במגירה שלי שמורים שני מכתבים. האחד הונח על שולחנו של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח בספטמבר 1930 עם ההדגשה: “לתשומת לב מיוחדת". הנושא: “קולנוע ביידיש בתל אביב". הנהגת “גדוד מגיני השפה" תובעת מרוקח לממש את הסעיף שבחוזה החכירה של “אופרה מוגרבי" “שלא להציג ‘סרט קולני בז'רגון'" ו"לעמוד על משמר קניינינו הלאומיים ולא לתת להצגות בשום אופן לזלזל ברגשות הציבור". קולני, כלומר סרט מדבר. הז'רגון המוקצה מחמת מיאוס היה יידיש כמובן.
המכתב השני נחתם 21 שנה לאחר מכן על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שסירבה להתיר את עלייתה של ההצגה “צוויי קונילמל", בנימוק ש"ההיתר להופיע ביידיש ניתן אך ורק לאומנים אורחים הבאים לביקור בארץ". מכותבים: המחלקה הפלילית במטה הארצי של משטרת ישראל בתל אביב ומפקד המחוז.
בשנות ה־90 החליט ארגון אונסק"ו על הכרה בתרבות היידיש כתרבות אירופית החייבת בשימור, ובארץ גם אושר אז “חוק שימור שפת היידיש והלדינו" שהגישה ח"כ לשעבר דליה איציק. בעקבות החוק הוקמה הרשות הלאומית לתרבות היידיש. עד אז, רבים התייחסו אל היידיש כאל תרבות פולקלוריסטית.
לקח זמן עד שהיידיש זכתה למעמד של מורשת, או כמו שאמר לי פעם שמוליק עצמון, במושבו כמנכ"ל תיאטרון היידישפיל: “אנחנו מצרך תרבותי נחוץ. יידיש היא חלק מנשמת התרבות היהודית. התיאטרון היהודי נולד בבית כנסת, לא באמפיתיאטרון רומאי. החזנים היו מכינים את השירים לחגים בדיוק כמו שהיוונים שרו את שירי התהילה למי ששבו ממלחמותיהם". שפה של אנשים בשר ודם, בנות ובני עמי.
בזה אחר זה מגיעים ספרים ומיזמי תרבות ביידיש ומצטרפים לפעילות הענפה של בית שלום עליכם, למגמות לימוד יידיש בבתי ספר ולסדרות טלוויזיה (“גברת מייזל המופלאה", “המורדת" ועוד). לא שאני מבינה יידיש, אבל אני שמחה להכיר אותה באמצעות דפי טיקטוק (שימו לב למילואימניק יונתן אלמן שמתפעל דף ביידיש. שימו לב לזו שהכריזה שאינה יודעת יידיש אבל כתבה “מילואימניק" עם סיומת מגה־יידית, ה"יק" כמו ב"קטנצ'יק").
הגל האחרון נושא איתו, בין השאר, את “נשארנו מעטים" (הוצאת כהל), אלבום לחנים של יובל יבנה ל־13 שירים של המשוררים יעקב גלאטשטיין, אברהם סוצקבר וציליה דראפקין (בתרגום של בנימין הרשב ובני מר). באלבום, שאפשר למצוא בספוטיפיי, משתתפים דני בסן, ערן צור, ורד קלפטר ועוד, ויש גם קטעי קריאה וקולאז'ים צבעוניים של הצייר איל בן צבי.
ספר נוסף הוא "שמים נושקים לים" בעריכת שחר פינסקר (הוצאת מאגנס), אסופת סיפורים קצרים שתורגמו לעברית על ידי דור מתרגמות ומתרגמים חדש של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. זהו חיבור בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל, מגלי העלייה מארצות האסלאם ושל שארית הפליטה ויישובם בכפרים נטושים ובמעברות ועד לעלייה מברית המועצות בשנות ה־90.
ב"בובו מאנטונה - רומן אבירים בחרוזים" מאת אליהו בחור בתרגומם של רותי זקוביץ ושלמה לרמן, נחשפתי ליצירה החילונית הראשונה שנכתבה ביידיש של ימי הביניים, איפשהו בין 1469 ל־1549, ובה עלילותיהם של גיבור אגדי, מלכים ורוזנים, ומאבקים בין טובים לרעים.
ספרים נוספים גם הם פרי תרגומה של רותי זקוביץ, דור שני למלאכת תרגום שבא מאהבה. אביה ז"ל, אפרים פישל ברזין, תרגם למגירה משלים, שירים ושירי זמר, ויותר מ־50 שנה אחרי פטירתו הוציאה את תרגומיו במהדורה מצומצמת. אחר כך הגיעו “שכבות של אהבה" - תרגומים לשירתה של רבקה בסמן בן חיים (הוצאת “קשב לשירה"), ומהדורות דו־לשוניות של שירים מאוירים לילדים מאת שמואל צסלר ביידיש ובעברית, עם איורים נהדרים של דיויד הול (עורכת: עדינה בר־אל), וטקסטים מספרות יידיש לביצוע תיאטרלי שערכה ותרגמה זקוביץ יחד עם יחיאל שיינטוך.
על שאלתי למה יידיש ולמה עכשיו, יבנה עונה שהשירה המודרנית שנכתבה ביידיש במאה ה־20 היא פשוט שירה טובה: “נועזת, כנה, מחשמלת ומרגשת. ספרות היידיש היא ספרות עשירה ורבת־המצאות, שיש מה ללמוד ממנה ויש הרבה מה להתענג עליה. וגם כי היא שלנו, היא משורש נשמתנו, לא פחות מהספרות העברית".
יבנה בעצם אומר את מה שבשביס זינגר אמר בשתי הזדמנויות שונות. באחת טען שהיידיש לא אמרה עוד את מילתה האחרונה. יש לה קסם שמערים על ההיסטוריה. בשנייה, בהרצאה שתרגמה פרופ' זיוה שמיר אמר: “נשאלתי לא אחת מדוע אני כותב את ספריי דווקא ביידיש. על שאלה זו ברצוני להשיב בדרך יהודית מובהקת, דהיינו, בשאלה תחת שאלה: וכי למה לא אכתוב ביידיש? כלום איטיב להתבטא דווקא בתורכית? בפינית? בבורמזית? אולי מישהו יעשה עמי חסד, וילמדני כיצד אומרים ‘אל תקשקש בקומקום' בבורמזית?".
קשה להבין את הצורך של בני אדם למחוק זהויות של אחרים, אבל אני לא יכולה שלא להתעודד. לא משנה כמה ניסו להעלים את היידיש, זה לא עבד. בדיוק כמו שניסו להעלים את התרבות של יהדות ארצות האסלאם שלה הקדשתי רבים מטוריי האישיים, הן ממשיכות להתקיים.
צוויי עותקי המכתבים שמורים אצלי כבר שנים, אולי מפני שיש בהם עדות מובהקת לכך שחוסנה של תרבות חזק יותר מהכל. גם כשרובצת מעליה סכנת חנק. תרבות היא בבואתם של בנות ובני אדם. כאשר יענו אותה כן תפרוץ.