חוק ועדות החקירה, המסמיך את הממשלה להקים ועדת חקירה, לקבוע את מסגרתה ויעדיה (אך הרכבה נקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון) נולד ב־1968 כפטנט מפא"יניקי, נוכח הטענות על טיוח כשלים ומחדלים. יוזמיה ראו בה תרופת הרגעה מופלאה, המכניסה ביקורת לוהטת להקפאה עמוקה עד למסקנות שיפורסמו ביום מן הימים בעתיד, והממשלה תאולץ לדון בהן בצורה מעמיקה וממצה, אך שאלת אימוצן תהיה נתונה לשיקול דעתה, המשוחררת מלחץ דעת הקהל המצויה כבר מזמן במחוזות אחרים.
יש פתרון אחד ל"יום שאחרי" המלחמה בעזה | מיכאל קליינר
זהו הדבר שיכריע את עתידה של ישראל | מיכאל קליינר
ועדת החקירה הממלכתית הראשונה שהקימה הממשלה הייתה ועדת זוסמן, בעניין השריפה במסגד אל־אקצא. אבל הציבור איבד בה עניין כשהתברר שהמצית הוא אוסטרלי נלהב בשם מייקל רוהן, שטען כי פעל על פי הוראתו של הנביא זכריה, אך לא הציג ראיות לכך.
טבילת האש הציבורית של חוק ועדות החקירה הייתה בוועדת עציוני ב־1971, שעסקה בהטיית משחקים בליגות לכדורגל. דחפו להקמתה יוסי שריד מהקואליציה ואהוד אולמרט מהאופוזיציה, שחברו למאבק ציבורי נגד התופעות הפסולות, אך על הדרך הציעו גם להקפיא את הירידות ולהשאיר בליגה את היורדות שהיו, במקרה, בית"ר ירושלים וקריית שמונה, ששריד עבר לגור בה באותה עת. הוועדה המליצה להדיח את הנהלת ההתאחדות לכדורגל, וכמובן, להקפיא את הירידות. ולאחר מאבק ציבורי קשה וחרף התנגדות חריפה להדחתם של ראשי מרכזי הספורט, שלרובם לא היה שמץ של מעורבות במעשים שהוועדה חשפה, נכנעה הממשלה ללחץ התקשורתי ואימצה את המסקנות לשמחתם של מי שהאמינו בקונספט, ובעיקר של אוהדי בית"ר והפועל קריית שמונה.
בהמשך הדרך הסתבר שוועדות החקירה הנעדרות ריטואל של עריפת ראשים בקצה החקירה לא זכו להתעניינות. העם דרש מסקנות אישיות וקבע: בלי גיליוטינה בקצה המנהרה - לא מעניין. המלצות שהושקע בהן עמל רב כמו הדוח בעניין חברת נתיבי נפט, מצב בתי הכלא, תפקוד מערכת הבריאות, סיוע לניצולי השואה, ניהול משק המים וכיו"ב לא זכו לתהודה ולמעקב. האמת ניתנת להיאמר כי אלה עניינים שיכלו להתברר בצורה נאותה וראויה במסגרות חקירה אחרות, בומבסטיות פחות ואפקטיביות יותר.
בין היומרה לאפקטיביות
במדרג של ועדת בדיקה, ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בדיקה ממשלתית וועדת חקירה ממלכתית - ככל שאתה מטפס, הפער בין היומרה לאפקטיביות גדל אקספוננציאלית. ועדת בדיקה היא הכלי הפחות יומרני ובדרך כלל היעיל מכולם. סמכותה לא מוגדרת, היא יונקת מסמכות השר הממנה, ומגבלתה היחידה היא שאסור לה לדון בנושא המצוי על שולחנה של ועדת חקירה ממלכתית או בחקירה פלילית.
ועדת חקירה פרלמנטרית מוקמת על ידי מליאת הכנסת, וסמכותה זהה לסמכות ועדות הכנסת. אין לה היכולת לחייב עדים להופיע בפניה. ועדת בדיקה ממשלתית לעומת זאת, יכולה לרכוש, באמצעות צו של שר המשפטים, סמכויות של זימון עדים, זהות לאלה של ועדת חקירה ממלכתית. זו הסיבה לכך שוועדת וינוגרד לבדיקת מלחמת לבנון השנייה נתפסה ופעלה כוועדה ממלכתית לכל דבר, אף שבהיותה ועדת בדיקה, מונתה על ידי הממשלה ולא בידי נשיא בית המשפט העליון.
בין הוועדות הממלכתיות שהממשלה החליטה על הקמתן ועוררו עניין ציבורי: ועדת אגרנט ב־1973, שהדוח שלה התקבל כתורת משה כמעט, וכיום מעמדו קרוב יותר למכתבי שבתי צבי; ועדת בכור לחקירת רצח ארלוזורוב, שגם מי שכמו הח"מ מזדהה בכל לב עם המניעים להקמתה, ראה קושי מסוים, בכל הנוגע לאפקטיביות שלה, בגלל האיחור הקל, בן 45 שנה, בלבד, בהקמתה; ועדת כהן לחקירת סברה ושתילה, שפסלה את אריק שרון מלכהן כשר הביטחון, וקיבלה אותו כראש הממשלה; וועדת כהן־קדמי לעניין היעלמות ילדי תימן, שוועדת כנסת בראשות ח"כ נורית קורן חשפה את כישלונה המחפיר. כל אלה הותירו טעם מר בפי הציבור, שוועדת מירון הצליחה להעצימו.
בדרך כלל כשפסק דין מכעיס את שני הצדדים הנִצים, זהו סימן להצלחת השופט לסנן את טענות הסרק ולמצוא, בתווך שבין הצדדים - את האמת. המקרה של ועדת ברלינר, שחקרה את האסון במירון, שונה. כאן שני הצדדים זועמים בצדק: הטלת אשמה אישית על ראש הממשלה, השר לביטחון הפנים ואפילו מפכ"ל המשטרה מתבססת על סטנדרטים לא מציאותיים. אבל אם נקבעה אשמה אישית, אסור לעשות ממנה פלסתר. ההתנהלות בקבלת המסקנות בפסה"ד מירון הזכירה שופט כדורגל שהבין שקיבל החלטה שגויה ומנסה "לאזן אותה" בהחלטה שגויה במתכוון לטובת הצד השני.
רק הבוחרים שופטים
בעקבות המסקנות של ועדת ברלינר צפה בעוצמה מחודשת השאלה, מדוע ועדה ממלכתית, שהממשלה - שבה נמצאות רק סיעות הקואליציה - קובעת באופן חד־צדדי את סמכויותיה, עדיפה על ועדת חקירה פרלמנטרית, המשקפת את כל חלקי הציבור וכל סיעות הבית שותפות בהגדרת מטרותיה.
הקדשתי זמן רב לוועדת החקירה הפרלמנטרית לאיתור והשבת רכוש נספי השואה בישראל, שבה הייתי חבר. ולאחר תום כהונתי בכנסת, לבקשת יו"ר הוועדה ח"כ קולט אביטל, המשכתי לכהן בה כמומחה חיצוני. זכינו לשיתוף פעולה של כל הבנקים, הפעלנו את רוב משרדי רואי החשבון הגדולים בישראל והגענו להישגים בלתי צפויים בהתחשב בזמן שחלף. ספק אם ועדה ממלכתית שהרכבה כולו היה נקבע על ידי נשיא העליון הייתה מגיעה לתוצאות מעשיות טובות יותר מאלה של ועדת אביטל.
בוועדת אגרנט, קביעת מסגרת התקופה הנבדקת על ידי הממשלה, חרצה במידה רבה את גורל מסקנותיה. לולא הוגבלה החקירה לימים הראשונים בלבד, ולו הוועדה הייתה מוציאה מסקנות על סמך הניהול הכולל של המערכה - הרמטכ"ל דדו אלעזר, היה זוכה לצל"ש ולא להדחה. גם קביעת הרכבה על ידי נשיא העליון - אשר בהיעדר ידע והבנה פוליטיים ליהק בוועדה חברים שחרף הגינותם, זיקתם העזה לשר הביטחון משה דיין הקשתה עליהם שלא לעשות לו הנחות - הייתה בעייתית. בג"ץ של היום היה פוסל ככל הנראה את מסקנותיה. הממשלה אישרה אותן פה אחד, למעט השר הטרי יצחק רבין, שכעבור שלושה חדשים, לאחר נפילתה, נבחר לראשות הממשלה.
ואחרון אחרון. עצם הרעיון שוועדה שממנה שופט תבחן את השיקולים המדיניים של ראש הממשלה, צורם ומקומם. שהרי ניתן להניח שאם ראש אמ"ן היה מתחיל את בירוריו בשעה תשע בערב שמחת תורה, כאשר הגיעו הסימנים המובהקים הראשונים, הרבה לפני כרטיסי הסים, לא היה לנו אירוע. אבל אהרון חליווה לא ענה לטלפונים, ובנימין נתניהו ויואב גלנט לא קיבלו התרעה מהרמטכ"ל, ומפקד הפיקוד לא הפעיל את פקודיו כמתבקש, וקרה האסון.
ואז נדרשת השאלה - האם ראוי שהוועדה הממלכתית שימנו עוזי פוגלמן או יצחק עמית, על טהרת המקצועיות, לפי תפיסתם אותה, כמובן, צריכה לחרוץ דין על מדיניות נתניהו כלפי ממשלת חמאס לאחר ניצחונה בבחירות ברצועה, וסילוקה האלים של הרשות הפלסטינית?
כדי לחדד את השאלה, נניח שלא היו קיימים משתנים שמסבכים את התמונה הפשטנית שמנסים להציג לציבור, כמו למשל העובדה שלא הייתה תמיכה בצבא ובציבור למבצע קרקעי בעזה ולכן לא היה מצב אמיתי שבו מונחת בפני נתניהו הצעה ריאלית למיגור חמאס והוא החליט נגדה. הבה נניח לצורך ליבון העיקרון שנתניהו אכן בחר פוזיטיבית, חרף קיומן של אופציות ריאליות אחרות, לא לעקור את חמאס בכוח בשום תנאי כדי לא לאפשר חזרת אש"ף לרצועה כי לדעתו זה יוביל למדינה פלסטינית, המהווה סיכון קיומי אסטרטגי למדינת ישראל. האם מישהו באמת טוען שקביעת מדיניות היא בגדר סמכותו של בית המשפט ולא של ראש הממשלה, העומד למבחן הציבור בתום כל קדנציה?
כמובן שלא. זו אחריותו, ורק הבוחרים שופטים. בדיוק כפי שלא היה זה תפקידה של ועדת אגרנט לבדוק את תגובת גולדה לאיתותי שלום מצריים, אמיתיים או מדומיינים. למרבה הפרדוקס, דווקא בימים אלה, על רקע פעילות החות'ים בתימן, האמרה המעדיפה את שארם א־שייח' על הסכם לא נשמעת כה מופרכת.
מובא כשירות לכל מי, מכל הצדדים, שרואה בוועדת חיות (??) תרופת פלא שתגרום לארץ לשקוט ל־40 שנה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]