המצלמה מתמקדת בדף עם מילות שיר בכתב יד. הכותרת: "famous last words". שיר אהוב של בילי ג'ואל משנות ה־90. כעת היא עוברת לפסנתר הסטיינוויי, ואז ליד אנושית המתחילה לנגן עליו. בעוד רגע מתגלה פרצופו הנוכחי של ג'ואל בן ה־74. לצדו, על הפסנתר, מאפרה ובה סיגריה מפריחת עשן. אבל כשהמצלמה שבה לעמדת הקלידן נראה בה ג'ואל הצעיר, מראשית שנות ה־70, שלמרבה ההפתעה מתחיל לשיר את מילות שירו החדש, שיצא רק לפני מספר שבועות, "turn the lights back on". המצלמה מתמקדת בפניו, בפיו, בתנועות אצבעותיו, והחיבור שלו לשיר - שכאמור נוצר כמעט 50 שנה אחרי - נראה כמעט מושלם. ג'ואל הצעיר שר את ג'ואל הזקן. בסוף הפזמון הראשון הוא מתגלה כבר בפורמט מבוגר יותר, מהאייטיז, כשבמקום הז'קט והעניבה הזמר עטוף במעיל עור. ועדיין, מוסיף לשיר ולנגן את השיר החדש.

בשלב הזה אתה - כצופה - כבר מבין באופן סופי שיש פה איזשהו סוג של פטנט. קודם עוד היה ניתן לחשוד שאולי מדובר בשיר ישן שרק עתה יצא באופן רשמי. כזה שג'ואל הצעיר צולם כשהוא מבצע. ומהרגע הזה, כשברור שמדובר במניפולציה, הרגשות מתחילים להסתחרר. אתה רואה אומן מוכר, שאהבת כל חייך הבוגרים, והוא אשכרה שר למול עיניך את השיר (מה עוד שהשיר עצמו אומנם חדש, אבל בהחלט מזכיר בסגנונו את יצירותיו הישנות של ג'ואל). המראה של הזמר הצעיר כל כך משכנע, עד שאם היו מספרים לי שהתגלה קליפ ישן וגנוז שלו, הייתי עשוי ליפול בפח. אבל אני הרי יודע שזה לא המצב. שמדובר בפייק. שהרגש שהתעורר בי יושב על משהו לא אמיתי. והנה, עתה מצטרף ג'ואל מבוגר עוד יותר, הפעם במשקפי שמש, לסולו פסנתר מרהיב. ובסיומו, חוזר הזמר המבוגר, העכשווי, לפזמון אחרון, שבתוכו כבר משולבים קטעי ארכיון של ג'ואל הצעיר באופן “רגיל". באולפן, עם ילדיו, משלל תקופות. ועכשיו כבר מותר להתרגש באמת.

אלה היו ארבע דקות ו־35 שניות של הצפה רגשית, שמעוררת אינסוף שאלות. למשל, האם כל זה נתפס כלגיטימי משום שג'ואל עדיין איתנו, חי וקיים? כלומר, אם היה מתגלה נאמר שיר גנוז של דיוויד בואי. ואז, באמצעות אינטליגנציה מלאכותית היו מייצרים לו קליפ שבו בואי “מבצע" אותו, בשלל פאזות בחייו. האם התחושה הייתה שזה פחות אמיתי מהקליפ של ג'ואל, כי הזמר כבר מת מזמן? ובכלל, מי מחליט מה זה אמיתי ומה לא? איפה עובר הגבול? הרי כל עוד השיר נוצר בידי המוזיקאי, ומשתמשים בפניו ובגופו האמיתיים, גם אחרי מותו, זה שיר חדש שלו לכל דבר, לא? עד כמה שאלת הבחירה של האומן עצמו, שאולי היה רוצה שהשיר ייגנז לנצח, רלוונטית? לפני כמה חודשים, למשל, יצא שיר “חדש" של הביטלס, שלקח סקיצה ישנה של ג'ון לנון, אללה ירחמו, ובאמצעות טכנולוגיה עדכנית אפשר להשתמש בשירה לצורך גרסה עדכנית. לנון, אדם ביקורתי במיוחד, לא זכה כמובן להזדמנות לחוות את דעתו על התוצאה. האם זה בכלל חשוב?

תגידו, זה בסך הכל קליפ. אבל בקליפ הזה טמונות שאלות יסוד באשר לעתיד שלנו. שאלות על אמת, רגש, אותנטיות, עובדות. והנה, בצירוף מקרים קוסמי, באותו יום שבו הושק הקליפ של ג'ואל חברת OpenAI הציגה לעולם את Sora, מודל חדש להפקת סרטונים קצרים באמצעות בינה מלאכותית. אתה מזין אותו בכמה משפטי תיאור, ומקבל קליפ שנראה אמיתי לגמרי בהתאם לבקשותיך. זה מרהיב, זה חדשני, זה מפחיד עד מוות. החברה אומנם טוענת לפיקוח קפדני, ולסימון של כל קטע שנוצר ב־AI, כדי להפריד אותו מסרטון אמיתי, אבל לא קשה לדמיין כיצד בתוך שנים ספורות סרטונים בדויים כאלה יציפו את הרשתות החברתיות. ויטשטשו לגמרי את ההפרדה, הגם ככה מעורערת, בין אמת ובדיה. כבר עתה, מכחישי 7 באוקטובר טוענים שסרטוני הזוועה החמאסיים הם בכלל AI מתוצרת ישראל. העתיד כבר כאן, והוא מדהים ומסוכן.

על הסכין

  • בספטמבר 1982 הוקלט אלבום הופעה חיה של שלמה ארצי ואצ'י שטרו בצוותא. סיכום של סיבוב הופעות ארוך של הצמד, שבו ארצי הרבה גם לדבר בין השירים. רגע לפני יציאת “תרקוד", שהפך אותו לכוכב גדול. עכשיו האלבום הזה, שנשכח מהתודעה, זכה לגרסת תקליט כפול חדשה ומוצדקת מאין כמוה. תיעוד מרגש של רגע יפה בזמן.
  • יש לי חיבה לסדרות פשע אמיתי המתרחשות במדינות הנידחות - והמטורללות - של ארצות הברית, והסרט החדש של נטפליקס "מאהבת, מטרידנית, רוצחת" בהחלט מחזק אותה. בלי ספוילרים, זהו סיפורו של בחור צעיר, מכונאי, שכמה דייטים תמימים שלו עם נשים מתגלגלים לסיפור מבעית ומלא תהפוכות המסתיים בצורה טרגית. שווה צפייה.
  • "Good morning, veronica", גם בנטפליקס, היא סדרת מתח ברזילאית שבמוקד שלה בלשית נחושה ונועזת, שלא נרתעת מחיטוט במוקדי כוח מושחתים ועוצמתיים, כמו הכנסייה. עתה עלתה העונה השלישית. אין כאן סיפור מתוחכם במיוחד, אבל הטוויסטים בעלילה, הקצב המהיר והמשחק של טאינה מילר, שמגלמת את הבלשית, מייצרים סדרה מומלצת.