כל מופע בפסטיבל הג'אז של אילת, שהתקיים בסוף השבוע שעבר, נפתח בהודעה מוקלטת של קריין לגבי דרכי התנהלות באם תישמע אזעקה. בגדול זה משהו כמו - להישאר במושבים, להרכין את הראש ולהגן עליו באמצעות הידיים. ובסאבטקסט, כולם מבינים בלי מילים, גם להתפלל. מיד עם תום הקריינות עולה על המסך שקופית קבועה, עם הלוגו הצהוב של החטופים, שאומרת משהו בנוסח - מחזקים את ידי הלוחמים ומשפחות החטופים ומצפים לשובם של כולם. בקיצור - עוד לא נשמע ולו תו אחד, וכל הקהל כבר עמוק בתוך האירוע.
בקליפ החדש של בילי ג'ואל טמונות שאלות יסוד בנוגע לעתידנו
אנחנו נמצאים בקונפליקט בין הצורך לחזור לשגרה ובין המציאות | שי להב
ואז עולים לבמה המוזיקאים, מתחילים לנגן, וכעבור כמה דקות מגיע תמיד המונולוג הבלתי נמנע של - דווקא בזמנים כל כך קשים וגו'. לא פעם המוזיקאי גם עורך קישור ישיר בין המצב ובין היצירה. כך, למשל, בהופעה של אלי דג'יברי ושי מאסטרו: דג'יברי סיפר שהבחור שהיה אמון על התאורה למופע סיפר לו שהוא עובד של סינקופה, חברה ידועה להגברה ותאורה מקיבוץ כפר עזה, שכמה מאנשיה נרצחו או נחטפו ב־7 באוקטובר. ביניהם התאומים זיו וגלי ברמן המצויים עוד בעזה.
דג'יברי סיפר את כל זה כהקדמה לביצוע יצירה שכתב כבר לפני הרבה שנים, אבל הפכה פתאום לרלוונטית עד כאב. קוראים לה: "במערה". את הצמרמורת הקולקטיבית שאחזה באותו רגע באולם המלא, ובכלל כמעט בכל מופעי הפסטיבל - אני מתקשה לזכור מאין־ספור אירועים מוזיקליים קודמים שפקדתי. זו לא רק צמרמורת, אלא גם סולידריות אמיתית. אנשים מצטופפים יחד באולם, לצלילי מוזיקה מצוינת, ואפשר ממש לחוש באיזו המיית לב משותפת. ודואבת.
תחושת הסולידריות הזאת נכונה מאוד גם לעיר שאירחה את הפסטיבל. אילת קלטה מספר גדול של מפונים, רובם שכנו בה עד לאחרונה. ולא מעט אילתים לא הסתפקו רק באירוח שלהם, אלא בשלל מרגש של יוזמות ופעולות תמיכה וסולידריות. כך, למשל, הם ארגנו לקהילה של קיבוץ ניר עוז, ששכנה במלון "ים סוף", שיעורי שחייה וצלילה חופשית. בכל בוקר, לאור הזריחה, מתנדבים (חלקם גם הגיעו מחוץ לאילת) נכנסו עם מפונים מהקיבוץ לשחייה שאליה הצטרפו גם דולפינים מהריף הסמוך. ובסיומה חיכו תמיד תה וגיטרה. והכל כדי לתת להם כמה רגעים של חסד. של שלווה. של כלים להתמודד עם החוויות האיומות והבלתי נתפסות שהם נושאים איתם. אנשי ניר עוז כבר עברו למושבם הזמני בקריית גת, אבל חלקם מוסיף לחזור לחברים החדשים באילת. ולים האדום, המיטיב. שמעתי סיפורים קשים מאוד על אנשים שבימים הראשונים לא הצליחו אפילו לצאת מהחדר, והכוח המרפא של המים, ושל החברות, סייע להם לצאת ולתקשר, לראשונה מאז אוקטובר השחור.
הסולידריות הזאת, שבין האילתים והמפונים, בולטת עוד יותר לנוכח מצבה הקשה של העיר הדרומית עצמה. עיר שמתקיימת בעיקר על תיירות, ענף שפשוט התרסק. המפונים לא היו בדיוק אוכלוסייה בליינית, שפרנסה מסעדות ושאר גורמים תיירותיים. ומנגד, מרבית הישראלים לא נסעו לשום מקום לאורך חודשים.
גם בסוף השבוע האחרון אילת הייתה רחוקה מלהיות מלאה. כשנכנסנו לחנות למכירת טלפונים, ביום שישי בבוקר, היינו לבד. שלושה מוכרים התחרו עלינו. אין אינדיקציה טובה ועגומה מזאת. תיירות מחו"ל כמובן אין. גם לא תהיה באופק הקרוב. שדה התעופה החדש בעובדה רובץ לו כמו פיל לבן ועצוב בלב הערבה. חברים אילתים מספרים לי על מיזמים תיירותיים שעבדו עליהם שנים, ופשוט קרסו. וכל זה, זמן לא רב אחרי טראומת הקורונה, שהעיר עוד לא התאוששה ממנה. והכי מדכא שלא מעט ישראלים נמנעים מלהגיע לאילת, כי דבק בה "כתם" של מוקד למפונים. הם גם מצלצלים למלונות ומוודאים שהם מפונים־free, כדי שלא תיהרס להם החופשה. לא פלא, בתקופה שבה גם מקללים משפחות של חטופים בכיכר העיר.
אבל אני מתעקש לדבוק דווקא ברגע הזה, של אולם מלא שכואב ביחד. במתנדבים האילתים, שלקחו הפסקה של חודשים ארוכים מהחיים כדי לתמוך באחיהם מניר עוז. בסולידריות הישראלית שלא מפסיקה להדהים, למרות הכל.
על הסכין
עוד משהו מפסטיבל הג'אז. הפסטיבל הזה מתהדר, בימים רגילים, בשורה ארוכה ומרשימה של מוזיקאים מחו"ל. הפעם, מטבע הדברים, הוא התבסס כמעט רק על יבול מקומי. מה שהבליט שורה של מוזיקאים ישראלים שפועלים וחיים בעולם, אבל הגיעו - גם כסוג של סולידריות. קרן אן, שי מאסטרו, תום אורן ואחרים. היה משהו מאוד מרגש במפגש "השגרירים".
כתות הן מתנה שלא מפסיקה לתת, מהבחינה הדוקומנטרית. והמתנה האחרונה היא "ראל: נביא החוצנים" (נטפליקס). סיפור באמת בלתי נתפס על הכת שנוסדה בתחילת שנות ה־70 בצרפת, והאמינה שחייזרים הם אלוהים המעבירים מסרים דרך נביא, מנהיג הכת כמובן. ואף טענה שהצליחה לשבט תינוקות, כשהתינוק הראשון חי בישראל(!). מופרע ומרתק.
"שקרים קטנים" (עכשיו בסלקום TV) הוא סרט פשוט נהדר על זוג ניו־יורקי נשוי שמצליח לשמר את האהבה גם בגיל מבוגר. עד שהאישה (ג'וליה לואי דרייפוס המצוינת) מגלה במקרה שבעלה לא אוהב את הספר העתידי שלה, שעליו הוא מרבה להחמיא בפניה. ומכאן נחשפים הרבה שקרים קטנים של חיי נישואים. והכל ארוג בעדינות, ברגישות וגם בלא מעט הומור.