בשנות ה־60 הציג הפסיכולוג היהודי רוברט רוזנטל לתלמידיו שתי קבוצות של חולדות. לתלמידים נאמר שלעכברים יש מטענים גנטיים שונים. חלק מהעכברים הם "חכמים במיוחד", ולכן הם ילמדו כל דבר חדש בקלות, ועל חלק מהעכברים נאמר שהם טיפשים ולכן צריך המון חזרה והשקעת אנרגיה כדי ללמד אותם משהו חדש. התלמידים היו צריכים לאמן את שתי קבוצות החולדות לרוץ במבוך, כך שיצליחו למצוא במהירות חתיכת אוכל שהסתתרה שם.

לאחר שנה התגלה כי חרף המטענים הגנטיים הזהים שהיו לאותן קבוצות של עכברים, קבוצת העכברים שהסטודנטים האמינו שהיא קבוצת ה"טיפשים" התקשתה ללמוד לרוץ. למעשה, רוזנטל שיקר לתלמידיו. שתי קבוצות החולדות נשאו פחות או יותר את אותו מטען גנטי, לא היו הבדלים משמעותיים ביניהם. עם זאת, אותן חולדות שתויגו כבעלות פוטנציאל גבוה יותר למעבר מהיר של המבוך, כתוצאה מכך שהתברכו במטען גנטי משובח, עברו את המבוך באופן משמעותי מהר יותר מהקבוצה השנייה. רוזנטל הסיק שהצלחת החולדות שתויגו מראש כבעלות פוטנציאל גבוה יותר, הייתה קשורה לציפיות התלמידים. הציפייה גרמה לסטודנטים להעניק יחס טוב יותר לחולדות אלה, ולכן הביצועים שלהן היו יותר טובים.

ברגע שליאונור ג'ייקובסון, מנהלת בית ספר יסודי בקליפורניה, שמעה על תוצאות המחקר, היא יצרה קשר עם רוזנטל. "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה - קבוצת ניסוי מחוץ למעבדה". רוזנטל הסתקרן. "מה את מציעה?". "בוא נערוך את הניסוי שערכת על עכברים, על התלמידים שלי בבית הספר". אף פסיכולוג ובטח לא רוזנטל יסרב להצעה שכזו. הם תכננו ביחד מחקר שיבחן את השפעת הציפיות של אחרים על מנת המשכל.
רוזנטל הגיע לבית הספר ביום שני בבוקר, נכנס לכיתות וחילק לתלמידים בבית הספר מבחני איי־קיו.

לאחר שבדק את הבחינות, הוא רשם את התוצאות של כל אחד מהתלמידים בטבלה. למחרת הוא חזר לבית הספר ובחר באופן רנדומלי לגמרי מספר תלמידים וסיפר למורים שעל פי תוצאות מבדקי האיי־קיו שנערכו בבית הספר, "קבוצת תלמידים זו מסומנת כמבטיחה וכבעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר להישגים גבוהים בחיים". רק מה? אותם תלמידים לא באמת הוציאו ציונים גבוהים יותר. למעשה הציונים שלהם היו ממוצעים מינוס. רוזנטל לא הנחה את המורים מה לעשות, הוא לא אמר דבר מלבד לציין מיהם התלמידים שהוציאו את הציונים הגבוהים ביותר. לאחר ארבעה חודשים רוזנטל שב לבית הספר והעביר שוב את אותו מבחן איי־קיו.

להפתעתו, אותם תלמידים ש"סומנו" באופן רנדומלי כבעלי פוטנציאל, הראו שיפור משמעותי בציונים בהשוואה לאחרים. הוא הסיק שביצועי התלמידים הושפעו ישירות מהיחס של המורים כלפיהם. כאשר המורים האמינו שלתלמידים מסוימים יש יותר פוטנציאל להצליח, הם השקיעו בהם הרבה יותר, חיזקו אותם והיו הרבה יותר סבלניים כלפיהם. גם אם אצל חלקם זה נעשה באופן לא מודע.

כאשר רוזנטל שלח את עוזרי המחקר שלו לכיתות כדי לבחון את התנהגות המורים בזמן השיעור, הם שמו לב שאם המורה שאלה שאלה, ואחד התלמידים שסומנו כבעלי פוטנציאל ענה תשובה לא נכונה, היא תמיד נתנה לו הזדמנות נוספת, הסבירה שוב את השאלה והנחתה אותו כיצד להגיע לפתרון. היא הסיקה שאם הוא לא הבין, כנראה היא זו שלא הסבירה כל כך טוב. לעומת זאת, כלפי התלמידים האחרים המורים היו פחות סבלניים, כי הרגישו שזה בזבוז זמן להשקיע בהם ולהסביר שוב. הם הרגישו שאם הם לא הבינו, זה כנראה קשור ליכולות הבינוניות שלהם.

דור המיינדסט

"אפקט פיגמליון", שקרוי על שם הפַּסל מהמיתולוגיה היוונית שגילף את דמותה של האישה האידיאלית, גלתיאה, ולבסוף התאהב בה, מתאר נבואה שמגשימה את עצמה. אם אנחנו מצפים להתנהגות מסוימת מאנשים, אנחנו מתייחסים אליהם אחרת, וההתייחסות הזו משפיעה על התנהגותם. אבל חשוב מזה - היא משפיעה על ההתנהגות שלנו. אנחנו מראש נתפוס כל אמירה שלהם כיותר חכמה ונראה בהם חוכמה גם כשהיא לא שם.

תחשבו על זה לרגע, אתם עומדים להיפגש עם אדם שאמרו לכם עליו שהוא גאון או עילוי, מראש תיטו לתפוס כל הערה שלו כאינטליגנטית, גם אם היא הערה סתמית, ואתם תייחסו יותר חשיבות לדבריו. יצא לי לבחון זאת באפליקציית היכרויות שנתתי ייעוץ למפתחיה. כשהאלגוריתם התאים בני זוג שכלל אינם מתאימים וגרם להם להאמין שהם שידוך הולם, המשתמשים נתנו יותר סיכוי לקשר והשקיעו בו יותר. היום הספרות מתייחסת לאפקט הזה כאל מיינדסט - האמונות שלנו מייצרות ציפיות, ולציפיות שלנו, אם הן חזקות, יש נטייה להגשים את עצמן. אפקט השפעה, המיינדסט, הפך להיות אחד האפקטים הכי נחקרים היום.

למעשה אפקט המיינדסט החליף את השם השגור בפינו "אפקט פלסבו". בעבר חשבנו שאפקט הפלסבו הוא תגובה נפשית לגלולת סוכר, אבל מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שזה ממש לא המצב. יותר ויותר מחקרים מראים שההשפעה לא קשורה לאקט עצמו של מתן התרופה, אלא לשינוי דפוסי החשיבה שלנו. המיינדסט הוא עדשה שדרכה אנו רואים את העולם. היא עוזרת לפרש את העולם בכל רגע נתון, ולכן אנחנו יכולים להרגיש טוב או רע כתלות במשקפיים שאנחנו מרכיבים באותו רגע.

רק אתגרים בטוחים

כאשר אנחנו אומרים לילדים שלנו לאחר שקיבלו ציון גבוה במבחן: "איזה חכם אתה", זה מקבע אצלם תודעה שאם הם לא מצליחים, זה אומר שהם לא חכמים. לעומת זאת, כאשר נותנים לילדים חיזוקים על תהליך הלמידה ולא על אינטליגנציה, זה מאפשר בסיס ללמידה וצמיחה. ילדים בעלי מיינדסט של צמיחה מוכנים לצאת מאזור הנוחות ולנסות אתגרים חדשים. והדבר הכי משמעותי שהם עושים – הם מוכנים לקחת את הסיכון ולהיכשל, כי הם מבינים שחוסר ההצלחה שלהם הוא זמני בלבד ולא מעיד שום דבר עליהם.

לאמונות שלנו יש יכולת לקבע אותנו או לאפשר לנו לממש את הפוטנציאל שלנו, בין שאנחנו מודעים לאמונות הללו ובין שלא. אמונה שהאינטליגנציה שלנו גמישה וניתן לפתח אותה, מול האמונה שהאינטליגנציה שלנו היא יכולת קבועה ואינהרנטית. אנשים שמאמינים שאינטליגנציה היא תכונה קבועה, עסוקים כל הזמן בשאלות - האם אצליח או אכשל? האם איראה חכם או מטומטם? האם אתקבל או אדחה? שאלות מהסוג הזה גורמות לנו להסתיר את הליקויים שלנו במקום להתגבר עליהם. הן גורמות להסתובב בקרבת אנשים פחות טובים מהם, שרק יחזקו את ההערכה העצמית שלהם, במקום כאלה שגם יאתגרו אותם לצמוח. הם יחפשו אתגרים שהם בוודאות יצליחו בהם, במקום לחפש אתגרים שימתחו ויאתגרו את היכולות שלהם.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה