כמעט ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז אבחת המחטף בעוטף ומאז מהלומות חיל האוויר והתמרון הקרקעי. צה"ל מנהל כיום מלחמת גרילה שהיא רולטה רוסית. הציידים הפכו לניצודים, וחלק ניכר בציבור הישראלי עולה לשלב התודעתי הבא שהוא הפיכחון.
כהונתו האחרונה של נתניהו כרה"מ? ש"ס: "הציבור מעוניין לראות הנהגה חדשה וצעירה"
100 ימים בשבי החמאס בעזה: הפנים והשמות של החטופים
יש חלק זניח וקולני שחי את שיכרון המלחמה ומצפה לניצחון המתוק שיוכיח לעולם את צדקת דרכנו, כולל חזרה לגוש קטיף. במציאות, בחזית העולם, אנחנו מובסים ברמה של נוקאאוט, וחזית הפנים מפוצצת במטעני פטריוטיות בגרוש והשתנקויות שכול שמחסלות כל אפשרות לשיח הגיוני.
במקביל, תהליך העיכול של המציאות הופך אצל הרוב המכריע לפיכחון מר. כזה שמחייב חשיבה מחדש, של הכל. הליברלים־דמוקרטים דוחפים למהפכה אגרסיבית, אך המיואשים שמבינים שאין היתכנות ללהטוטים כמו־דמוקרטיים עוקפי 64 (אי־אמון קונסטרוקטיבי וכו') מחפשים תשובות מוחלטות.
יש מי שקורא להחרים את ה"פוליטיקאים" כולם, ויש "מתחזקים" בחסות ריבונו של עולם ושליחיו עלי אדמות. לא מפתיע עד כמה אנשים מאוימים בפחדים עשויים לעבור בדילוג קליל מחילוניות גמורה לשמע ישראל. כתרגיל תרפי יש ב"התחזקות" הזו תועלת לפחות ברמה של ציפרלקס, והיא בהחלט מומלצת. אלא אם כן ההתחזקות הזו, כמשנת תודעה, מתחברת בהמשך למקור חברתי־פוליטי־אידיאולוגי שהוא ההפך הגמור מאורח חייהם הקודם.
בין המתפכחים יש כאלו שזעזוע טבח העוטף הפך את החשדנות שלהם כלפי כל ה"פוליטיקאים" לשנאה תהומית. אלה או משתבללים בבועתם, או נופלים לפסקנות אגרסיבית שמחברת אותם לימין של Kill Them All. אומנם הם לא מיישבים את גוש קטיף או מצביעים ליכוד או בן גביר, אולי ליברמן, אבל החשדנות שהפכה טראומה מונעת את השתלבותם במסלול של קבלת אפיק מדיני שמחייב דיאלוג עם הפלסטינים. הרוב המכריע אמור ועשוי לחשוב בהיגיון פוליטי (מרכז־שמאל) וצבאי (מגבלות הכוח) על פתרון מדיני כולל, שמעולם לא נוסה עקב התנגדות בת ארבעה עשורים של המתנחלים ותומכיהם שהביאה אותנו עד הלום.
להתנגד לתעלולים
המגזר היחיד שהוא חסין מהפתעה ופיכחון הוא המיקס של ביביסטים וכהניסטים. מבחינתם הארץ היא תוהו ובוהו, רוח אלוהים מרחפת על פני התהום והתוכנית שלה היא ארץ ישראל לעם ישראל וכל השאר בוגדים. כל המתפכחים למיניהם – לימין, למרכז או לשמאל – לא זקוקים לוועדות חקירה כדי להבין את פשר החידלון שהחל בפיאסקו צבאי ונמשך והולך בקרקס פוליטי ובקרע בין צה"ל לממשלה.
התשובה האמיתית לכאוס שנפל עלינו אמורה להיות התפרצות וולקנית של תנועות מחאה. הגרעין הבוער של המחאה העתידית הוא הנפגעים הישירים של מדיניות הימין לדורותיה: הלומי השכול וסביבת החללים, העקורים מבתיהם, המילואימניקים, בעלי עסקים שקרסו, הסטודנטים והמפוטרים. ובעיקר כל אלו שלא היו זקוקים למכת התפכחות כדי להבין לאן הלכנו עד עכשיו ולאן אנחנו צועדים אם המצב הזה יימשך.
גם מי שלא נפגע ישירות, אמור להצטרף למחאה כשותף לתחושת החרדה של איום צבאי וכלכלי תחת ממשלה לא מתפקדת שמנחיתה גזירות על כלל הציבור ומיטיבה עם שלוחותיה הפוליטיות. כדי להתמודד עם גל הזעם ההולך ונבנה אי־שם במרחבי ובמעמקי החברה האזרחית, קמים מיני ארגוני "תיקון". אלה רוכבים על היחד שנועד לצורכי לחימה בתקווה שיהיה תקף גם אחריה. מאחורי כל "תיקון" מעין זה פועלת חשיבה ימנית פוליטית קרה, שאוספת אידיוטים שימושיים שוחרי אחווה ורצון טוב. פראיירים שמחפשים אהבה מלב אל לב בסיטואציה שמחייבת ניתוח לב פתוח.
התשובה היחידה לתעלולים האלה ודומיהם היא להפוך את הפיכחון לזעם ואת הזעם למחאה ואת המחאה לשינוי פוליטי ואידיאולוגי. כזה שימנע שימוש בצה"ל למטרות שאין עליהן קונצנזוס כמו תנועת חזרה לגוש קטיף ברצועה ונגזרותיה בגדה. זו אותה טכניקה ארורה שבה נתניהו ושות' פמפמו חרדות מול אויבים, וניהלו איתם קטטות רחוב מדממות שהוצגו כאיום קיומי שבחסותו תחזקו כיבוש אלים ומתמשך. אכן, איראן היא אויב וחמאס הוא פרוקסי שרוצה להרוג אותנו, אלא שהיו לנו אין־ספור דרכים כדי להגיע להסדרים אזוריים.
יחד נהפוך וננצח
ברשימות קודמות בטור הזה הוצגו הצעות ההודנה של חמאס שנדחו והיוו זרז לבניית עיר המנהרות, בעודנו מתעקשים לנהל קרבות הרואיים וחיסולים מוצלחים בלא להבין את מטרת הקצה הסמויה של הימין השולט (מדינת הלכה מהירדן לים). זו הסיבה לכך שהממשלה מסרבת לדון ביום שאחרי. יש לה יום שאחרי משלה, והיא מנסה ליישם אותו בימים האלה באמצעות ניצחון מוחלט, כאשר ההפסד כבר מגולם בתוצאות העכשוויות של המלחמה.
כל אזרח סביר מכה כיום על חטא במלחמת יום הכיפורים כשלא הגבנו להצעות ההסדר של אנואר סאדאת. במלחמת לבנון הראשונה הלכנו כסומים אחרי שיגעון הגדלות של אריק שרון ושותפיו המתנחלים, ובמלחמת לבנון השנייה נשארנו בלבנון 18 שנים יותר מדי ולשווא.
טירוף הנקם שאחז בנו אחרי הטבח בעוטף הוא בלתי נמנע ומוצדק נקודתית. בעיקר ההרתעה המבוססת על חגורת ביטחון שאין בה חור אחד שניתן לחדור בעדו באורח כה ברוטלי. הקריסה המהירה בעוטף פלוס מראות הזוועה, העירו טראומות מפוגרומים היסטוריים וחייבו מהלומה בסדר גודל תנ"כי. הצבא, מצדו, פעל על פי נהמת קרביים קולקטיבית, אלא שלא היה מי שיעצור אותו בעיתוי הנכון.
הפיכת עזה צפון עד ואדי עזה לעיי חורבות הייתה איתות הרתעתי שניתן היה אולי לנהל מו"מ על כולם בעד כולם, כולל הליכה להודנה ארוכה שבמהלכה תעשה ישראל ניסיון כן לאמץ את תוכנית ג'ו ביידן. יש בכך סיכון? אין־ספור מבצעים ומלחמה מטורפת אחרת במהלך 15 השנים האחרונות הוכיחו שהסיכון טמון דווקא במדיניות הממשלה, שנוהגת כאילו לא למדה מאומה והיא הולכת על מצבי לחימה קבועים ודימום טיפין־טיפין שמתחזק מתח ומייצר חסמים לשיחות על הסדר.
בדיוק כמו הלחימה כיום ובדומה למשחק פוקר, מי שיש לו כיס יותר עמוק (חיילים ואמל"ח) מנצח. ברור שלאורך זמן ננצח את חמאס וברור שזה יעלה בחללים רבים יותר. עוד יותר ברור הוא שבסופו של יום קרב נחזור בדיוק למשבצת שממנה התחלנו את המלחמה. הפינה הקשוחה שנדחקנו אליה במהלך אירועי עזה היא ההזדמנות לבצע מחדש את המהפכה, שבלעדיה יונצח המצב הקיים – מה שמחייב יחד מגזרי מגובש ונחוש. כזה שיאפשר, למשל, הפרדת דת ומדינה וכו'.
אני מניח שסדר גודל כזה של מהפך קצת גדול על תנועת המחאה שאמורה להתארגן בסיום המלחמה, כך שהצעד הראשון אמור להיות הקדמת הבחירות והפלת הממשלה. בהמשך, אינשאללה, יבואו כל שאר התיקונים על פי "תיקון עולם" בגרסה היהודית האמיתית.