קריאתו של איסמאעיל הנייה, ראש חמאס, לפלסטינים, לצעוד בהמוניהם אל מסגד אל־אקצא ביום הראשון של רמדאן הקרב והולך, ולהתבצר בו, הזכירה לי את קריאותיו - להבדיל - של אהוד ברק בכל ראיון מזדמן בערוצי הטלוויזיה, ל־30 אלף ישראלים לעלות לירושלים, לשים מצור על משרד ראש הממשלה בדרישה לקיים בחירות מוקדמות לא יאוחר מחודש יוני. לא שברק אינו רוצה בחיסול ראשי חמאס, אלא שלא פחות מכך - בהפלת הממשלה בישראל.

על נתניהו להוכיח כי הוא דבק במילתו וכי לחץ ייתקל בלחץ נגדי
מי שאינו מזהה את הדמיון בין רוסיה לחמאס הוא הממשל הדמוקרטי בוושינגטון

טריומווירט של שלושה ראשי ממשלה לשעבר מתוסכלים עושה הכל בימים אלה לגדף את ראש הממשלה המכהן ולערער את יציבות השלטון בעצם הימים הללו של מלחמה מתמשכת, כשדם לוחמים ואזרחים נשפך בלחימה בטרור, כש־100 חטופים (חיים יש לקוות) עדיין שבויים בעזה ואלפי פצועים בבתי החולים ובמוסדות שיקום. בבוא העת, בתום המלחמה, ייחקר אסון ה־7 באוקטובר וגם אני איחקר – אומר ראש הממשלה נתניהו. את צמד המילים “אחריות אישית” אין הוא מוציא מפיו, אבל הוא יודע שיש לו אחריות־על, ולו מעצם העובדה שגדול המחדלים והאסונות אירע במשמרת שלו.

ברק, הקיבוצניק לשעבר שהפך באורח פלא למיליונר בהווה, הוא אורח מבוקש בערוצים 12 ו־13. הוא תואם ככפפה ליד לאג’נדה הרעילה של פלג, אברמוביץ’, דרוקר וחבריהם. הוא “יביא את הסחורה”, הרשות נתונה לו ומוצא פיו צפוי, ואין כמוהו טוב לעורר תבערה בתוכנו. כפי שתמך בהפגנות קפלן ובלפור, עודד אותן, אולי אפילו, יש מלחשים, השתתף במימונן, כך גם היום, האיש שהפקיר את דרום לבנון לידי חיזבאללה מנסה להסיח את דעת הציבור מהמלחמה, לצאת לכיכרות, לחסום כבישים, למנוע מהממשלה לתפקד, כאילו הושלמה משימת מיטוט חמאס.

אכן, כבר רואים ניצני הפגנות בחוצות תל אביב, התכתשויות עם שוטרים. כבר מופיעים שלטים ומודעות בקריאה לבחירות עכשיו, אבל ההיענות קלושה. העם ברובו לא רק שנטה ימינה לאחר ה־7 באוקטובר, אלא שרבים מאוד התפכחו, ידוענים מביעים אכזבתם מעמדות השמאל (למשל ד”ר עינת וילף, עידן רייכל, חני נחמיאס). העם מבקש אחדות, הלוחמים מתחננים לאחדות, אבל התקשורת בחלקה הגדול נותנת בימה למבקשי הפלגנות, אלה שאינם עושים חשבון לממשלה, לקבינט המלחמה, שמרוכז במשימות הלאומיות־הביטחוניות הדחופות שיש לבצע, ובמהרה.

אצלי זה לא היה קורה - מכריז ברוב יוהרה יאיר לפיד ומצטט את שלטי החוצות: “אתה הראש - אתה אשם”. האם אין זה סלוגן שהוא עצמו ניסח? מצא מממנים להציבו בראש חוצות, בשלטי ענק מנצנצים? הרי העיתונאי לשעבר לפיד טוב ביצירתיות מילולית ותו לא. מגייס את כישורו זה להסתערות כראש האופוזיציה על הממשלה, שבה חברים גם שותפיו לשעבר: גנץ, איזנקוט וסער. רואה אותם תורמים בנוכחותם להחלטות קבינט המלחמה - ועיניו כלות. כאופוזיציה, אפשר היה לצפות כי “יש עתיד” תעלה בסקרים, תצבור כוחות, תגביר את התמיכה בה, וקורה ההפך.

מפלגת לפיד צונחת בסקרים, כמו גם בבחירות לרשויות המקומיות. נכון, גם הליכוד בירידה, אפילו דרמטית, ולעומתם גנץ נוסק ומצטייר - נכון לעכשיו - כמי שעתיד אולי להיות ראש הממשלה הבא. אבל קודם לפוליטיקה – ניצחון בשדה הקרב, החזרת החטופים.

אהוד אולמרט, שקרא בימים שלפני האסון למרי אזרחי, שלא בחל במילות גנאי כמו “ממשלת פוגרום”, מוזמן פחות להשמיע את משנת האנטי־ביבי שלו, אבל מתארח ב”הארץ”, ובמאמרו האחרון התמקד בבן גביר ובסמוטריץ’, חזה שהם “יסלקו את ראש הממשלה מניהול ענייני המדינה” וקבע בזדון־לב ש”נתניהו מוכן לוותר על החטופים ולערער את הסכמי השלום עם מצרים וירדן”, כמו גם את היחסים עם ארצות הברית. ולבסוף: “זה ייגמר בדם, ראה הוזהרת”. לערבים אין שום אשמה. טוב, זה מאמר בעיתון שרובו יחסי ציבור לפלסטינים.

האגף הימני־קיצוני בממשלה אכן משחרר אמירות ונוקט פעולות שחלקן פסולות ומזיקות. אבל הטריומווירט של ראשי הממשלה לשעבר הוא מכונת הרעל האמיתית, המתמדת, הפוגעת לא רק בממשלה אלא בביטחון ממש. אויבינו קוראים ורואים - ומתמוגגים. בנימין נתניהו עצמו, שאינו חף משגיאות שלו ושל כמה משריו, שאינו עושה סדר בממשלתו הרחבה מדי, ראוי לשבח על איפוקו, התעלמותו לפחות פומבית מכל רעשי הרקע נגדו, על כל הרוע שמתפרסם עליו מדי יום ביומו גם בעיתון זה. שפתו נקייה. לעולם לא יגדף, לא ישמיץ, לא ירד לרמת מבקריו שאינם בוחלים בביטויים שיאה להטיחם באויב מר ומסוכן. אכן, אין לקנא בו. יש להשתאות על עמידתו האיתנה ועוצמת רוחו. דבק בשלטון? – נכון, אבל טוב שהוא ממוקד עתה, יחד עם חבריו לקבינט המלחמה, בעיקר. הבטחת ביטחון המדינה והעם.