אין דבר יותר מסוכן לאדם מאשר להיכנס לקבוצת וואטסאפ של הורים לילדים בגן. רק ברייה אמיצה ונועזת יכולה לקחת חלק בדבר כזה ולצאת שפויה. בקבוצות הללו מתגלמות כל התכונות המוכרות לאנושות, על הספקטרום המלא: מאצילות וגדולת נפש, דרך קטנוניות ועד לפסיכופתיות מטורפת. זו הסיבה שאני אוסר על עצמי באופן חד־משמעי וסופי להצטרף אליהן. 

הילדות שלי יכולות לעתים להתפרע ולהתקוטט, איך עליי להגיב? | חיים אתגר
ככל שהן גדלות: השאלות של בנותיי נהיות מסובכות וקשות יותר למענה

אפילו מבט חטוף בחילופי דברים בין הורים בשעת רתיחתם, עלול להקפיא את הדם ולשלוח את המתבונן לסדנה ארוכת טווח של שליטה בעצבים. אצל אשתי, לעומת זאת, זה עניין אחר. היא חיה בשביל הדברים האלה וחברה באין־ספור קבוצות הוריות של גנים, חוגים וימי הולדת. בהתאם, אפשר לעתים לראות אותה לעת ערב מתהלכת בסלון ביתנו הקטנטן כאילו היא מרחפת על ענן. 

בזמן הזה היא תביט במסך של הטלפון ותספר לי בלהט על ריב יוצא דופן סביב הודעה חריפה שהורה אחד שלח להורה שני בעקבות בקשה שלא ייכנס שוקולד רגיל לגן, אלא רק שוקולד חרובים (מה זה שוקולד חרובים לעזאזל?). 

בקבוצות הללו עניין פעוט יכול בקלות להפוך לחומר תבערה, שעלול לכלות את כל המזרח התיכון. אם מחלוקת תתגלה, אצפה באשתי מתייסרת במשך שעות ארוכות: “מה לכתוב לה, לענות לה? חצופה". וכשזה קורה, אני רואה לנגד עיניי כיצד היא הופכת מאמא מאושרת ליצור כעוס ומבהיל. 

השבוע נרשמה עליית מדרגה. בעקבות בניית ממ"ד בגן של הגדולה, מיכאלה, התבקשנו לנדוד זמנית למבנה אחר. למרות ההיטלטלות, אותי די שמחה היוזמה לבנות ממ"דים חדשים ברחבי העיר. אודה ואתוודה שלפני הבנייה הייתה בוקה ומבולקה בגבעתיים, כשהורים זועמים אף שקלו לעלות ללשכתו של ראש העיר למצור ארוך ואף גרוע מזה, עד שיסופקו מרחבים מוגנים במוסדות החינוך. 

במסגרת גל חוסר שביעות הרצון, תושבים רבים הפציצו את ראש העיר בהודעות זועמות שלא היו מביישות תגרנים ותיקים בבזאר טורקי מהמאה ה־19. תפקיד ראש עיר הוא כפוי טובה. עשית טוב - אף אחד לא מתרגש. עשית לא מספיק טוב - מבזים אותך. 

ראש העיר שלנו עונה להבנתי לתושבים בוואטסאפ. נגיש. הדבר הזה לבד נראה לי כמו עבודה קשה שלא שווה את הג'וב. החתולה מיצי ייללה פעמיים במקום שלוש והופ, תושב שולח הודעה לראש העיר בחצות. כבה אור ברחוב צדדי והופ, הודעה נשלחת לראש העיר בעומק לילה. אין מנוח, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. 

בחזרה לממ"דים. אם כן, נפל הפור והוחלט שהקטנה שלנו תנדוד מהגן למיקום אחר, וכעת נותרה השאלה - לאן. בתחילה נדרשנו להתמקם במקום מרוחק. אשתי לא אהבה את זה, ונכנסה לפעולה. אם הייתה בעבר רק צופה ופרשנית של פעילות הורית, כעת הכל השתנה והיא הפכה לז'אן ד'ארק של הקבוצות. אהובתי איגדה את ההורים הזועמים ויחד הם נשבעו שהילדים יעברו אך ורק למתחם מוגדר, במקום מסוים ושום פשרה אחרת לא תתקבל. 

בהתאם למעמדה החדש כיו"ר המאבק, היא ניהלה חמ"ל בבית שלא היה מבייש שום קבינט ביטחוני. בסוף הגיעה חמושה במניפסט ובתומכות נוספות שהיו מוכנות להתנגשות חזיתית בעירייה. למרבה הצער, בבניין העירוני המנומנם לא התכוננו לצונאמי שהגיח אליהם בצורת אשתי, ועל דלת המשרד נכתב בפתק שמקבלים רק בתיאום טלפוני מראש. בכל זאת, גבעתיים. אין בדיוק פעילות ברמת מיאמי כאן. 

זוגתי הזועמת והמאוכזבת נעתרה לנדרש, קבעה תור, הגיעה למקום ושטחה את טענותיה בפני הממונים, אחרי שערכה כמובן חזרות מדוקדקות בבית והתלבטה שעות באשר לטון הראוי. כשהצעתי שתשלח הודעה לראש העיר במקום להיטלטל, הסבירה שהוא מזמן נמען קבוע אצלה בטלפון. אם הייתי חשדן יותר, האפשרות שיש רומן ביניהם, לאור כמות ההתכתבויות, הייתה מסקנה בהחלט הגיונית. 

בסופו של דבר, דבריה נשמעו בעירייה והדהדו בקול גדול, ומיכאלה נשלחה למתחם לא מאוד רחוק מהבית (וגם לא קרוב מדי), ואשתי, שהפכה למלכת קבוצות הוואטסאפ של גבעתיים, טוענת שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות גן ילדים. חברים, תתכוננו למאבק הבא.