הבחירות המוניציפליות של שנת 2024 היו האירוע הפוליטי הכי מוזר, יוצא דופן, לא מאפיין ולא מנבא דבר לגבי העתיד שקרה בישראל בחמש השנים האחרונות - מאז הפלונטר הפוליטי הגדול של שנת 2019.
הדתיים יכולים לחייך, אך גם לפיד: הבחירות המקומיות ישפיעו על המפה הארצית?
שמרנים מול ליברלים: היכן צברו מפלגות הימין והשמאל הישגים משמעותיים?
הייתה צריכה לקרות פה לא פחות ממלחמה קשה וטראומטית כדי שקמפיין הבחירות ייראה אחרת - בדיוק כמו שרבים בקרב הציבור הרחב והלא מעורב פוליטית היו חולמים שייראה: בפרופיל לא הכי גבוה, ללא קמפיינים מטורפים ואגרסיביים על גבול פסיכופתיה קלינית, בלי הכפשות, מתקפות, טונות של כביסה מלוכלכת, פרסומים אינסופיים בכל כלי תקשורת זניח – בקיצור, ללא כל מה שהרגילו אותנו אליו, ללא כל מה ששכנעו אותנו שהוא חובה בכל מערכת חברתית ולאומית. לא צעקות, אלא לחש; לא קיקבוקסינג עד זוב דם, אלא חילופי דברים בין המתחרים במטרה לצאת ידי חובה.
האסון הנורא והמלחמה שפרצה בעקבותיו הפכו את רוב השיטות הפוליטיות המקובלות בבחירות בזמן שג בחירות, ללא יוצא מן הכלל. למעשה, הקמפיין המוניציפלי התקיים פעמיים. לפני מתקפת 7 באוקטובר זה היה בדיוק הקמפיין ה"נכון": אגרסיבי, יחצני, יצרי, מלוכלך ומכפיש. כזה שגם אמור היה להוות פרומו מדויק לקראת העתיד לבוא בבחירות לכנסת ה־26, מתי שלא יתרגשו עלינו.
הקמפיין המוניציפלי השני, זה של פוסט 7 באוקטובר, יצא באיחור של ארבעה חודשים ובמתכונת שהייתה הכי לא נכונה פוליטית והכי נכונה אנושית, רה ללא לגיטימיות וללא רלוונטיות בעליל. הציבור לא היה מוכן נפשית, פיזית ומנטלית לעוד סבב של קרבות בוץ - והמועמדים והקמפיינירים קלטו את הלך הרוח והורידו פרופיל.
מתרחקים מהראש
לא רק נראות הבחירות הייתה שונה באופן קיצוני, אלא - ובעיקר – מהותן. במקור, במציאות של "6 באוקטובר", הצפי המרכזי מהבחירות המוניציפליות היה המחיר שמפלגות הקואליציה הולכות לשלם על שנה שלמה של גיהינום המהפכה המשפטית. מלחמות יהודים סביב ההקפות השניות במוצאי שמחת תורה (זוכרים את זה?) אמורות היו להוות קדימון לשיא הצפוי ב־31 באוקטובר, בבחירות לרשויות מקומיות.
מועמדים מטעם הליכוד דאגו להרחיק את עצמם מהמפלגה ובעיקר – מהעומד בראשה. לליכוד ולמפלגות הגוש שלו ניבאו מפלה היסטורית. מובילי המחאה מצדם קיוו לרשום הישג מסחרר, להתפרץ אל הזירה הפוליטית ולחולל בה מהפך. תחילה ברמה המוניציפלית ומשם לזנק אל פסגת הפוליטיקה הארצית.
איש מקרב השחקנים – לא במחנה תומכי ביבי ולא במחנה שונאיו – לא ציפה לסיבה שבגללה הכל יתהפך וכמעט שום תחזית לא תתממש. המלחמה טרפה הרבה קלפים, כולל המוניציפליים. מי שהיה נחוש להעניש את הקואליציה על סיוטי הרפורמה והמחאה נגדה בקלפי המקומי – איבד חשק ומוטיבציה. רבים גויסו, רבים פונו וכולם ללא יוצא מן הכלל חוו טראומה שלא השאירה הרבה מקום לשיקולי נקמה פוליטית על מה שקרה במציאות שהייתה ואיננה עוד.
רבים מהמועמדים החדשים נקלעו לבעיה זהה: הם איבדו הזדמנות להתבלט ולהוכיח את עצמם לציבור ההמום והטרוד. לעומתם, ראשי הרשויות המכהנים התבלטו בלי שעשו לשם כך מאמץ פוליטי או יחצני יוצא דופן. הם פשוט תפקדו ופעלו מתוקף תפקידם: טיפלו במקלטים הציבוריים, הגיבו על אזעקות "צבע אדום", עדכנו על נפילות ועל פגיעות – בקיצור, נכחו. מלחמה, מסתבר, היא הבסיס הטוב ביותר לקמפיין בחירות אידיאלי - אף שאיש מאלה שהרוויחו מהמצב שנוצר לא ייחל כמובן לנסיבות שכאלה, גם אם האירועים היטיבו עמם לקראת הבחירות המקומיות.
רחוקים מלחלק ציונים
ועדיין, במצב האומה הכי לא מיטבי מבחינה פוליטית, אפשר להסיק כמה מסקנות פוליטיות מהבחירות לרשויות המקומיות. הראשונה היא שנבואות הזעם על נפילת הליכוד לא התממשו. מפלגת השלטון לא איבדה את אחיזתה בשטח, ובמספר מקומות אף התחזקה. אכן, המועמדים היו זהירים וחששניים. הרבה פחות הזדהות עם אותיות "מחל", הרבה פחות תמונות של נתניהו ועם נתניהו. רבים בקרב המועמדים חברי הליכוד הדגישו והבליטו את התמודדותם העצמאית. ועדיין – הליכוד לא נענשה ולא שילמה מחיר ציבורי־פוליטי בתוך הערים והיישובים כפי שניבאו וגם ציפו היריבים.
מדוע? ייתכן שהציבור טרם השתכנע כי נתניהו "הוא הראש, הוא האשם". ייתכן, וזו נראית אפשרות סבירה עוד יותר, כי הציבור טרם התפנה לעסוק בסוגיית האשמה והאשמים ולחלק ציונים בהתאם. הציבור פשוט לא שם. זה טוב? זה רע? תלוי את מי שואלים. מסקנה שנייה: המחאה לא רשמה הצלחה מסחררת כפי שרבים העריכו שיקרה.
אומנם "חוזה חדש" - המותג הפוליטי של המחאה – רשם הישג בתור גוף מתמודד חדש ונציגיו נכנסו ל־26 מועצות (כאשר בחלק מהרשויות אנשי "חוזה חדש" חברו לרשימות קיימות), אך התוצאה עדיין רחוקה דרמטית מהצפי. הפרויקט "חוזה חדש" קיבל תוצאה שמספיקה כדי לצאת לציבור עם ההצהרה "ניצחנו", אך לא מספיקה כדי לנבא הצלחה מסחררת בבחירות הארציות, תגענה כאשר תגענה.
והשלישית: הבחירות המוניציפליות הוכיחו כי בכנסת הבאה, ככל הנראה, כבר לא יהיה המשך לשיתוף הפעולה בין גדעון סער ובני גנץ. תקווה חדשה וכחול לבן כמעט לא שיתפו פעולה, כל אחת משתי המפלגות העמידה את עצמה במבחן מוניציפלי באופן עצמאי, ברוב המוחלט של הערים והרשויות מועמדיהן רצו בנפרד, ובשורה ארוכה של מקומות אף היו התנגשויות בין המועמדים מטעם סער ומטעם גנץ.
שתי המפלגות רצו לראשונה בבחירות מקומיות, ואם לשפוט לפי מבחן התוצאה, סער וחבריו רשמו הישג משמעותי יותר. תקווה חדשה שהיא, בשונה מכחול לבן, מפלגה קטנה יחסית - עברה בהצלחה את המבחן המוניציפלי והוכיחה כי לקראת הבחירות הכלליות יש לה תשתית מוניציפלית בסדר גודל של מפלגה גדולה בעשרות רשויות.
אפרופו שיתופי פעולה, היו למפלגתו של סער הרבה כאלה, ולרוב דווקא עם נציגי הליכוד. זה דווקא לא צריך להטעות. תקווה חדשה אינה בדרך לליכוד, אלא בדרך להשתרש ולהיבנות כגוף פוליטי עצמאי הממוקם באזורי החיוג של הימין המתון והליברלי. ההצלחה המוניציפלית עדיין לא מבטיחה לגדעון סער הצלחה בבחירות לכנסת, אך בהחלט מוסיפה לו ולמפלגתו נקודות בדרך לשם. רשת מוניציפלית פעילה וענפה היא בהחלט בסיס טוב למפלגה עם אמביציות ארציות גדולות.
הצלחתה של תקווה חדשה בבחירות המוניציפליות היא בהחלט סיבה לדאגה של כל גורמי הימין המתון שמתחממים על הקווים לקראת כניסתם לזירה, ובראשם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. בשונה מבעבר, צפוי בנט - שנחוש לחזור ולהוביל מפלגת ימין ממלכתי וליברלי - למצוא את עצמו בסיטואציה שבה טרם יצא לו להתמודד בבחירות. בכל המסגרות שאותן הוביל, החל מהבית היהודי, דרך הימין החדש ועד ימינה, קיבל בנט פלטפורמה בעלת תשתית מוניציפלית קיימת. היו לו מטות, אנשים ופעילים מקומיים.
הפעם השטח הסתדר ללא נוכחותו. רוב הגורמים המוניציפליים הפעילים כבר אימצו זהויות מפלגתיות וחילקו את השטח. למועמד חדש, גם אם הוא ראש ממשלה לשעבר, יהיה לא פשוט להיכנס לתמונה הקיימת ולשנותה בהתאם לרצונו. אנשים לא מחליפים זהויות בקלות, בייחוד לאחר שהמפלגות תמכו בהן כספית. זה לא אומר שבנט, יוסי כהן, איילת שקד ואנשי ימין נוספים עלולים למצוא את עצמם מחוץ למשחק, אבל זה רק מבהיר להם כי המשחק הפוליטי הגדול צפוי להיות יותר מורכב ממה שחשבו.