ביום שלישי הקרוב, יום שבתון רק מתזכרת, ייערכו הבחירות לרשויות המקומיות בישראל. אחרי שתי דחיות, שנבעו בין היתר משום שמתמודדים רבים שירתו במילואים, בהחלט הגיע הזמן. נהרות של כספי קמפיין נשפכו בדרך לשבעה חודשים של מערכת בחירות, הארוכה ביותר שהתקיימה בישראל. הבחירות לרשויות בעוטף ישראל ובגבול הצפון, אלו שתושביהן פונו בעקבות המלחמה, יתקיימו בנפרד, חמישה חודשים לאחר שישובו התושבים לבתיהם (מי שיודע מתי זה צפוי לקרות, שירים טלפון).

לקראת הבחירות לרשויות המקומיות: ההצהרה של שר הפנים
דיווח: מספר מחוסלים בתקיפת דירה בדרום לבנון; מטרות אוויריות יורטו מעל הר דב

הבחירות הקודמות (שהתקיימו בעולם אחר, בשנת 2018) שבהן לראשונה בישראל נקבע יום שבתון לבחירות לרשויות המקומיות, שברו את שיאי ההצבעה ועמדו על אזור ה־56%, לעומת כ־50% בלבד במערכות בחירות קודמות. למי שהספיק לשכוח (יש תירוץ טוב – עברנו מאז משבר בריאות עולמי ומלחמה שמאיימת לכלותנו), אותן בחירות קודמות נסבו סביב נושא מרכזי אחד וגדול: דת ומדינה. הפרחים אז לשר אריה דרעי ולחוק המרכולים שלו, שקבע את סדר היום. היום במרכז הדיון אירוע אחר, גדול ומשמעותי בהרבה – המלחמה.

אלא שלמרות התחזית ההגיונית לכאורה, שהקרבות בעזה ובצפון ישפיעו ישירות על אופי הצבעתם של האזרחים, מסקרים פנימיים שנערכים תכופות עולה כי הבחירה במועמד לראש הרשות מלפני 7 באוקטובר נותרת לרוב בעינה גם כחמישה חודשים ומלחמה אחת אחריו.

תוצאות 20 השנים האחרונות מלמדות כי תושבי עיר או רשות מפרידים באופן מוחלט בין הצבעה בבחירות הארציות ושיוכם האידיאולוגי־מפלגתי, לבין הצבעתם המוניציפלית. ראשי יישובים נבחנים ונבחרים על בסיס ביצועיהם, וההישגים שהם מביאים לתושבים בחיים עצמם: תשתיות, מערכת חינוך, תחבורה (שלא בהכרח בתחום השפעתם), נראות היישוב, תחושה של מנהל תקין ושירות טוב לתושב. לא שלום או ביטחון, לא כלכלה או רפורמה משפטית – אלא פינוי זבל, ניקיון, טיפול בילדים, פקקים ונוחות. זאת אולי הסיבה לכך שההופעות התכופות בתקשורת שלהן זכו באופן טבעי חלק מראשי הערים בתקופת המלחמה, מעבר לחשיפה ולרייטינג שאין לזלזל בהם, לא הפכו את דעתם של המתנגדים לאותם מועמדים.

בבחירות בשבוע הקרוב לא צפוי שיא הצבעה חדש, וגם לא צפויות דרמות מיותרות. בערים הגדולות – ראש עיריית ירושלים משה לאון מתמודד נגד עצמו; הבחירות לראשות עיריית תל אביב יוכרעו בין רון חולדאי לאורנה ברביבאי בדרבי פנימי סוער של שני צדדים במחאת קפלן (ספוילר: חולדאי ייקח); ובחיפה סיכוי טוב שיגיעו להכרעה רק בסיבוב שני (שבו כזכור אין שבתון, דבר העשוי להשפיע על התוצאות).

בתום שנה שבה זכינו כולנו להטפות על חשיבותה של הדמוקרטיה, שנה שבה למדנו שוב, בדרך האכזרית ביותר, עד כמה המדינה שלנו יקרה, ועד כמה איננה מובנת מאליה, חשוב, כדברי הסלוגן, להצביע ולהשפיע. גם אם לא מצאתם את שמו של המועמד המושלם על הפתק הצהוב לבחירת ראש הרשות, או שאין לכם ידע מלא ומפואר על חברי הרשימה בפתק הלבן, יש לכם עוד מספר ימים להתרשם, להשלים פערים ולהתייצב בקלפי המקומית.

המשפיעים

עולם התקשורת בעולם וגם בישראל עובר תהליך מרתק. לא צריך טור בעיתון או פאנל בטלוויזיה כדי לתת דרור מיידי למתרחש במוחך. כך יוצא לנו להיחשף לכוכבנים ידועים, חדשים, או כאלה שעבר זמנם, ולהתעמק בהגות לבם במגוון תחומים. השבוע הייתה זו השחקנית והדוגמנית אגם רודברג, שיצאה ברשתות החברתיות נגד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בתגובה להתבטאות שלו. למי שהצליח לפספס, השר נשאל בראיון אם החזרת החטופים היא הדבר הכי חשוב, ענה שלא, ורודברג ירתה בתגובה: "בא לי להקיא עליך. מוזמן ללכת לעזה להתחלף עם חטוף".

בעבר שליפה כזאת של שחקנית נגד פוליטיקאי הייתה חולפת מתחת לרדאר. אבל ברוח העתים והאג'נדה, היא הפכה השבוע לכותרות ענק, כשתמונתה של רודברג מתנוססת בגאון לצדו של סמוטריץ', משל היו שניהם חברים שותפים בקבינט או בלשכת השר במשרד האוצר. כותרות ומסגורים דומים הדהדו לא מזמן כאשר הרקדנית, השחקנית והזמרת רונה־לי שמעון התבטאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. יהורם גאון היה שם מהצד השני, בתמונת מראה, כשהתבטא נגד אהוד ברק. הכותרות שניתנו לאירועים הללו הציגו חשיבות מדומה וחסרת פרופורציה.

בשפה תקשורתית נקראים האירועים האלה "מקליקים". מדובר, במילים אחרות, במשאבות רייטינג. הקלקות מובילות לעוד הקלקות, מעצבות טיפה אחר טיפה את דעת הקהל ומייצרות מצב שבו כל משפיען בתחומו יכול להתעורר בבוקר עם חלום שמוליד דבר הגות, ומוביל, במחי לחיצת כפתורי מקלדת, לשיח בעל השפעה אדירה בתחום המרוחק ביותר ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לשיר, לשחק או להבקיע גול. תהליך מרתק וגם לא מעט מטריד.

מספר העוקבים האדיר של המשפיענים ברשתות החברתיות עלול להוביל בעתיד הלא רחוק למצב שבו הם, משפיעני הרשת, יהפכו גם לבכירי המחוזרים בזירה הפוליטית. כי כלל ידוע הוא שעוקבים שווים מנדטים.

אותו תהליך, רק בכיוון ההפוך, קורה כאשר פוליטיקאים מנסים להחיות את הרשתות החברתיות שלהם, חמושים בכל יועצי התקשורת והסושיאל שבעולם. יש כאלה, מתברר, שהאירוע לא יושב עליהם טוב: המתאמצים יותר מדי, או אלה שפשוט גרועים בזה. וישנם גם אלה שכבר לפני עשור השכילו להבין את הכוח של הרשת בזירת ההשפעה. אחד מהם, הראשון כרגיל לזהות, לפחות בעיני עצמו, יושב בכיסא ראש הממשלה. השני הגיע ישירות מהתקשורת, שבה לעתים חלון הראווה חשוב יותר מהתוכן שבפנים, וכבר לפני שנים שפך סכומים אדירים על פעילות רשתית. ראה את הנולד – וצדק. ד"ש לח"כ יאיר לפיד.

קובי על זה

לאחרונה מצאתי לעצמי ספורט שאומנם לא מסיר שומנים, אבל נותן מסאז' לנשמה: בזמן האבוד של המתנה לסיום החוגים של הבנות שלי, אני מוצאת את עצמי שואבת הנאה בלתי נדלית מלהתלונן. עד עכשיו עשיתי זאת לבד, בכיף שלי. עכשיו יש לי שותפות: האמהות שממתינות איתי. בישראל כידוע, אין כמו בכי ונהי משותפים כדי לקרב לבבות, וכך הרווחתי חברות עם תחום עניין משותף. פתחתי קבוצת וואטסאפ, "הזורמות" שמה, ועד שנטוס לפרק ביחד אננסים בתאילנד, בעיקר בדמיון, קבענו להיפגש לערב בנות (ותלונות).

זורמות ונרגשות סגרנו שעה ולוקיישן לדרינק, ואז שלחה אחת מהן הודעה מפילה: "קובי על זה". נפעמתי! בעלה עולה מול המקום ומזמין לנו שולחן. הוא ורק הוא מטפל בזה, בעוד אנחנו משכלות רגליים ונשענות לאחור. דיווחתי מיידית לבעלי שיש בעלים, שאינם הוא מתברר, שהם "על זה" – ודרשתי את תגובתו. בתחילה הוא הדף ש"אין סיכוי", טען שאני זו שפירשתי לא נכון את ההודעה, ואז התעקש לראותה וזכה לחזות במו עיניו בהודעת אישור ההזמנה שהועברה, הודות לתקתוק של קובי. בתגובה, בדרכו (כך נקווה) לשפר את דרכיו, הוא זעם. על קובי. גברים...