התחושות של ישראלים כלפי ישראלים אחרים מושפעות משייכות מחנאית, שבטית, מגזרית. היא מושפעת מעמדה פוליטית ומרמת דתיות. הרגש כלפי "תומכי ימין" חיובי בעיני 58% מהציבור היהודי.
מדוע? בין השאר, משום שרוב היהודים בישראל ממקמים את עצמם בקבוצות של ימין וימין־מרכז. הרגש כלפי "בדואים" – קצת יותר משליש חיובי, קצת יותר משליש אדיש, קצת יותר מרבע שלילי – גם הוא מושפע, קודם כל, מהעובדה שהיהודים אינם בדואים. ומצד שני, גם אינם דרוזים, וכלפי הדרוזים הרגשות של יהודים מאוד חיוביים, כמעט כמו כלפי חיילים (כמגזר). כך שלא הכל לפי השתייכות מגזרית. יש גם שיקולים אחרים.
במדד החודשי של החברה הישראלית, שפורסם השבוע על ידי המכון למדיניות העם היהודי, הוקדש פרק שלם לרגשות של יהודים־ישראלים (וגם של ערבים, אבל כאן נתייחס לתשובות היהודים) כלפי ישראלים אחרים. בתשובות שתקבלו אפשר לזהות שלוש קבוצות עיקריות: יש קבוצות בקונצנזוס חיובי. אלה קבוצות שהרגשות השליליים כלפיהן מעטים, ולרוב יש אליהן יחס חיובי או אדיש אליהן. נמנים עמן חיילי צה"ל (מאוד חיובי), הדרוזים (מאוד חיובי), תומכי המרכז (די חיובי), יהודי התפוצות (מאוד חיובי).
לצדן יש קבוצות שהיחס החיובי וגם היחס השלילי אליהן יחסית גבוה. אלה קבוצות שפשוט יש מחלוקת רגשית שנוגעת אליהן, על פי חלוקה מגזרית כלשהי. כך ביחס לחרדים, לתומכי שמאל, במידה פחותה לתומכי ימין, לדתיים לאומיים, לבדואים ועוד. ל־43% מתומכי הקואליציה יש רגש של "קרבה" לחרדים. ל־57% מתומכי האופוזיציה יש רגש של "כעס" על החרדים (ול־9% רגש של "שנאה"). החרדים שנויים במחלוקת.
יש גם קבוצה שלישית, שהיא קבוצה של מגזר אחד: ערבים מוסלמים. זה המגזר היחיד שבקרב היהודים יש כלפיו רגש שלילי גבוה במובהק ורגש חיובי נמוך במובהק. 24% מהיהודים מבטאים "פחד" ביחסם לערבים, 14% מבטאים "כעס", 11% מבטאים "שנאה".
בבחינת החלוקה הפנימית של ביטויי הרגש כלפי מגזרים שונים אפשר למצוא עוד כמה השוואות שיש בהן עניין. אחת תעניין אותנו במיוחד השבוע, לנוכח מה שנכתוב כאן בהמשך. זו ההשוואה בין הערכתם של דתיים את החרדים, לבין הערכתם של חרדים את הדתיים. בהשוואה כזאת של שני המגזרים, ניכר שבעוד בקרב החרדים כמעט לא קיימים רגשות שליליים כלפי דתיים, בקרב הדתיים יש קבוצה לא מבוטלת שמבטאת "כעס" על החרדים כרגש הדומיננטי ביותר.
כמובן, רוב הדתיים, 65%, מבטאים רגשות חיוביים כלפי חרדים. הם מרגישים בעיקר "קרבה" או "שותפות" או "הערכה". אבל רבע מהדתיים אומרים דבר לא נעים: הרגש הדומיננטי שלהם הוא "כעס" (22%) או "שנאה" (2%). כלומר, לרבע מהדתיים קשה עם השותפים החרדים שלהם. זה נתון שאולי יש לו משמעות.
הדתיים והגיוס
המגזר הדתי־לאומי מכשיל כל מהלך לגיוס חרדים בישראל. וזה כמובן דבר מוזר. המגזר המתגייס ביותר, הפייטרי במובן הטוב, הנאמן ביותר לאתוס של קדושת השירות, הוא המגזר שמכשיר השתמטות ושמכשיל שינוי. כמובן, החרדים תומכים בפטור מגיוס עוד יותר בנחישות מהדתיים. אבל החרדים הם נשוא הפרשה, כך שעמדתם צפויה ופחות מעניינת.
העמדה של הדתיים מעניינת. היא מעניינת ברמה העקרונית, ברמה החברתית וברמה הפוליטית. צריך לקוות שתשתנה, אחרת המצב לא ישתנה, ומי שחושב שלא יהיה לזה מחיר ביטחוני וחברתי, טועה. דיוני הימים האחרונים על הארכת שירות המילואים, הכבדת נטל הסדיר והמשך הפטור לחרדים הם רק קדימון למה שיבוא בהמשך.
נחזור למגזר הדתי־לאומי. זה מגזר שמחנך את בניו (אם כי לא את בנותיו), שהשירות בצה"ל הוא משימה מקודשת. זה מגזר שבמשך עשרות שנים הקפיד לבדל את עצמו מהחרדים בעניין הגיוס. החרדים לא משרתים – הדתיים כן משרתים. זה היה מקור לגאווה, זה היה מקור להתנשאות, זה היה מקור לתחושת יתרון מוסרי. הדתיים עושים את מה שצריך למען עם ישראל, החרדים נשארו בגלות.
מה קרה לאתוס הזה? הוא פגש שני תהליכים – אחד חברתי, השני פוליטי. התהליך החברתי הוא תהליך של התבטלות, מתווה בהקצנה הלכתית, ובמעין התחרדות מנטלית. היו לזה כל מיני סיבות. הדתיים גילו שיש אצלם אחוזי נשירה, קרי, חילון, גבוהים.
הדתיים שמו לב שישראל נעשית יותר חילונית, יותר מתירנית. הם החלו לנדוד ליישובים משלהם, לשכונות משלהם, להתקבץ ביחידות צבאיות נפרדות, במסגרת ההסדר, או במסגרות אחרות. הם גידלו דור של מורים חרד"לים, שאומנם אינם רוב בציבור הדתי, אבל הסטנדרטים שקבעו השפיעו על כולו.
הם נכנסו עם החרדים לקרב על השאלה מי דתי יותר, שקשה לנצח בו בלי להקריב את העיקרון של קדושת השירות הצבאי. למה? כי שירות צבאי מחייב פשרות, מחייב הסתגלות, מחייב הפסקה של רצף הלימוד. בשלב מסוים, דתיים החלו להתקשות לומר בפה מלא את מה שפעם היה מובן מאליו: החייל בשירותו עושה דבר שערכו גדול ממה שעושה לומד התורה בישיבתו.
התהליך החברתי חבר לצורך פוליטי. לדתיים יש עניין בשמירת קשר עם הציבור החרדי, במסגרת שמירה על גוש פוליטי שמאפשר קידום של ערכים ואינטרסים שרובם מאמינים בהם. מדובר בעסקה פוליטית סטנדרטית, וגם לגיטימית: החרדים תומכים בתקציבים לחינוך הדתי, הדתיים תומכים בתקציבים לחינוך החרדי. החרדים תומכים במדיניות של בנייה בהתנחלויות, הדתיים תומכים במדיניות של בנייה זולה למשפחות חרדיות.
הברית חזקה, האינטרסים חזקים – ועם הזמן, ההוויה מעצבת את התודעה. החרדים נעשו מיריבים לידידים. התחרות של פעם – מי מייצג את הפירוש הנכון יותר לחיים יהודיים של אמונה ושמירת מצוות בעידן המודרני – נדחקה לטובת שותפות בהווה.
השותפות הולידה התקרבות, גם רעיונית. חרדים רבים נדבקו בחיידק ארץ ישראל וברעיונות לאומיים אחרים. דתיים לא מעטים החלו לדבר בשבחם של לומדי תורה חרדים, הממיתים עצמם באוהלה של תורה. כרבע מהדתיים (24%) סבורים ש"יותר טוב לצה"ל בלי חרדים". שיעור דומה מהם תמכו בחוק שיפטור חרדים מגיוס גם אחרי שפרצה המלחמה (22%).
אבל יש דתיים שלא הרגישו לגמרי בנוח עם הדינמיקה הזאת. הסיבה ברורה. כאמור, נוצר מצב שבו המגזר הכי מתגייס הוא המגזר שמתחזק את הפריווילגיה של המגזר הכי פטור. אפשר היה לזהות את אי־הנוחות של דתיים בימים האחרונים, כשהתברר שהכבדה משמעותית של נטל השירות בסדיר ובמילואים לא מלווה אפילו בהצגה סמלית של כוונה להטיל חלק מהנטל הזה על מגזר שלם שקיבל פטור.
כמה בעלי טורים דתיים כתבו שזה לא יכול להימשך כך. כמה פוליטיקאים דתיים פנו בהתרגשות לאחיהם החרדים. על העמדה הנפשית שגרמה להם לכתוב מה שכתבו או לומר מה שאמרו קשה לומר משהו בביטחון מלא. לזה צריך מבחן כליות ולב. אבל את תוכן הדברים אפשר לבחון, ובעקבותיו אפשר גם לקבוע: המגזר הדתי כנראה לא מתכוון ברצינות. הוא כנראה לא מתכוון לסייע במהלך לסיום חרפת הפטור. לדבּר יש מי שמוכנים, לעשות אין כנראה אף אחד.
מעמידים פנים
השר בצלאל סמוטריץ', נציג מובהק של ההתחרדות הדתית, נתן לעמדת המגזר שלו ביטוי קולע בציוץ ברשת אקס: "הציבור החרדי יקר ואהוב ותורם רבות למדינת ישראל, וכעת חיוני שייקח חלק משמעותי יותר גם במשימות ההגנה והביטחון. המהלך הזה צריך לקרות מתוך הידברות ושיח ולא בכפייה או חלילה בהכפשות".
אם ננקה מהציוץ את החנופה הדביקה, ונתמקד במדיניות, סמוטריץ' אומר דבר ברור (אגב, לשבחו, הוא בדרך כלל אומר דברים ברורים): אני בעד שירות של חרדים, אני נגד מהלכים שיכולים לקדם את האפשרות שחרדים ישרתו. לא בכפייה, ולא בהכפשות – אלה התנאים שהציב. נתחיל בשני. ברור שלא בהכפשות. אין מישהו בישראל שסבור שצריך לגייס חרדים בהכפשות. אבל לסמוטריץ' חשוב להציב את הדחליל הזה, כדי שיוכל לטעון שמי שמתעקש על גיוס לא עוסק בגיוס, אלא בהכפשות.
בעניין הזה, סגן השר מנעם, אבי מעוז, ישיר עוד יותר מסמוטריץ'. קמפיין גיוס החרדים הוא רק "כיסוי להסתה הנמשכת נגד הציבור החרדי", כך אמר. זו דרך קלה לחמוק מוויכוח. אם העמדה הנגדית – שצריך לגייס את החרדים – היא מרכיב ב"הסתה נמשכת", אין צורך לתת לה מענה ענייני. עם מסיתים לא מתווכחים, ממסיתים מתעלמים.
ציבור גדול בישראל מרגיש שיש הכרח לטפל בשאלת הגיוס – ומעוז וסמוטריץ' יגיבו לציבור הזה בנפנוף יד מבטל. אלה לא בעלי עמדה לגיטימית, אלה מסיתים נגד חרדים. ולא נעים לומר, אבל סמוטריץ' ומעוז מכירים את הקהל שלהם, ש־88% ממנו מסכים שיש בישראל "אנטישמיות נגד חרדים". כלומר, מדובר בקהל שקל למכור לו את טענת ההכפשה וההסתה.
עכשיו נעבור לתנאי הראשון של סמוטריץ': "מתוך הידברות ושיח ולא בכפייה". דמיינו את שר האוצר מעלה הצעה דומה במקרה של ציבור שמסרב לשלם מס הכנסה. נניח שמחר בבוקר כל הקיבוצים יודיעו שאין להם עניין לשלם יותר מס הכנסה, גם אז סמוטריץ' יאמר שצריך לפתור את הבעיה רק בהידברות ולא בכפייה? ואם הידברות לא תעזור, הוא ימשיך לדבוק בה, שנה ועוד שנה ועוד שנה, גם אם התוצאה תהיה שבמשך עשורים רבים הקיבוצים לא ישלמו מס הכנסה? אפשר להניח שהתשובה שלילית, וגם להודות ביושר שהדוגמה קצת בעייתית: הקיבוצים לא קיבלו אישור להשתמט מתשלום מסים, החרדים כן קיבלו אישור להשתמט משירות צבאי.
למעשה, המילה "להשתמט" לא מתאימה. הם לא משתמטים – הם פטורים. המדינה פטרה אותם. היא לא הייתה מעלה על דעתה לפטור את הקיבוצים מתשלום מסים, או לפטור את הבדואים מהחובה לעצור באור אדום, או לפטור אותי מהחובה לשלם ארנונה. לחרדים נתנה פטור משירות.
עקרונית, רוב גדול של הציבור מתנגד לפטור. זה נכון גם במקרה של הציבור הדתי. במספרים, כמחצית מהציבור הזה סבור שצריך לגייס את כל הצעירים החרדים, למעט כמה אלפי תלמידי ישיבות. עוד רבע (26%) אומרים לגייס "כמו כולם" או מוכנים ל"גיוס או שירות לאומי" לכולם. מעשית, חברי כנסת של הציבור הזה לא פועלים אפילו קצת כדי להביא לביטול הפטור.
מה הם כן עושים? מעמידים פנים. כאשר סמוטריץ', או עמיחי שיקלי, או כל מיני חכמים אחרים, מדברים על הידברות עם החרדים, הם מלמדים על אחד משני דברים, שאף אחד לא בדיוק מעיד על כך שהם ראויים למשרתם הרמה: או שהם פתאים – כי הם לא מבינים מה שברור לכל בר דעת, וזה שלחרדים אין שום עניין להידבר, אלא אם ברור מראש שההידברות היא רק טקטיקה של דחייה ומסמוס של התביעה לגיוס.
או שהם צבועים – כי גם להם ברור שהידברות פירושה מסמוס, והם פשוט רוצים לסייע לחרדים, בלי להיראות כמי שתומכים בפטור מגיוס. כלומר, אם להיות קצת יותר בוטים, מדובר במי שהם או טיפשים או רשעים. אחריהם נגרר ציבור שלם. ציבור מתגייס, ערכי, פטריוטי. ציבור שצריך היה לעמוד בראש החץ של המהלך לביטול הפטור. ולא – זה לא משום שביטול הפטור יוביל לגיוס מיידי של אלפי חרדים. לאף אחד אין אשליה כזאת. ולא – זה גם לא שמישהו בר־דעת מעלה על דעתו שאלפי חרדים ישולחו לבתי הכלא. ברור שנדרשת כאן מדיניות תהליכית, מורכבת, שמתבצעת בשלבים, ושתוצאותיה יהיו הצלחה חלקית.
מצד שני ברור שבהסדר הישראבלוף אין טעם. אין טעם בהצעה של מי שמציעים לגייס בהסכמה, כי אין מי שמסכימים. אין טעם בהצעה של מי שמציעים ש"מי שלא לומד יתגייס". כי טענת החרדים היא שכולם לומדים. משום מה, הם אף פעם לא מצליחים לאתר תלמידים חפיפניקים. ואין טעם בהצעה של מי שמסבירים שבחברה החרדית החלו "תהליכים", כי זה פשוט לא נכון. אין תהליכים. אין ביטוי כלשהו לנכונות לשינוי. לא רואים את זה בסקרי דעת קהל, לא רואים את זה בהתנהלות בשטח, לא רואים את זה בהתבטאויות של מנהיגים חרדים.
אם מישהו אומר לכם שיש אצל החרדים שינוי, אז שוב אחת משתיים, או שגם הוא פתי, או שגם הוא צבוע. בקשו הוכחות. לא אנקדוטות בנוסח "הבן של מוישי התגייס". הוכחות. מספרים. עובדות. מכיוון שאין הוכחות, לא תקבלו הוכחות – ואם אתם ישראלים רציונליים, כשלא תראו הוכחות לא תאמינו לאגדת השינוי.
ממש לאחרונה, המכון למדיניות העם היהודי בחן בסיוע מכון אסקריא מה חושבים החרדים על גיוס. זה היה כבר בתוך זמן המלחמה. 82% מהחרדים השיבו שהפטור מגיוס צריך להישאר על כנו. זה אותו שיעור שנמדד כמה חודשים לפני המלחמה, ואותו שיעור שנמדד שנה וחצי לפני המלחמה. בקיצור – השינוי נמצא רק בראש של מי שנוח לו לדמיין שינוי.
נחזור לציבור הדתי: רובו מבין שאין הצדקה עקרונית לפטור. לימוד התורה של החרדים לא חשוב יותר מהשירות בצה"ל. רובו מבין שכעת גם אין הצדקה מעשית לפטור. המלחמה לימדה אותנו שצה"ל צריך כוח אדם, ושהמשמעות של פטור גורף למגזר שיש בו הרבה מאוד צעירים בגיל גיוס היא פחות ביטחון לכולנו.
רוב הדתיים גם מבינים שיש נזק חברתי בהמשך הפטור. הוא מגביר את הניכור, מחזק את המחנאות, פוגם בלכידות. ורובם מבינים שהפטור הוא לא רק פטור. יש לו השלכות כלכליות על המשק הישראלי בתקופה שבה המשק מתוח עד הקצה, ומי יודע כמה עוד יצטרך להימתח.
אבל רוב הדתיים עוד לא חצו את הרוביקון המנטלי שמפריד בין הכרה בצורך לשנות – לבין הסכמה לצעדים שנדרשים כדי להביא לשינוי. הנה, אנחנו מתכנסים לשאלת האחריות של הדתיים לעובדה ששום דבר לא זז. הדתיים הם ראשי מחנה ה"בהסכמה בלבד". ואני מניח – אני מאמין – שהם שייכים למחנה הזה בתמימות. הם לא רוצים להתקוטט עם החרדים. לכן הם בוחרים להאמין למעשיות על "תהליכים בחברה החרדית" שיביאו לתוצאה המקווה, בלי צורך בקרב מכוער וכוחני.
לחלק ניכר מהדתיים קשה נפשית לתמוך בקיצוץ התשלום לאברכי הפטור. לחלק ניכר מהם קשה נפשית לתמוך במהלכים של סנקציות נגד מי שיבחרו לא להתגייס. תשאלו אותם, ותקבלו תשובה בנוסח "אי אפשר להכניס את כולם לכלא". שוב – מדובר בהצבת דחליל. כי את ההצעה של דחליל קל לדחות. אבל אף אחד לא חושב שצריך להכניס את כולם לכלא. לעומת זאת, יש מי שחושבים שאפשר להתנות סוג מסוים של הטבות וזכויות בשירות צבאי.
הדתיים, בינתיים, מתנגדים לזה. הם תומכים בגיוס חרדים, ומתנגדים לכל צעד מעשי שיאפשר להתקרב לחזון של גיוס חרדים. הם בחרו להיות הקורבן מרצון של מהתלה פוליטית צינית. למי הם משקרים כאשר הם אוחזים בעמדה הזאת? קודם כל לעצמם.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בנתוני מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי ובנתונים ובדיווחים ב"מעריב" וב"ישראל היום" על מחלוקת בנושא הגיוס