הייתי צריכה סיבה להתאהב בה שוב, להיאחז במשהו קטן ביותר כדי שיגרום לי להבין שאין כמו ישראל, או לפחות אין כמו חלקים ממנה. אני לא אוהבת את המחשבות שיש לי לאחרונה בנוגע לאזרחות הזרה שלי ולארצות שאני מפנטזת להזדקן בהן בפנסיה. אני לא רוצה לחשוב יותר על דרכי מילוט במידה שמישהו מאחת המדינות השכנות יחליט שהוא ממטיר עלינו את כל הארסנל שלו. 

אחרי שעה באוויר הבנתי שאם ניצחתי את הפחד ההישרדותי - ניצחתי הכול
יש משהו מערער בלהיפרד מכל מה שחשבת שהגדיר אותך בחומר - אך גם משחרר | טליה לוין

בסופו של דבר, עם כל הכעסים והמרירות והעצבים והמחדלים, עם הצפירות ועם החוצפה ועם הקיום הבלתי נסבל פה, עדיין אני מאמינה שאין לי ארץ אחרת. זאת אומרת, על הנייר יש לי, אבל לא באמת. כשמה כן היא, אזרחות אבל זרה. 

עברית היא השפה היפה בעולם. אולי רק הניגון הצרפתי משתווה אליה ביופי ובעומק. אנגלית זו שפה שנועדה לתקשורת אוניברסלית, כזו שתחבר בין כל יוצאי מגדל בבל שלא ידעו מימינם ומשמאלם. שפה טובה אך שטוחה, חסר בה הניגון והפריטה על מיתרי הלב, ויש יותר מדי עמים שמשתמשים בה. וחוץ מזה, הקלדה עיוורת אני יודעת לעשות רק בשפה שלי, ולכי תנסי להעמיק בכתיבה בניב שלא הרגשת בו רגשות עזים מעולם. 

הייתי חייבת להתאהב מחדש בארץ כדי להמשיך לנשום פה. לכל הפחות בעיר שלי, במקום שבו גדלתי ונשמתי ילדות וחוויות טובות, וגם כאלה שפחות. חיפשתי מקום שיפתח לי שוב את הלב, ואת ההבנה שאומנם מלחמות זה רע והן אף פעם לא שוות את מחיר האבידות, אבל אם כבר להילחם, אז על המקום הזה שיכול היה להיות גן עדן, שעלול להפוך בקלות לגיהינום. 

אני זוכרת את עצמי בגיל 7 עומדת מול חצר עצומה שבה מיני לונה פארק. זה הפעים אותי. החצר לא הייתה חצר, אלא גגון במגדל הגדול ביותר בישראל ובמזרח התיכון. מגדל שלום, שכונה בעבר “כלבו שלום". לפני שבוע ננזפתי על ידי יודע דבר שאמר שהכינוי “כלבו" אינו נכון ויש לכנות את הבניין “מגדל". 

האיש בבריכת הכדורים עצר אותי ואת אבא שלי בכניסה. “הכניסה מגיל 7", נזף בנו והצביע על השלט. אבא שלי הוציא את הספח של תעודת הזהות כדי להוכיח לו שהילדה אומנם נראית בת 5 אך היא בגיל המתאים. מפגש ראשון עם בירוקרטיה ישראלית שאני זוכרת עד היום, כמעט 40 שנה אחרי. 

בריכת הכדורים ו"עיר שושן" היו שני המתקנים היחידים שפקדתי, טובעת בתוכם עם מחשבות של ילדות. אחר כך הצעדה הארוכה במסדרון מהבהב עם פסיפס בצבע תכלת, שהובילה היישר לבובה של חיים יבין, נדמתה לי כמו מסע בין כוכבים, פנטזיה מעולם אחר. 

“כלבו" שלום הוא אולי עבור אנשים אחרים מגדל או עסק או בית. עבורי זו הייתה בועה מופלאה של חלומות. לאחרונה ביקרתי שם. אחרי פגישה בקומה הראשונה שוטטתי במה שהפך להיות מוזיאון לא רשמי לתולדות התרבות והפנאי של תל אביב בתקופת העיר הלבנה ועד שנות ה־80. גיליתי שזהו מקום מפלט נדיר שעודנו מצליח להזכיר לי את כל מה שאהבתי פה פעם, את כל מה שגרם לי להתאהב בתל אביב, את כל מה שאני יודעת שלא יהיה לי בשום עיר או מדינה אחרת בעולם, שווה ככל שתהיה. 

הדהים אותי לגלות שכל מה שלא קיים פה היום נמצא בחמש הקומות הראשונות של המגדל הלא סקסי בעליל הזה. דווקא באוויר הקצת מעופש שבו ובמבנה הבטון הזקן הצלחתי סוף־סוף לנשום. 

עליתי במעליות במבואה המערבית כמו ילדה בגן שעשועים שכבר נסגר. מצאתי את עצמי עוברת בין משרדים משונים, מדי פעם עוצרת, שואלת שאלה גנרית, מתנצלת על ההפרעה וממשיכה הלאה. בעיקר רציתי לחפש את המעבר שנראה כמו “מנהרת הזמן", עם פסיפס התכלת מחזיר האור. אפילו שאלתי את האיש במודיעין אם הוא יודע למה אני מתכוונת.  

יש משהו ישראלי בלימבו שבין הקומות הראשונות במגדל לבין מה שקורה למעלה. קיוסק ודוכני מזון שהזכירו לי את התחנה המרכזית החדשה בימי הזוהר שלה, מדרגות נעות עוד לפני שהפכו למפלצות מסע אימתניות כמו בתחנת הרכבת בירושלים. שארית אחרונה של צבריות מחוספסת ולא מהודקת, שאינה מנסה להיות אמריקה. כמו ישראל: מכוערת אבל מהממת בדרכה. 

לצערי לא מצאתי את המעבר החללי הזוהר שחיכיתי לו כילדה. אני מניחה שעם השיפוצים שעשו במרחבים המשותפים הוא נחרב והעיצוב השתנה לעיצוב גנרי מודרני. התנחמתי בנוף מלמעלה. הרוח ששרקה בחלונות הספרייה שפונה לים נשמעה כמו אזעקה והזכירה לי שבועות אומנם אטומות לאוויר אבל הן שקופות ועדיין רואים דרכן הכל. חשבתי שאולי לא באמת צריך לחשוב כל הזמן על בריחה ממשהו שאוהבים באמת. לפעמים מספיק לנשום קצת בבועה, להתבונן דרכה בחמלה ובהבנה על כל מה שקורה בחוץ, ולהבין שכמו השריקות של הרוח הכל חולף.