מאז ה־7 באוקטובר הישראלים נמצאים בעולם שהם לא מבינים. הרגשות של הישראלים מול העולם הזה הם עלבון, אכזבה, אימה וכאב. לפני הכל – קיים הכאב של אלה שבן משפחה שלהם נרצח או חטוף בעזה. כל ישראלי מרגיש כאילו הוא עצמו חטוף בעזה. אני עצמי מכיר חמש משפחות שיקיריהן נחטפו. בנוסף לכאב על כך, הישראלים כואבים מול יחס העולם לטבח. ישראלים לא מבינים, למשל, מדוע ארגוני הנשים והפמיניסטיות בעולם מסרבים לגנות את חטיפת ואונס הנערות.
"סטיגמות אנטישמיות שפלות": לאחר הסערות, שינוי הגישה של הרווארד
יותר מ-30 מקרים ביום מאז השבת השחורה: האנטישמיות בבריטניה שוברת שיאים
ישראלים רבים לא ישנים טוב בלילות, סובלים מסיוטים, מאז הטבח. בימים הראשונים שאחרי הטבח אני עצמי לא יכולתי להביט על ילד יהודי בלי צביטה של כאב ובלי שראיתי אותו בדמיוני מעונה ונרצח.
הישראלים מופתעים מהעובדה שאחרי ההתקפה האכזרית שכולה רצח ועינויים, ומול חטיפות של ילדים בני פחות משנה לעזה, הם נתקלו בתרועות שמחה של גורמים רבים בעולם המערבי, שעד כה נחשב למעוז התרבות וההגינות. זה מכאיב. דוגמאות לא חסרות, החל מעולם הפופ שבו יש מדינות ואמנים שמסרבים לקבל את ישראל לאירוויזיון, וכלה בבית הדין הבינלאומי בהאג, שבו ישראל, המועמדת בגלוי לג’נוסייד, מואשמת בג’נוסייד.
זו צביעות שאין אפשרות להבין אותה. מספר האזרחים העזתים שנהרגו בפעולות ההגנה מפני חמאס מצער גם את הישראלים, שעושים מעבר לכל מה שעשה צבא כלשהו בהיסטוריה כדי למנוע הרג אזרחים. לא בגלל החוק הבינלאומי, אלא כיוון שהישראלים באמת לא רוצים להרוג אזרחים תמימים. ההרג והסבל שלהם נוגעים ללב כולם. כולם, פרט להנהגת חמאס. הם היו יכולים להפסיק את הסבל הזה ברגע לו היו מכריזים על הפסקת המלחמה לחיסול ישראל ועל שחרור החטופים. זאת אמר בבירור גם שר החוץ האמריקאי בלינקן בעת נאומו בישראל בתחילת ינואר 2024, בתשובה לשאלת כתב אל־ג’זירה שתיאר את סבל האוכלוסייה בעזה.
הישראלים מאוכזבים גם מיחסה של איטליה ושל חלק מהאיטלקים. החל מתופעות שוליות, וכלה בנושאים רציניים: כשישראל מתגוננת אחרי התקפה רצחנית של חמאס, איטליה החליטה לעצור את חוזי אספקת הנשק לישראל.
וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את השנאה שהתפרצה מתוך מוקדי התרבות וההשכלה: האוניברסיטאות בארצות הברית. סטודנטים באוניברסיטאות האלה צועקים סיסמאות הקוראות להשמדת היהודים, כגון “מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית”. סטודנטים מערביים קורעים מעל הקירות כרזות שבהן תמונות של ילדים ישראלים חטופים. אלה הם שיאי שנאה המכאיבים לכל ישראלי, יהודי, או סתם אדם הגון בעולם. מובן שאי אפשר היה להאמין שראשי אוניברסיטאות אמריקאיות יסרבו לאסור קריאה לג’נוסייד של היהודים, אפילו כאשר הם ידעו שדבריהם משודרים לכל העולם.
יש שם למחשבה כזו: אנטישמיות.
אנטישמיות היא דבר חדש לישראלים רבים. מי שנולד וגדל בישראל שמע מהדור המבוגר שוב ושוב: “אתה לא יודע מה זה אנטישמיות”. לפעמים יהודים בגולה היו אומרים לישראלים: “בניגוד אלינו אתם לא מבינים מה פירוש 'אנטישמיות'”. וזה נכון. ישראלים באמת לא ידעו מהי אנטישמיות. עכשיו הם יודעים. בעולם שיש בו שנאה חולנית כלפי יהודים וישראל, הסכנות מגיעות אפילו מידידים כמו ארצות הברית. כל ישראלי מודה לה, אבל אחת הסכנות היא הלחץ האמריקאי ל”פתרון שתי המדינות”, לפנטזיה התמימה הזו שותפות גם חלק ממדינות אירופה ואפילו איטליה.
גם ישראלים רבים היו תמימים מהסוג הזה. למעשה ישראל ניסתה זאת, כאשר יצאה לפני כמעט 19 שנים מרצועת עזה, פינתה יישובים פורחים, והשאירה לפלסטינים שטח ללא יהודים וללא שלטון ישראלי. כעיתונאי, הייתי שם ביום הפינוי וראיתי בלב כואב איך מוציאים משפחות מבתיהן. ראיתי משפחות משאירות מאחור בדמעות בתים שהן בנו וגינות ועצים שהן נטעו. התקווה הייתה שהפלסטינים יהפכו את רצועת עזה לאזור פורח. זה לא עניין את הפלסטינים כלל.
כל החופש וכל הכסף שהם קיבלו הושקעו בטילים שהם ירו על אזרחי ישראל, ובהקמת מבצר תת־קרקעי ענק לצורך התקפות אינסופיות על ישראל, בשבועה להשמיד אותה. מול עולם כזה, יש ישראלים המוצפים בחשש שהקריאה “לעולם לא עוד” כבר איננה התחייבות אמת של האנשים ההגונים בעולם.
(את המאמר הזה, מילה במילה, פרסמתי בעיתון האיטלקי “לה רפובליקה”. התגובות הראו לי שיש שם כאלה המבינים את מה שתיארתי, ויש כאלה שמוכיחים שצדקתי בטענות שהעליתי. קוראת אחת אפילו איימה לבטל את המנוי לעיתון).