1. הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי דיבר לאחרונה על "הזדמנות היסטורית להרחיב את מקורות הגיוס לצה”ל". הוא לא אמר "חרדים", הוא לא אמר "בחורי ישיבה". אבל כולם יודעים למה התכוון. כמה שבועות לפניו, גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון ח"כ יולי אדלשטיין דיבר על "הזדמנות היסטורית... לשנות כמה דברים". ביום שני הייתה לבית המשפט העליון הזדמנות, היסטורית אף היא, להודיע לממשלה הודעה היסטורית לא פחות שזהו, נגמר: או שמעבירים חוק, או שהמימון לאברכים שלא גויסו מופסק מיד. בית המשפט ניצל אותה חלקית, אולי בדרך לניצול מלא בהמשך.
המדינה נדרשה לנמק את ההסדר העקום שהנהיגה, אחרי שהשופטים יותר מרמזו שעמדת הממשלה לא משכנעת, לא הגיונית ולא עקבית. עו"ד גלעד ברנע, שייצג בדיון את התנועה הדמוקרטית האזרחית, הגדיר את תשובת המדינה לעתירות "כתב חידה". ממלא מקום נשיא בית המשפט, עוזי פוגלמן, העיר ביובש: "אדוני מדבר בנימוס".
האם מדינת ישראל מסוגלת להציג עמדה עקבית? קשה להאמין, אבל צריך להודות באמת: גם אם הממשלה תיכשל בכך, בפעם המי יודע כמה, וגם אם בית המשפט יורה להפסיק את התשלומים המתחזקים את הסדר תורתו אומנותו - זה לא יוסיף אפילו חייל אחד לצה"ל. לפחות לא באופן מיידי. מה זה כן יעשה? יטלטל את ספינת הגיוס כהוגן – וגם את הממשלה. אם המימון יופסק, ורק אחרי שהמימון יופסק, יהיה טעם לשבת לדבר על מימוש של הזדמנות היסטורית.
2. ההסתערות על בחורי הישיבות דווקא עכשיו מעידה על עליבות. מדינת ישראל הייתה צריכה לבטל את הסדר תורתו אומנותו כבר לפני 20 שנה, ועשר, וחמש, ושלוש. היא לא עשתה זאת. עכשיו חלק ממנהיגיה נאחזים באווירת החרדה שאחזה בציבור ובצורך לספק לצה"ל כוח אדם, כדי לעשות את מה שקצת אומץ לב ציבורי היה גורם להם לעשות מזמן. אז כדאי בכל זאת להזכיר: החרדים קיבלו פטור מידי המדינה ונציגיה המוסמכים. הם קיבלו פטור מידינו. אנחנו אישרנו, אנחנו התמהמהנו, אנחנו גררנו רגליים, אנחנו חשבנו שיש דברים יותר חשובים. אנחנו אשמים – לא הם. אנחנו ונציגי הציבור שמינינו. חדלי האישים שמובילים את ישראל כבר חמש שנים ממשבר למשבר. האם אפשר לסמוך על אלה שינצלו "הזדמנות היסטורית"?
3. ה-7 באוקטובר לימד אותנו שלצה"ל יש צורך דחוף בתוספת כוח אדם. האם החרדים יכולים לפתור את הבעיה הזאת? תיאורטית – כן. אם כולם יעזבו את ספסלי הלימוד וילכו לטירונות 04, או מה שזה לא יהיה שיכשיר אותם להיות לוחמים, זה בהחלט יעזור. אבל עכשיו בואו נהיה ריאליים: נניח שבעוד שלושה שבועות בית המשפט מבטל את הקצבאות, האוצר עוצר את התקציב, הממשלה מתערערת (אולי בהמשך גם נופלת), הפוליטיקאים החרדים מתמרנים כדי למצוא פתרון, הפוליטיקאים הלא חרדים מתמרנים כדי לזכות בתמיכת החרדים, אבל בלי להרגיז את הציבור בכניעה לתביעות שלהם. כל זמן שנמשך התהליך הזה, אף חרדי לא יתגייס לצה"ל. וזה תהליך ארוך. חודשים עד הבחירות, חודשי מו"מ קואליציוני, ואז הצעות חקיקה, ניסיונות חקיקה, ויכוחים על חקיקה, עתירות נגד החקיקה.
הרמטכ"ל מבקש תוספת כוח אדם. במקרה הטוב, יורשו יקבל אותה, אם יקבל אותה, בעוד כמה שנים. ובמילים אחרות: היסטורית או לא, את בעיית כוח האדם של המלחמה הזאת, תימשך כמה שתימשך, לא יפתרו החרדים.
4. מה בכל זאת אפשר להפיק מההזדמנות ההיסטורית? את תחילתו של תהליך אמיתי לפירוק ההסדר שהופך את המגזר החרדי לאבן ריחיים על צווארה של החברה הישראלית. זה הדבר המהותי שצריך לשנות: נכון להיום, מדינת ישראל מחזיקה מבחירה מגזר מתבדל, לא יצרני, נפרד באורחותיו, בעל אינטרסים שאינם עולים בקנה אחד עם אלה של רוב אזרחי ישראל. המדינה משרתת אינטרס שאיננו האינטרס של רוב אוכלוסייתה. היא הקימה בתוכה מגזר שהמשך הצמיחה שלו, בלי שינוי תרבותי עמוק, מאיים על קיומה כמדינה מערבית, משגשגת, פטריוטית. היא הקימה, והיא מחזיקה. עכשיו היא צריכה לפרק. לא כנגד החרדים – אלא בעד ישראל.
פירוק ההסדר לא מסובך. צעד משמעותי אחד יהיה יותר מחצי הדרך: מדינת ישראל לא תממן עוד לימודים – יהיו אלה לימודי תורה, פסנתר, רפואה, כלכלה, התעמלות מכשירים, מה שלא יהיה – של מי שאינו משרת, נקודה. תדע כל משפחה, חרדית ולא חרדית, ששירות למדינה (ואפשר להיכנס בהמשך לדיון על שירות צבאי מול לאומי־אזרחי) הוא תנאי הכרחי לקבלת סיוע כלשהו מהמדינה ללימודים. אם למדינה יש רצון לממש את פוטנציאל השירות, זה כמובן לא יספיק. היא תידרש לזהות עוד זכויות אזרחיות שאפשר להתנות בשירות. לא שירתָ, לא קיבלת.
5. זה מה שצריך לקרות. זאת ה"הזדמנות". עכשיו נשאל מה עלול לקרות? מה שעלול לקרות הוא כל מה שכבר קרה בכל צומת דומה בעבר. ניסיונות לקבוע מכסות, או יעדים, לגיוס; ניסיונות להגיע להסדר גיוס בהסכמה עם נציגי החרדים בכנסת; ניסיונות לעשות את המהלך הגדול, השאפתני וההכרחי הזה, עקירה כירורגית של נגע – בלי שיכאב. שיטת חילי טרופר לעשייה חברתית בלי שאף אחד כועס. שיטת בני גנץ לזכייה בתמיכת החרדים, בלי לוותר על עקרון הגיוס. שיטת הבלוף, כפי שהוצגה על ידי ראשי המחנה הממלכתי גם השבוע: "אופי השירות" – קובעת שיטת גנץ - "לא יפגע באורחות חייו ואמונותיו של אף משרת". זה שקר. אולי שקר של תמימות, אולי שקר של טיפשות. כך או כך, אין שום סיבה להאמין לשקר הזה, ואין גם שום סיבה לרצות בו. השירות בהחלט יפגע באורחות חייו של המשרת. הוא יפגע באורח חייו של המשרת החרדי, כפי שהוא פוגע באורח חייו של כל משרת אחר. תכף נגיע לזה.
בכל מקרה, מה שנראה כאן בחודשים הקרובים הוא תמרון רב־משתתפים, שמטרתו להוכיח שאפשר לגייס את החרדים מרצון ובנעימות. ישחקו בו צבועים כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳, שבעצם לא רוצה לגייס חרדים (ושאת דעתו על חשיבות השירות הביע גם באמצעות הביוגרפיה האישית שלו). ישחקו בו גם אנשים פחות צבועים, אבל יותר תמימים, כמו גנץ, שלא מסוגל להוציא מפיו דבר שנוי במחלוקת – ושמרוב כוונות טובות בהחלט עלול לנסוע כברת דרך ארוכה בדרך לגיהינום. תמרון הצבועים והתמימים יעביר את הזמן, עד שתחושת החירום תיגמר, או שהציבור יתעייף, או שתימצא נוסחה מחודשת שיכולה איכשהו לעבור בבית המשפט ולסדר לחרדים משהו מאוד דומה שיש היום, לעוד כמה שנים קדימה – עד ששוב ייחשף הבלוף.
במובן זה, שר הביטחון יואב גלנט עשה השבוע דבר חשוב: הוא הפקיד את המפתח להסדר עתידי בשאלת גיוס החרדים בידי גנץ, ולמעשה נתן לו זכות וטו. מכאן – המבחן הוא של גנץ. הוא הוכיח כבר פעמים רבות שהוא יודע להתגבר על בעיות של אגו, שהוא יודע להתפשר, שהוא יודע לבלוע עלבונות, שהוא מוכן לשים את טובת המדינה לפני טובתו שלו, שהוא באמת רוצה להגיע להבנות ולא להתקוטט. כל זה לא צריך להיבחן. מה שכן צריך להיבחן הוא היכולת שלו לעשות גם ההפך: להתעקש, להיות מוכן לקטטה, לסמן גבול ברור.
6. ההנחה שנוצרה הזדמנות נשענת, בין השאר, על תזוזות בדעת הקהל. פרשן כאן 11 שאול אמסטרדמסקי הציג כמה נתונים על השינוי הזה בשבוע שעבר. רוב הציבור תמך גם קודם בגיוס חרדים, אבל עכשיו רואים שינוי מסוים גם בקרב הדתיים. התמיכה של דתיים בפטור מגיוס, שעצם קיומה מוזר בעיניי, נשחקה מאוד בימי המלחמה. לפחות תיאורטית, זה מציב את החרדים בעמדת מיעוט, בלי מספיק שותפים שימנעו מהלכים לשינוי המצב.
דעת קהל היא דבר חשוב, אבל אצבעות סופרים בכנסת. העובדה שכמה מובילי דעת קהל בציבור הדתי מדברים בגלוי על שינוי, ושסקרים בציבור הדתי מלמדים על הבנת הצורך בשינוי – אלה לא מבטיחים את האצבעות של אורית סטרוק ואופיר סופר. מדוע? כי כמו שכתבנו כאן כבר הרבה פעמים, יש הבדל גדול בין תמיכה עקרונית בגיוס חרדים (זה קל ואין לזה מחיר), לבין תמיכה מעשית בהטלת גזירות שעשויות להביא לגיוס חרדים (לזה יש מחיר פוליטי). נזכיר: גם בממשלת בנט־לפיד לא נעשה כלום – כלום! – להנעת מהלך לגיוס חרדים. מדוע? כי כל מיני חכמים, בעיקר במפלגה של בנט, לא רצו לעשות מהלכים שנראו להם כוחניים והעדיפו להגיע להסדרה בהידברות. הסדרי חיבוקי. החרדים מאוד אוהבים את הרעיון של הסדרה בהידברות. כי הידברות לוקחת המון זמן, ועד שמבינים שאי אפשר להגיע להסכמות, הממשלה מתחלפת, ואפשר להתחיל להידבר מחדש.
7. כי מה לעשות, אי אפשר בלי שיכאב. אי אפשר בלי שתונף חרב חדה על תקציבי התמיכות. יהיו צעקות, יהיו האשמות, תהיה טלטלה, יהיה זעזוע, יהיו הפגנות. חרדים ייצאו לרחובות ויצעקו, כפי שכמה מאות מהם עשו השבוע, "נמות ולא נתגייס". לא צריך להתרגש מהצעקות האלה. קל לצעוק "נמות ולא נתגייס" כשברור שאף אחד לא מתכוון להרוג אף אחד שלא מתגייס. צעירים חרדים שמעמידים פני יהודים המחרפים נפשם בימי מסעי הצלב, כשהסכנה האמיתית היחידה שאורבת להם היא סכנה של נורמליזציה. אף אחד לא יכריח אותם לכרוע ברך. אף אחד לא יעמיד אותם מול כיתת יורים. הם לא צריכים "למות" כדי לא להתגייס, כך שחבל על הרטוריקה ההיסטרית. רק נסו לדמיין את הצעקות שלהם מול הסכנה האמיתית שאורבת להם: "נמות ולא נוותר על התקציבים הייחודיים". נשמע קצת פחות אמיץ, לא? נשמע קצת פחות אידיאליסטי.
אם וכאשר יחוסלו התקציבים לאברכים – וזה "אם" גדול, כי רוב המנהיגים שלנו אמיצים בערך כמו הבחורים המפגינים, וגם היסטריים כמותם - התוצאה לא תהיה גיוס מיידי של עשרות אלפי חרדים. התוצאה, בתחילה, תהיה מהומה גדולה מאוד. אבל בפועל יחל המהלך שסופו ההכרחי הוא חישוב מסלול מחדש של מאות אלפי חרדים. הם יידרשו להתייצב, ללבוש מדים, ללכת לשרת. הם ייצאו מהישיבה לחודשים ארוכים שבהם יתחככו עם החברה הישראלית שאינה חרדית. הם ילמדו לעשות כמה דברים חדשים: להקים אוהל, לדרוך נשק, לשכב במארב, לצודד תותח, לחבוש פצע, לדבר בקשר עם תצפיתנית, להקשיב לפקודה של מפקדת בסיס, לעמוד דום מול הדגל.
ההחלטה לעשות את כל אלה לא תהיה קלה. אבל בפעם הראשונה גם ההחלטה להימנע מכל אלה לא תהיה קלה. מי שיחליט לא לעשות, יצטרך למצוא לעצמו דרכי מימון חלופיות לחלק משמעותי מההטבות שהמדינה נותנת. הוא לא יהיה זכאי לקצבה, ולא להשתתפות בהגרלות דיור, ולא לעבוד בשירות המדינה, ולא להיות מורה שמקבל כסף מכספי המדינה. כך תיראה הזדמנות היסטורית שנוצלה.
8. וכאמור, ההזדמנות תהיה היסטורית אם תוביל לא רק לתוספת כוח לצה"ל, אלא גם לשינוי יסודי ביחסיה של מדינת ישראל עם החרדים. והדבר הראשון שצריך להשתנות הוא הדבר הבא: להפסיק להתייחס לחרדי המתגייס כאל פריט בלתי נפרד מ"מגזר". כשהבת שלי התייצבה השבוע בלשכת הגיוס, או כשהבנים שלי נקראו לשרת בצה"ל, איש לא בחן את ההשתייכות המגזרית שלהם. באותו אופן, אין סיבה לבדוק את ההשתייכות המגזרית של חיים־דוד, או של משה־יעקב. הגיעו לגיל שירות, יקבלו צו גיוס, יתייצבו, יעברו מיון, ישרתו.
כמובן, אפשר להציע להם מסלולים שיהיו להם נוחים יותר בהתחשב ברקע החברתי והדתי שלהם. אפשר לייסד ישיבות הסדר נוספות מהסוג שיש גם כיום שיהיו ערוץ השירות שלהם. אבל צה"ל לא צריך להקים חטיבות של חרדים, ואוגדות של חרדים, ומטבחים של חרדים. צה"ל לא צריך לשרת את האינטרס של העסקנים החרדים לשמור על המגזר. למדינה יש סיבה לרצות בפירוק של מגזרים, לא בתחזוקה שלהם. למדינה יש סיבה לרצות בממלכתיות, לא בשבטיות. החייל המתגייס, והמצטרף ליחידה צבאית, אינו שייך בשנות שירותו למגזר חברתי. החייל המתגייס הוא טוראי חיים־דוד, או משה־יעקב, הממלא חובה אישית. לא רכיב אנונימי בהסדר מכסות מגזרי.
9. תמיד חשבתי שיש משהו לא הגון בניסיון לטעון שחרדים יוכלו להתגייס לצה"ל בלי שיהיה בזה שמץ של סיכון לזהותם כחרדים. אני מבין את הניסיון הזה: הוא נחוץ לחרדים (המעטים מהם שמוכנים לדבר על גיוס), כדי שיוכלו לחשוב על גיוס בלי להחשיב אותו כמהלך שמקעקע את היסודות החינוכיים של החרדיות. הוא נחוץ גם ללא חרדים, כדי שיוכלו לספר לעצמם שהם, נאורים שכמותם, לא רוצים מהחרדים שום דבר מלבד עניין פעוט אחד – שישרתו. הטיעון, כפי שהושמע השבוע גם על ידי גנץ ואיזנקוט, הולך בערך כך: "אין לנו בעיה עם זה שהם חרדים. יש לנו בעיה עם זה שאינם משרתים. לכן, נקיים עבורם את התנאים הנדרשים, כך שיוכלו לשרת בלי להסתכן חינוכית".
כתבנו קודם: זה שקר. זה מעשה רמייה לא הגון. החרדים מבינים זאת טוב יותר מכולם, ולכן הם מתנגדים בנחרצות כזאת לשירות. וכדאי שגם אנחנו נבין, ונפסיק להתחבא ולהתפתל, ולהבטיח דברים שאו שאי אפשר לקיים, או שהקיום שלהם יעלה יותר מהתועלת שיביאו. מוטב לומר אמת כהווייתה: כן, בהצטרפות לצה"ל גלום סיכון חינוכי מסוים. שירות צבאי מחייב מגע עם מגזרים אחרים, עם אנשים אחרים, עם עמדות אחרות, עם רגישויות אחרות. הוא מחייב יציאה מהבועה. הוא מחייב ציות לסט ערכים צה"לי. הוא מחייב אורח חיים שמתעדף משימות מסוימות על פני אחרות.
כאשר החרדים ישלחו את הבנים והבנות לצה"ל (כן – הזדמנות היסטורית פירושה גם ביטול הפטור המופרך לבנות דתיות משירות) הם יסכנו אותם פעמיים. קודם כל יסכנו אותם פיזית בחשיפה לאויב, בעיקר את המשרתים בחזית, הלוחמים ותומכי הלחימה - והם יסכנו אותם גם רוחנית, בחשיפה לעמיתיהם המשרתים ממגזרים אחרים, משום שכולם, המשרתים בחזית ובעורף ובכל תפקיד, יישלפו מבועת ה"מגזר" לחברה הפתוחה.
10. אם נפסיק להעמיד פנים, נבין מדוע נציגי החרדים מתנגדים לגיוס. נבין שההתנגדות שלהם מנומקת, ולכן לא תיפסק מעצמה.
אם נפסיק להעמיד פנים, נבין שמהלכים של שכנוע, הצבת מכסות, קביעת יעדים, לא יביאו לשינוי. הם יביאו לאותה תוצאה בשם אחר.
אם נפסיק להעמיד פנים, נבין ש"הזדמנות היסטורית" אין פירושה שהמציאות חסכה מאיתנו את הצורך בהחלטות קשות ומאפשרת להשיג את המטרות שלנו בקלות. הזדמנות היסטורית פירושה שהמציאות מזקקת עבורנו את מהות ההחלטות הנדרשות.
ועדיין – את ההחלטות הקשות האלה מישהו צריך לקבל! מזהים מועמד?
השבוע השתמשנו בנתונים של אתר המדד, כאן חדשות, המכון למדיניות העם היהודי, ובאתר בית המשפט העליון