בטרם ניגש למעשה, אאלץ לגרור אתכם תשעה ימים לאחור. אני מקווה, כמובן, שזה בסדר, בעיקר כי איני יכול לחשוב על סיבה טובה יותר לצאת למסע בזמן מאשר אהבה. אף שאנחנו חולקים קורת גג, שני פרקים, שלושה ילדים, כלבה וזוגיות שנמשכת ברוטו כבר 40 שנה, מאז היינו בכיתה י', הרי שהיא ואני לא מוצאים די זמן להיפגש.

לא אוציא את דיבתה, רק אציין שלרוב זה בגללה, גם אם לא באשמתה: היא פשוט עובדת קשה מדי. בעוד אני מסתפק לרוב בכמה שעות טובות בבוקר, הרי שהיא יכולה להיכנס הביתה בשעה שמונה בערב, ללגום כוס מים, לתקוע בננה (כמו כל אותם אלה שניחנו באנרגיה פנימית מתסכלת), להגיד משהו כמו: “יש לי זום עם ארצות הברית", ולהיעלם למשך השעה הבא. 

הוסיפו לכך ענייני תחזוקה שוטפת כמו מקלחת או ביס קטן (שהרי לא על הבננה לבדה תחיה הוורקוהולית), והנה לכם הסיבה לכך שלרוב אנחנו נפגשים לא לפני הפסקת הפרסומות הראשונה של התוכנית שאחרי החדשות, כשכל שניתן לעשות הוא לעפעף זה לזו, בטרם היא תשתק"ש (מאז 7 באוקטובר חזר הסלנג הצבאי לחיי) ואני אתפנה לתחזק את הקשר החד־צדדי שלי עם ג'ניפר אניסטון, דרך השידורים החוזרים של “חברים".

אלא שבאותו יום רביעי שרתה עליה רוח זוגית שגרמה לה לתהות: “אולי נעשה משהו היום? אם אתה רוצה, לא אכפת לי אפילו ‘עמירם'!". מאחר שנקבה בשם המפורש (שנזכר פה לא אחת בעבר), אסביר שמדובר בפאב “שלי", טריטוריה שאליה גררתי אותה בעבר לא אחת. היא הצטרפה כמה פעמים, התרשמה לחיוב מהצוות ומהאוכלוסייה, אבל בהיותה שתיינית קטנה מאוד הסתפקה בלגימה של “פינק ג'ין" מהברז, בעוד אני מערה לתוכי פיינט אחר פיינט של המוצר שמהווה את הסיבה היחידה לכך שטרם ניתקתי את קשריי עם האנטישמים: גינס שחורה ומקציפה.

“מעולה", השבתי, “אבל רגע, ולנטיינ'ס היום והעיר תהיה מפוצצת, בואי ניפגש מוקדם. את מסוגלת?"
“בטח!", החזירה אליי את הכדור, ואני מיהרתי למסמר: “יש לי ב־11 פגישה ברדיו ואחר כך אני פנוי, ניפגש לצהריים?".

התשובה שלה פגמה מעט ברומנטיקה ששרתה עלינו לרגע אחד של חסד: “תגיד, אתה חושב שאני בקייטנה כמוך? התכוונתי לחמש או שש".
“סבבה", בלעתי את עלבוני, “שיהיה בחמש־שש".

רצה הגורל והפגישה ברדיו הייתה מוצלחת, רצה עוד יותר הגורל ששני שותפיי היו פנויים ללגימה קצרה לאחריה, אך אבוי: עת יצאנו אל הפאב, נפתחו בדיוק ארובות השמיים, וכך אירע שהגענו למחוז חפצנו רטובים אפילו באיברים הפנימיים, נאלצים לתלות לייבוש כל פריט לבוש שניתן להסיר בפומבי.

שלוש שעות מאוחר יותר, עדיין רטוב, חזרתי לטיול צהריים מאוחר עם הכלבה ואחר שקעתי לי בנמנום נעים אגב צפייה בסדרה מהסוג שמתחבב עליי עם השנים: תוכניות שבהן אפשר לצפות גם בעיניים עצומות. בסביבות חמש וחצי כבר כמעט יצאנו. “בואי ברגל לבסטה", אמרתי, “בשעה כזאת אבירם עוד ימצא לנו שניים על הבר". אבל אז אירעו שני דברים: עליה התרגשה עוד שיחת עבודה ממושכת ובלתי צפויה, בעוד אני מצדי פתחתי את החלון רק כדי לגלות “צינה נושבת מפסגת הצחור", כמילותיה של המשוררת שחולקת עמה את אותו שם פרטי. “את יודעת מה? אם את לוקחת את הכלבה וחוזרת עם שני בקבוקי יין, אני בינתיים מתקתק לנו נשנוש".

השתיים יצאו, ובטרם שבו עם שני בקבוקים של רוזה צרפתי ולא רע בכלל (“היה במבצע"), הספקתי אני לשלוף את השלל שרכשתי כבר לקראת סופ"ש: רוסטביף נפלא, סלמי מפולפל, גבינת מנצ'גו שיושנה במשך שנה, גרוייר שווייצרית במרקם הגרגירי והקסום שמאפיין אותה כשהיא מתיישנת ועוד דליס דה בורגון מצרפת, מהגבינות שאם תאכל מהן ותהיה קשוב לגוף, תוכל ממש לשמוע איך כלי הדם הולכים ונעשים צרים.
ברוח האקלקטית ששרתה על הערב חתכתי ירקות טריים והפשרתי שאריות של לחם שיפון ואגוזים שמצאתי במקפיא, לא לפני שדחפתי אליו את אחד משני בקבוקי היין (כי לשתות רוזה בטמפרטורת החדר זה כמו לאכול ריבת תות שדה בכפית).

התיישבנו אל סעודת חג האוהבים המאולתרת שלנו, מרכיביה עשירים וחזותה דלה - ערוכה על השולחן בכלים פשוטים (צלחות מאיקאה וסט סכו"ם ששורד מאז החתונה, אי־אז בראשית שנות ה־90) ועם גליל של מגבת נייר (מכוער, אבל פרקטי). 

כך בנעלי בית, טי־שירטים ומכנסי טרנינג, הגבהנו את הכוסות ואיחלנו זה לזה אך טוב, לפני שעברנו לתקוף: אני את הבשרים הקרים והיא את הגבינות. אחר כך עברנו לספה בסלון, רואים-לא רואים עוד תוכנית של "ארץ נהדרת", מסוחררים מרוב יין ובעיקר אסירי תודה על שאנחנו לא צריכים לצאת מהבית כדי להפיג את הבדידות.