למשוררת זלדה יש שיר שנפתח במילים “שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ". כך הגעתי לפתיחת “מאחורי הקווים - יומן מלחמה" במוזיאון חצר היישוב הישן שברובע היהודי בירושלים.
בחצר של אסד: כך השתנה אופן הפעולה של ישראל בסוריה מאז ה-7.10
"גלנט שוב נכנע, תוקע סכין בגב": ינון מגל נגד שר הביטחון
זוהי תערוכה נוקבת של קריקטורות שיצר אדריכל השימור משה שפירא. יצירותיו הן תגובה לאקטואליה ומתיחת ביקורת על צביעותם של כלי התקשורת בעולם ביחסם לישראל, תוך התעלמות מהזוועות שמבצע חמאס, הן ביחסו לישראלים והן בשימוש ציני באוכלוסייה האזרחית בעזה.
“אֲנִי וְאַתָּה וְהַחִידָה.
"אֲנִי וְאַתָּה וְהַמָּוֶת", כותבת זלדה בשירה. מהסיבה הזאת בדיוק מצאתי את עצמי בפתיחת התערוכה. המוציאה לאור ד"ר מירי דבי (“דבי אופקים") סיפרה לי על “שירת הגבורה", מיזם התנדבותי שרקמה יחד עם סטודנטים לתקשורת חזותית מבצלאל ובו סיפוריהם של הגיבורים והגיבורות בחברה האזרחית שהצילו נפשות בטבח 7 באוקטובר ואת סיפורי הנופלים והנופלות במלחמת חרבות ברזל.
דמותו של כל אחד מהם אוירה לצד שיר שנכתב בעקבות סיפורם האישי. נרתמתי לכתוב שיר מבלי לדעת מראש על מי אכתוב. ד"ר דבי שלחה אליי פרטים על בחור צעיר, יפה תואר, מוכשר, גיבור עשוי ללא חת. לילות וימים הלכתי איתו. הוא עד עכשיו איתי. זמן קצר לאחר מכן שלחה אליי מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן אורה פיקל צברי פרטים על תערוכה חדשה. לא ידעתי דבר על יוצר התערוכה. שפירא הוא שם נפוץ, אבל משהו בלב אמר לי לשאול אם הוא אביו של ענר ז"ל.
כל צעד בדרכי למוזיאון היה אבן בבניית הסיפור הכואב של משפחתו ובמידה רבה של כולנו. זה היה מחזה נוגע ללב ולעתים מגוחך: אישה נכנסת דרך שער יפו, המקום שבו עבר אלנבי לפני יותר ממאה שנה, ממשיכה דרך רחוב הפטריארכיה הארמנית ומציצה בעבודות האומנות. השלט בוויטרינה, “אני זוכר ודורש: לזכר שואת העם הארמני", נצרב בלבה ובראשה.
האישה עושה גליצ'ים על האבנים החלקלקות שמרצפות את העיר העתיקה ומזכירות כמה הכל פה חמקמק, ופולטת בקול סופרן כל צעד שני “אוי, אופס
, אאוץ׳". צוברת עוד ועוד מעידות, נרעשת מיופיים של המבנים, חושבת לעצמה שבטח אפשר להפוך בקלות לסינדרומטיים נוכח יופי כזה.
ממשיכה דרך חנויות יודאיקה בבעלות של ערבים, עוקפת חבורות נזירים ממסדר הפרנציסקנים ומקבלת הכוונה מזוג חב"דניקים: “תרדי ברחוב ג'יימס הקדוש". לא אכפת להם שג'יימס הוא נוצרי. בדרך הזאת יש מספיק קדושה לכולם. נכנסת למוזיאון חצר היישוב הישן, שהוא בהחלט מהמקומות החביבים עליה, אולי בשל התזכורת לצניעות ולקדושה הדרות יחד: שמלת שבת עשוית שק קמח במרחק מטרים ספורים מהמקום שבו נולד האר"י הקדוש.
בתוך הקהל הגדול זיהיתי את משה ושירה שפירא. יש בהם חוסן וכאב שאני לא רוצה לזהות. חוסן וכאב שיש להורים שכולים. איזה מין צירוף איום זה, “הורים שכולים". בנם, ענר, נהרג בקרב גבורה ב־7 באוקטובר.
ענר, בכור מבין שבעה ילדים, מוזיקאי וכותב ירושלמי מחונן, היה לוחם במרחק נגיעה משחרורו מהשירות הצבאי. באותו יום ארור, אחרי ארוחת החג, הוא יצא עם חברו לפסטיבל ברעים. כשחמאס החל במתקפה האכזרית, במיגונית התקבצו כ־30 איש. הוא אמר להם: “קוראים לי ענר, אני לוחם בסיירת נח"ל. אל תדאגו, אני אגן עליכם".
כלי הנשק שלו היה בקבוק בירה ששבר. המחבלים יימח שמם זרקו רימון, הוא תפס אותו וזרק החוצה ותוך כדי כך הסביר לכל מי שהסתתרו במיגונית את פעולותיו, וביקש שאם יקרה לו משהו, שינהגו כמוהו. הסיפור הידוע הוא שענר הדף שבעה רימונים ובאחרון נהרג. לאחרונה התגלה שהיו יותר.
אין לי הסבר איך קרה הדבר, אבל בדרכי למוזיאון התגלגלה אליי עדותה של אגם יוספזון, אחת החוסות במיגונית שענר הציל את חייה. אני מפרסמת חלק מהדברים שלה באישורה כמובן: “לאט־לאט התחלנו לשמוע אותם, מתקרבים, מדברים, יורים וצועקים. ענר לקח על עצמו את המשימה שבמידה והם יזרקו רימונים פנימה, הוא יזרוק כל רימון החוצה וגם מי שיכול ומצליח שיזרוק אם הוא לא מצליח... ניסיתי ללטף למישהי שהייתה מלפניי את הגב, אבל הקולות של המחבלים היו כבר ממש קרובים, ורציתי לסתום לעצמי את האוזניים. הבנו שעכשיו משהו רע עומד לקרות, לחשתי לעצמי ‘ששש' כל הזמן כדי להרגיע את הלב שלי שדפק על 200.
ניסינו להישאר הכי בשקט שאפשר, מיגונית מפוצצת באנשים. “שמענו את המחבלים מתקרבים לפתח הדלת, מישהו מהמיגונית אמר ‘תתחילו להגיד שמע ישראל', אחרי זה שמעתי את הבחור המוסלמי יוצא וצועק להם ‘אנא מוסלמי, אנא מוסלמי', היו שם צעקות ביניהם. המחבלים זרקו לתוך המיגונית רימוני רסס והלם וירו באר־פי־ג'י. חלק התפוצצו במיגונית וחלק ענר ועוד אנשים הצליחו לזרוק החוצה.
“אמרתי לעצמי: ‘אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות. 8–11 רימונים... בסיפור שלי יש הרבה חלקים חסרים. השארתי הרבה דברים לעצמי, דברים שאנשים לא צריכים לדעת... אני יודעת שזה לא רק הסיפור שלי, אלא גם סיפורם של הנרצחים, החטופים והניצולים". זה הסיפור של כולנו.
בדרך הביתה עברתי שוב את מסלול ה"איי, אופס, אאוץ'" וחלפנו דרך כיכר צרפת. בצד אחד שלה הפגנה לשחרור החטופים שנמקים ואלוהים יודע מה עוד אצל החלאות בעזה. בכיכר עצמה, הפגנה למציאת פתרון לא צבאי. מעבר לכביש, משפחה ששרה שירי פורים מול המפגינים כדי להזכיר להם שבחודש אדר חובה לשמוח ושבאותו יום צוין פורים קטן. איפה אלה ואיפה אלה, ומתי כבר נקבל את זה ששלום כולנו קשור בעבותות בין שנרצה ובין שלא, ושיש פה הרבה יותר מדי חיים יפים, טובים ומבטיחים שנגדעו.