בשבועות האחרונים פקד את הרשתות החברתיות טרנד ה־21. למי שלא מכיר (לא מאמין לכם שאתם קיימים), הרעיון הוא שאנשים מבוגרים בעליל מעלים צילום של עצמם מגיל 21. והכל בשם... עיקרון אינטרנטי כלשהו, שתפס בכל העולם. בתחילה, הגבתי בבוז, כמו שאני נוטה להתייחס לכל טרנד באשר הוא. הרי אני יצור ייחודי וחד־פעמי, שלא נכנע לטעם העדר. היי, נדרשו לי קרוב ל־20 שנה כדי לצפות ב"הסופרנוס".
מקורבו של סינוואר: "אם היה מודע להשלכות - לא היה מבצע כך את טבח ה-7 באוקטובר"
ראש מטה החטופים זועק: "כל ביטול או סיכול של משא ומתן - הפקרתם למוות"
וממילא, כולם מבינים את הבלוף של הטרנד הנוכחי. כל הרעיון הוא להראות את עצמכם באופן מחמיא, כשעוד הייתם צעירים ואטרקטיביים. אבל ככל שנקפו הימים, שמתי לב שאני נוטה להתעכב על הצילומים האלה. סקרן אותי לראות אנשים שאני מכיר בהווה, בפורמט העתיק שלהם. פה ושם אפילו הפתיע, או הצחיק. זה הפך למעין אי של נורמליות, בתוך אוקיינוס הפוסטים הזועמים/עצובים/מדוכאים של התקופה. ואז נתקפתי בנקיפות מצפון על כך שאני רק צופה מהצד ולא תורם למאמץ האזרחי, עד שהעליתי תמונה בעצמי. וזהו. חוויה נחמדה, שבימים אחרים הייתה מתחלפת במהרה בטרנד הבא.
אבל אלה לא ימים אחרים, אלא ימים קשים ומרים, שבהם כולנו על הקצה. וכך קרה שטרנד ה־21 זכה עד מהרה לתת־טרנד נגטיבי. כזה שבו גולשים קראו בבוז להפסיק להעלות תמונות ישנות, כל עוד יש חטופים בעזה. או שדם ההרוגים בני ה־21 טרם יבש. ועשו זאת במגוון של דרכים קריאטיביות, כולל אפילו שימוש באינטליגנציה מלאכותית כדי להציג הדמיה של התינוק החטוף והמתוק כפיר ביבס, כפי שייראה בגיל 21. כי אלה התמונות החשובות באמת. וגו'. והכל באיזה זעם קדוש, שבא לומר: מה אתם משחקים בקקה, בזמן שאדמתכם בוערת. שלא לומר: כמה אתם יכולים להיות מרוכזים בעצמכם ובהבלי השגרה שלכם, בזמן שאנשים פה חווים קטסטרופה.
עכשיו, כאמור, התעליינות מוסרית לא בדיוק זרה לי. והנטייה הזו להפגין בפומבי את גודל המצפון שלך, על חשבון אחרים, היא אומנם מעצבנת אבל אנושית עד מאוד. ולכן אני מנתח את תגובת הנגד הזו בצורה עניינית ולא רגשית. ומוצא שהיא תמצות מדויק של מה שעובר על כולנו, ככל ש־7 באוקטובר הולך ומתרחק. אנחנו נמצאים בקונפליקט מתמיד, שהוא בראש ובראשונה פנימי, בין הצורך לחזור לאיזושהי שגרה ובין המציאות, שמסרבת בתוקף להיות שגרתית.
הביטויים לקונפליקט הזה הם כבר אינסופיים. כמה דוגמאות בולטות: ההכרזה על חגיגות “דרום אדום", כי בכל זאת - הכלניות כבר פורחות, ואז הביטול המתוקשר בגלל הפגיעה ברגשות תושבי העוטף. הניסיון להעלות את התוכנית “הכוכב הבא", ההורדה המיידית בשל הביקורת הציבורית, ואז ההשבה המהוססת. כל מערכון ב"ארץ נהדרת", שנקרע בין הרצון להצחיק וה"זה עוד לא הזמן". הופעות מוזיקה, שמצד אחד מפוצצות בקהל שממש צמא לריגוש והקלה, ומהעבר השני - מתנהלות באיפוק שממש נמנע מקתרזיס. ועוד ועוד.
ואתם יודעים מה? זה טבעי. וזה בסדר גמור. גם להתנהג כרגיל, וגם למתוח על זה ביקורת. גם לטעון - בצדק - ששקיעה בדיכאון ופגיעה בשגרה הן ניצחון עבור חמאס. וגם לענות - שוב בצדק - שנרמול של המציאות הבלתי אפשרית הזו הוא חוסר התחשבות בקורבנות, וגם פרס עבור האשמים במחדל הנוראי, שרק מחכים שהזמן יקהה את אחריותם.
אז מה בכל זאת לעשות? גם וגם. אין ברירה אחרת. גם לחיות את החיים, אפילו ליהנות מהם, וגם להמשיך לכאוב את המצב ולא לברוח ממנו. באופן אישי, יש לי נטייה אינסטינקטיבית להימלט ממהדורות החדשות לטובת סדרה אסקפיסטית או מוזיקה. אבל אני נלחם בנטייה הזו וממש מכריח את עצמי לצפות לפחות פעם ביום בראיונות עם משפחות חטופים, חללים וכו'. ואז עובר לסדרה, שהיא לא פעם קומדיה. כי אלה הם חיינו בזמן האחרון. כמו נסיעה במונית של גט, שבה - במקום הרשימה המסורתית של תחביבי הנהג, שולחים לך צילום ופרטים אישיים של אחד החטופים. ואתה יושב לך, בחשכת המונית הנוחה, ונחנק בשקט. בדיוק כמו שצריך.
על הסכין
מה שכן, המציאות פה כל כך מטורללת, שלא נזקק מאמץ גדול כדי להיטלטל ממנה. שר האוצר תולה את הורדת דירוג האשראי של מודי'ס בעוינות כלפי ישראל; השר גולדקנופף תוהה בקול “למי רע פה?"; הממשלה מבקשת להעביר חוק גיוס שרק מעמיס עוד יותר ימי שירות ומילואים על מי שכבר נושאים בנטל. ותיארתי רק יומיים.
ואם באסקפיזם עסקינן, העונה הרביעית של “בלש אמיתי", מבית HBO, היא האמצעי המושלם. הפעם, מדובר בפרשיית רצח מסתורית בערבות השלג של אלסקה. הנופים הלבנים, החושך המתמיד ותצוגת המשחק המרהיבה של ג'ודי פוסטר, שמגלמת את מפקדת המשטרה המקומית, הם פשוט עונג צרוף.
"Let's Talk About Chu" (נטפליקס) היא קומדיה רומנטית מתוקה מתוצרת טאיוואן. במוקד שלה, צעירה שמנהלת ולוג בנושאי סקס, ומקפידה להצהיר על ההבחנה שהיא עורכת בינו ובין רומנטיקה. אבל בחיים האמיתיים, ההפרדה הזו לא ממש עובדת בשבילה. הבונוס הוא הצצה לתרבות הטאיוואנית, שהיא תמהיל מרתק של מערביות ומסורתיות.