יש לנו שתי ילדות. האמינו לי, זו משרה מלאה נוספת, לצד המשרות המלאות הסטנדרטיות פלוס פלוס שאנחנו מחזיקים בהן. החיים עמוסים. אנחנו קמים בסביבות חמש וחצי בבוקר, בסיומם של לילות לא תמיד חלקים, ואולי יותר נכון לומר שהם סיוט קבוע ומתמשך של מחסור בשינה וקימות חטופות. בקיצור, אין שקט.
ד"ר ג'קיל או מיסטר הייד: גיל שנתיים הארור נחת בסלון - ובתי השתנתה | חיים אתגר
חיים אתגר, הגיע הזמן שתעשה תחקירים על צעירות שיוצאות עם מבוגרים עשירים | מיקי לוין
בבוקר מתחילים במאבקים על מה ללבוש: ארוך, קצר, סנופי או בלואי, והכל כפול שתיים. מחליפים כמה סטים, עד שמגיעה הסכמה. כשהבגדים עליהן, הן שואלות מתי נצא ומה אוכלים בדרך? בלי משהו לנשנש, היום לא זז. מדובר עבורן בדילמה קיומית. יוגורט קטן או בייגלה. ואם בייגלה, חייבת להיות כמות מסוימת, בדיוק של יחידות. אוי לי אם אשים פחות מדי פיסות בייגלה בשקית. כמובן שחלק ניכר מהכיבוד נמרח על המושבים של האוטו והופך, כאילו כדי לעצבן, לעיסה שמתעקשת להיכנס עמוק לתוך כל חריץ פנוי.
אחרי ההובלות וההסעות יש מנוחה מהילדות בצורת עבודה ופרנסה. בזמן הזה צריך גם לדחוק את התחביבים: כושר, התפתחות אישית וכל מה שאדם צריך כדי לנשום. לא נשכח בין לבין בנקים, תשלום חשבונות, ריב עם חברת האשראי, פרוצדורות, בלת"מים ושאר מטלות שהן הטורח של החיים ואין שום אפשרות לנער אותן.
בסביבות השעה 15:00 או 16:00 נגמר הבית מלון, צריך להשיב את הבנות מהגנים ומשם לחוגים ולפעילויות. למנכ"ל גוגל אין לו"ז כשלהן. התעמלות, אנגלית, יצירה וכל העולה על הדעת. באין חוג באופק, הולכים לחברה. לעתים חברה באה ואז נדרשים לארח, להכין אוכל ובעיקר לאטום אוזניים לנוכח צעקות, תעלולים ומהפכות שהקטנות עושות.
השלב האחרון מגיע, הכנות לסוף היום. ארוחת ערב, מקלחת, צחצוח שיניים וטלוויזיה. כל נקודה במעלה ההר הזה עמוסה בהתקוטטויות, זעקות ובכי ולבסוף המאבק הקשה מכולם, פסגת הקילימנג'רו: שעת שינה. הן כן נכנסות למיטה, לא נכנסות למיטה, רוצות סיפור, קמות, מסתובבות, שוב רעבות, רבות וכך הלאה, עד שסביב השעה 21:00 בלילה הן נופלות. פתאום שקט. מלאכיות כאלה. לפעמים מרוב ייאוש אנחנו נרדמים איתן במיטות שלהן.
הצמד שלנו הוא עולם ומלואו של תעסוקה. ואהבה, גם את זה צריך לומר. אך משום מה בראש שלי זה לא מספיק. משפחה חייבת ילד שלישי או ילדה שלישית. אבא שלי, ניצול השואה, נהג לציין ששלושה ילדים זה המינימום. אם קורה משהו חלילה, לא נשארים עם משפחה מצומצמת. במציאות רוויית האסונות הנוראיים, יש בזה היגיון. מה שנראה בזמנו כמו מסקנות של אדם שעבר תופת, הפך שוב לרלוונטי.
מצד שני, באקלים כל כך מדכא, מי רוצה להביא עוד נפש לעולם? עוד אדם שיאכל את החרא האינסופי שהוא מנת חלקנו? מלחמות, שנאה, פוליטיקאים מטורפים, רשתות חברתיות, עולם מתלהט ונחרב? למה לחשוף עוד גורם להררי האומללות הזו, בעל כורחו, בשביל הנאה מועטת? ומצבנו בימים האלה עוד טוב. בדור הבא, שלהן, מסתמן שיהיה נורא להפליא. בלי הנחות.
שימו פילוסופיה בצד, איך מסתדרים עם עוד ילד? גם ככה לא ישנו שנים ואנחנו באפיסת אנרגיה. מאיפה נקריץ עוד כוח, עוד סבלנות? זה יהיה לא פייר, כי מגיע לו, לילד השלישי, לפחות את מה שהילדה השנייה קיבלה. ואני שם בצד את הכסף. פעם ילד היה עניין זול. היום הגידול שלו עולה כמו כליה. חיתולים, מטרנה וגנים פרטיים, פשיטת רגל של ממש. ואיך זזים עם שלושה ילדים? יש צורך באוטו ענק, וכל יציאה מהבית היא כאב ראש. תמרון יבשתי לאומי. מוצצים, אוכל, בקבוקים להחלפה, בגדים ספייר, מעיל, תחתונים, מים. איף, איזה סיוט.
ואז, ברגע הזה שאתה כמעט מוותר ואומר: בשביל מה? פתאום אתה רואה תינוק חמודון בעגלה ברחוב, מכודרר בעצמו, לבוש בבגדים מתוקים של החודשים הראשונים, עם עיניים שיש בהן רק תום, והכל משתנה.