1. מישהו מפתיע אותי בטפיחה על השכם בזמן שאני שקוע בצפייה בשמש שעושה דרכה לאט לעבר קו המים באופק. שמש אדומה מדהימה ביופיה. מהפנטת, הים רגוע, המים צלולים. אחד משני הדייגים שעומדים קרוב אליי צועק “ישששש". קצה החכה מתעגל וסביב הדייג מתקהלים כמה סקרנים עם מצלמות שלופות, מחכים לראות מה נתפס בחכה. מאבק קצר ובקצה חוט הניילון של החכה תקוע הקרס בפיו של בורי נאה במשקל כ־200 גרם. הדייג זוכה לתשואות. איזה כיף לו.
מישהו נותן לי מכה בכתף וצועק לי באוזן “זהבי, יא משיגנער", ומוציא אותי מהשלווה והרוגע שהייתי נתון בהם. אני מביט על הצועק. לוקח לי כמה שניות לקלוט שמדובר ב"דודו כיסאות", שהיה נער צעיר בן 16 כשהגיע לחוף מציצים ועבד בהשכרת כיסאות נוח במקום ללמוד בתיכון, ונחשב בעצמו למשיגנער לא קטן. לא ראיתי אותו הרבה זמן. עשרות שנים, קרוב ל־50 שנה. הנער בן ה־16 הפך לקשיש מקריח, שמן, לבוש ברישול ונראה די מוזנח בלשון המעטה.
על השאלה מה קורה איתו, הוא עונה “החיים בזבל". במה הוא עוסק, אני שואל. “בזבל", הוא עונה. יש לו פנים מיוסרות. מהכיס בולטים גזרי עיתונים. אני מזמין אותו לשתות קפה ב"יוליה". “מה אתה אומר על האירוויזיון, שמעת את השיר?", הוא אומר. “האנטישמים רוצים לזרוק אותנו, זה לא יעזור להם, זה אחלה שיר". אני קצת מבולבל, כי האירוויזיון מעניין לי את התחת. כשאני אומר לו את זה הוא מופתע. “ראית בעיתון איזה קטע זה עם אליקו ואשתו, עוד לא התחתנו וכבר התגרשו", הוא מוציא גזיר עיתון מהכיס ומראה לי.
“ראית את הרב הזה, בן 88, עשה ילד ראשון. זה הכל דאווין, בטח זה מישהו אחר עשה", הוא שוב מכניס את היד לכיס ומוציא גזיר עיתון על אותו רב. הבנתי שהסתבכתי עם נודניק בלתי נלאה. אני מנסה להשתחרר מהצרה הזו שנפלה עליי. הוא ממשיך לשלוף קטעי עיתונות על מה אמרה סתיו קצין, מה עשו לקובי פרץ ועוד שטויות חסרות משמעות. אני חותך את השיחה איתו, משלם על שתי כוסות קפה, שולח מבט אחרון לים ומתחיל ללכת.
דודו כיסאות הולך אחריי, ממשיך לטחון לי על כל מיני אירועים שוליים. “אתה יודע שביבי חולה? הנה תראה, בעיתון מישהו כתב על זה". זה כבר יותר מדי בשבילי. אני מבקש ממנו בנימוס שיניח לי. דודו כיסאות עובר למתקפה אישית. “נעשית סלב. רק אני יודע שהיית פקח מזורגג בעירייה וסגן מציל בחוף הדתיים והיית מוכר אבטיחים בקיוסק של יחיא ואביגדור. מה אתה משחק לי אותה חשוב עכשיו, יעני מפורסם אשכנזי חרא".
עצרתי מונית חולפת ונכנסתי אליה, אף על פי שהייתי 20 מטרים מהבית שלי. אמרתי לנהג שיעשה סיבוב כמה דקות ויחזור לנקודה שממנה עליתי למונית. הנהג הביט עליי במבט מופתע. “קרה משהו?", שאל בדאגה. “לא", עניתי לו בחיוך, “החיים בזבל".
2. ביום שני אחר הצהריים הדלקתי את הטרנזיסטור (סוג של רדיו על בטריות שכמעט יצא משימוש) כדי לשמוע חדשות. מדובר בסוג של התמכרות שאיני יכול להיגמל ממנה. הקריין החל לקריין כשלפתע הוא הפסיק את הקריינות הרגילה והודיע לתושבים של יישובים בצפון להיכנס למרחב מוגן בגלל עשרות שיגורי רקטות וטילים לעבר אצבע הגליל והגולן. זו הייתה רשימה ארוכה של יישובים. אחרי ההודעה המשיך הקריין לקריין את החדשות ואז שוב עצר וביקש מתושבי אילת להיכנס למרחב המוגן בגלל ירי טילים לעבר העיר הדרומית. זה נשמע מטורף.
אחרי חמישה חודשי מלחמה בדרום ובצפון, אחרי שראש הממשלה נשמע מברבר על “ניצחון מוחלט", נאלצים מאות אלפי ישראלים למצוא מקלט ומרחב מוגן בשל מתקפות רקטות וטילים. בטלוויזיה טוחנים את המוח במהלך הבוקר, הערב והלילה עשרות פאנליסטים שחוזרים מדי יום על דברי פרשנות שאמרו אתמול ושלשום. מציעים הצעות אופרטיביות לסיום המלחמה ולחיסול מוחלט של חמאס וחיזבאללה.
ביום שלישי, שאנשים עם אמונות טפלות נוהגים לומר עליו “פעמיים כי טוב", קטעו קרייני החדשות ותוכניות הפאקה פאקה של הבוקר את סדר היום הרגיל וקראו לתושבי הצפון ורמת הגולן להיכנס לאזורים מוגנים ומקלטים ותוך כדי כך דיווחו על 100 שיגורים מלבנון. 100 - מספר עגול.
גלעד מעוטף עזה מעדכן אותי שמרצועת עזה נשמעים נון סטופ קולות נפץ וירי ארטילרי ואי אפשר לעצום עין. החקלאים בחוטף עזה ובגבול הצפון אינם יכולים לצאת לעבודה, כי שטחי החקלאות הוכרזו כשטח צבאי סגור. שלא לדבר על כך שבמקומות שכן אפשר לעבוד בהם אין מי שיעבוד, רוב העובדים הזרים נטשו, רוב התושבים הוגלו. מבירור קצר עולה כי חבריי הטובים מכפר גלעדי התפנו מהקיבוץ עד יעבור זעם, ליישובים שנמצאים מחוץ לטווח הטילים והרקטות.
בעוד ביבי ושריו ממשיכים לאיים על חיזבאללה וחמאס, באצבע הגליל אימצו את המשפט “הממשלה מדברת קילומטרים ועושה מילימטרים, הפקירו אותנו". בנוסף לירי הטילים והרקטות שאינו נפסק, “הדוד סם", שמחזיק את מדינת ישראל עם הראש מעל המים הסוערים, מאיים שיפסיק את הסיוע הצבאי לישראל ובמבצע ענק מעביר סיוע הומניטרי בממדים שטרם היו לכיוון עזה, שמה שמתרחש בה מבחינה הומניטרית מזעזע את העולם.
בישראל, כמו בישראל, הפשיעה החמורה שוב מרימה ראש ושוברת שיאים. בדרום, במרכז ובצפון סטטיסטיקת מקרי הרצח שוברת שיאים, מספר הפענוחים יורד פלאים, מקרי עבירות מין בילדים מדווחים בתקשורת בכמה שורות. הבעיות הקשות של האזרחים הקטנים, שהם רוב הציבור, אלו שנאלצים להתמודד עם עליות מחירים, עם אלימות, עם שירותי בריאות קורסים, עם כשלים בירוקרטיים ההורסים את חיי המפונים מאזורי המלחמה - כל אלו נמצאים בתחתית היחס התקשורתי. זה לא צהוב, זה לא רכילותי, זה לא סחורה תקשורתית בעלת ערך. בושה.
3. מערכת הבחירות לרשויות המקומיות הסתיימה, על הדלת מתדפקת מערכת הבחירות לכנסת. המומחים לענייני בחירות צופים שזו תהיה מערכת הבחירות המלוכלכת ביותר שהייתה אי־פעם בישראל. לפני עשרות שנים כתבתי שיר ששמו “ואלס בחירות". הלחינו ושרו אותו ליליה ולהקה פיקטיבית. השיר לא הפך להיט, לא נכנס למצעד הפזמונים ולא היה מועמד לאירוויזיון. תקראו את המילים ותבינו למה.
תסתכל לי בעיניים, אדוני הנבחר
אני אזרח קטן שמפחד מהמחר
רוצה שתענה לי, בלי לשקר
לאן אתה בורח, לאן ת'ממהר?
הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון
איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?!
לפני הבחירות, אתה הגון וישר
מספר לכולם, כמה אתה מוכשר
מביא תעודות, מסמכים, קבלות
על פעילות חברתית, על טוהר המידות
הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון
איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?!
אה, אה, הלכה המדינה!
נסיעות לחו"ל, חופשות ללא גבול
תקציבי עתק למטרות ייעול
רכב מהודר, לכבוד השר
עם שמירה אישית על גוש הבשר!
הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון
איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?!
אה, אה, הלכה המדינה!
נטולי רגשות, חסרי רחמים
במלונות פאר, חמישה כוכבים
עם אנשי עסקים, עם פושעים על רמה
אתם עושים קומבינות על חשבון המדינה!
אה, אה, הלכה המדינה!
הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון
איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?!