הדסקית הפשוטה כמו חזרה לחיינו באופן מפתיע וכל כך טבעי. פיסת המתכת המרובעת ועליה סימני הזיהוי הפכה ממשהו אישי לקולקטיב לאומי בעת משבר. אולם השבוע בח'אן יונס ובמקומות עוינים אחרים תשמש הדסקית לראשונה כאמצעי זיהוי בהצבעה לבחירות המוניציפליות.
לוחמות ולוחמים ישלפו את הדסקית מצווארם וישלשלו פתק צהוב לתיבה כחולה שתהיה מוקפת בשלטים עזתיים בערבית ובשטח אויב, אלפים מהם יגיעו להצביע במשך השבוע ויש יסוד סביר להניח כי אחוזי ההצבעה יהיו גבוהים בקרבם מהרגיל. הדמוקרטיה במיטבה תחבר אותם להלך הרוח המתרחש בעורף וארגוני הטרור לא ידירו את עם ישראל מלקיים את חובתו. השאלה הנשאלת כמה קילומטרים משם היא האם העניין בעורף יבטא אחוזי הצבעה כמו השימוש בדסקית בחזית. האם עם ישראל יביע נכונות לקיים את יום השבתון שניתן לו בתקופה קשה כל כך וייצא לבחור, כפי שעושים בימים אלו ממש אלו שמגינים עליו בחירוף נפש ובגבורה עילאית.
הבחירות חשאיות ושוויוניות, אלו הם ערכים בסיסיים המתירים לכל אדם לבטא את רצונו בלי שאף אחד יידע. הן נערכות במרכזי האוכלוסייה, בבתי הספר ובתי העם, במתנ״סים ובמרכזי הקהילה. הן אינן דורשות היערכות מיוחדת אלא תשומת לב בסיסית שנשכחה בתקופה האחרונה, בייחוד לנושא זה. "את מי זה מעניין" שואלים ברחוב, "מה זה חשוב עכשיו" הוא השיח. אלו מובנים בייחוד בתקופה המאתגרת העוברת על כולנו, אולם יש קושי רב לקבלם, שכן הבחירות הן על העתיד והן לחמש שנים שלמות שבהן ייצאו הלוחמים ויצפו לגלות כי השתנה היחס שלנו למשרתים, כי השירות הציבורי הופך טוב יותר ומיטיב גם איתם, שיש עורף שלא מזניח את חובתו הבסיסית לקיום שגרת החיים במדינת ישראל שהחליטה לפי חוק שהבחירות יתקיימו ויש בהן חשיבות, אז מי אנחנו שנגיד להם שזה לא מעניין או לא חשוב.
הקשב הציבורי לרשויות המקומיות נמוך מלכתחילה. כאן מתגלה מלכוד קסמים שכן השירות המיידי לתושב והנגיעה הבלתי אמצעית בכיס של כולנו, במראה הרחוב ובחינוך הילדים מגיעים מהשלטון המקומי. אל לנו לקבל אותו כמובן מאליו, הוא היתר הבנייה שלנו או רישיון העסק, הוא אגרת השמירה והמרקם החברתי שנראה כי לעתים מאוד חסר לכולנו. הוא פחות חסר בח'אן יונס, אבל שם ילכו להצביע בוודאות. אז איך נוכל להסביר לעצמנו שהחזית בוחרת בטובת העורף שלא מעניין אותו לצאת להצביע? איזה שיעור אזרחות משמעותי יותר אנחנו מצפים לקבל אם לא זה שמתחיל בימים אלו ממש ומה נעביר הלאה לדורות הבאים, בוודאי שלא את העובדה כי המלחמה גרמה לנו לוותר על השגרה, כי את יום השבתון ניצלנו לטיולים במקום לעבור לעשר דקות בבית העם או במתנ״ס הסמוך למקום מגורינו.
ניסוי חברתי היסטורי
התרגלנו לשגרת בחירות ארציות בשנים האחרונות, זה עשה לנו משהו. אנחנו מצויים באמצעו של ניסוי חברתי בקנה מידה היסטורי בחברה הישראלית והוא עובר ונוגע גם במעורבות הפוליטית של כולנו. בשביל להשיג יותר נצטרך להיות מעורבים יותר, המיאוס הפרסונלי יהיה תמיד ואסור שידיר את רגלינו לקיום זכות בסיסית של בחירה, זה העתיד שלנו, השירות היומיומי שלנו וכבוד בעת הזו לכלל המשרתים.
בדמוקרטיה הוותיקה בעולם, בארה"ב, בוחרים כמעט לכל דבר, לתפקיד שופט המחוז ולשירות הווטרינרי, לתפקיד מפקד המשטרה ולתפקידים רבים אחרים. ההשתתפות הפוליטית הפשוטה היא דרך חיים ואנחנו עדיין לא שם. אולם כדי שלא נתרחק ממנטליות נכונה ובריאה עלינו לקיים את החובה, להדהד את קיומה ולומר בפה מלא ובגאון - אנחנו יוצאים להצביע, עם או בלי דסקית, עם תעודה מזהה כזו או אחרת ועומדים לרגע אחד מול פתקים מוכרים ואלו שאינם, המבטאים רצון בסיסי של אנשים אמיצים להיבחר ולעבוד למען כולנו.
הבחירות מעבר לגדר עזה כבר החלו, הן יחלו גם מעבר לגדר הבית או הבניין שלנו בשבוע הבא. אומה שמכבדת את עצמה מקיימת את חובותיה ובעת הזו - החובה היא לבחור. למען העתיד וקדנציה ארוכה בת חמש שנים, למען המצביעים עם דסקיות ואפוד קרב, למען לבו של שיעור האזרחות שאנו מצויים בו בימים אלו ובמחיר של חצי שעה מיום שבתון שעולה מיליארדי שקלים בתקופה מאוד מאתגרת כלכלית ויותר מזה.
ביום שלישי הקרוב נקום בבוקר והשמש ככל הנראה תזרח, גשמים של חורף יגיעו או שלא. היום ייראה רגיל כמו בכל יום של מלחמה, אבל משהו צריך להרגיש בכולנו אחרת. זה רגע מיוחד ויום היסטורי במונחים מקומיים הנוגעים לכולנו. אז אם בח'אן יונס אפשר, בכל מקום אחר זו זכות שהיא לנו חובה.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי