף איכשהו את העולם וכרגיל, גם את ישראל. מדינה שבימים כתיקונם מתפקדת כמדינה מערבית, דמוקרטית ונורמלית ויש בה את תל אביב, עיר תיירות שעל הנייר לא פחות טובה מברצלונה או רומא ואפילו ברלין, ויש בה ים ומזג אוויר מושלם וגם תרבות וקולינריה. אלא שבפועל אין במדינה הזו על עריה היפות, היקרות והיוקרתיות שום דבר נורמלי. ואתם יודעים מה, גם על ה"מערבית" וה"דמוקרטית" אפשר עוד לתהות.
בהתחלה הטרנד תפס רק באינסטגרם ובפייסבוק, המקומות שבהם תמונה שווה יותר מאלף מילים. אחר כך גם גדולי המקללים והציניקנים של טוויטר נכנעו לחמלה העצמית בלבם והעלו תמונה מתרפקת שלהם על העבר, כשהם צעירים ויפים ומלאי חלומות וחיוך. זה היה הרגע שבו נרגעתי קצת, והבנתי שהמלחמה האמיתית שלי כרגע מול השגרה-לא שגרה, ספירה-לא ספירה, היא בעצם הדילמה הפנימית של כולנו.
בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי משתדלת בכל בוקר לצאת להליכה בים, לקנות קפה בשדרה, לפגוש בערב חברים ולעשות דברים נורמליים שעשיתי תמיד. עוד לפני שהכל קרה. הרצון לחזור אחורה, להיאחז בנורמליות ואולי להיזכר בעצמנו כשהיינו צעירים ויפים ומלאי תקווה, התכנס באופן מושלם לתוך טרנד ה־21 הזה, בלי לדעת אפילו עד כמה הוא סמלי ואירוני במיוחד עכשיו, במיוחד אצלנו.
הגיל הזה, כל כך מפחיד, גיל “המעברים" שבו רגל אחת נמצאת בתוך עולם המבוגרים ורגל שנייה עדיין נמצאת בשלהי תקופת הנעורים, שקשה לשחרר אותה. הגיל הזה שהכל בו עוד אפשרי. כל האפשרויות פתוחות ופרושות בפניך, והדילמה היחידה שיש לך בגיל 21 היא לבחור באיזה שביל ללכת.
התמונות האלה, של נעורים שעוד לא הבשילו, מתערבבות לכולנו באופן קשוח למדי בתוך בליל התמונות של אנשים צעירים ומחייכים, בני 21 פלוס־מינוס, שעולות ברשת מדי יום ובדרך כלל תחת צמד המילים “הותר לפרסום" או כי הם חוגגים את יום הולדתם ה־21 בשבי חמאס. לפעמים גם לי לוקח רגע להבין מי האדם בתמונה ובאיזה הקשר הוא העלה אותה. האם זה חלק מהטרנד המתרפק על עצמו מהעבר או עוד אסון שצריך להתחיל להכיל מחדש שוב ושוב.
לא קל לראות את התמונות הללו ברטרוספקטיבה על החיים שלנו כאן, בין שכבודדים ובין שכדורות של עם שעבר כמה דברים לא נורמליים במחזור חיים אחד. ובתוך תפאורת הרקע האסונית של המדינה, ישנו גם חשבון הנפש הרגעי הזה שכל אחד ואחת עושים, מה הגשמנו, מה לא, מה הספקנו והיכן נכנענו לתכתיבים ולא לחלומות שלנו שחיכו לנו שנהיה אמיצים מספיק ושנגשים אותם. לא תמיד עשינו את זה. ובכלל, כל מה שקרה ברגע. איך פתאום עברו 20, 30, 40 שנה? תמונות שצולמו במצלמת פילם, בשחור־לבן ובימים הראשונים של המצלמות הדיגיטליות.
ביום ה־121 לספירת חרבות ברזל, החלה מערכת גשם ארוכה יחסית לאזורנו, כזו שלא ראינו משנת 1992. זו הייתה שעתם היפה של חובבי מזג האוויר, של הפרשנים והחזאים שחזו באפיקי הסופה מתקרבים לאזורנו.
בין שהסערה הייתה קשה לך מנשוא ובין שדילגת בשמחה בשלוליות הלא מנוקזות בעיר, זו הייתה התפאורה המושלמת, חציה אסקפיסטית חציה אירונית של אותו במאי שמיימי זוכה אוסקר, לסרט שהוא מכין על המזרח התיכון - חורף 2024.