אף שאיש לא הגדיר זאת כך, זה היה שבוע מדאיג במיוחד עבור החטופים הישראלים בעזה. שבוע שבו המשא ומתן נקלע למבוי סתום, ואם לא תחול תפנית חדה, המצב עלול לקפוא ולהישאר בידי הגורל. ימים שבהם התברר לכל מי שלא הבין עד כה, כי הנהגת חמאס רצינית בעמדתה וכי התבצרותה נובעת ממאבק קיומי ולא תרגיל במשא ומתן.
בלי שיקום רצועת עזה תהפוך לצרה עוד יותר גדולה בשבילנו | ג'קי חוגי
הרעב בעזה הוא אמצעי לחץ בידי חמאס על ישראל, אבל הוא אמיתי
כל עוד יחסי הכוחות בין הצדדים יישארו כפי שהם, ואיש מהצדדים לא יגלה גמישות, הסיכוי לעסקה רחבה פוחת. אולי תיתכן עסקה קטנה, הומניטרית, בת כמה ימים לכל היותר. כל אחד שישוחרר הוא ברכה, אבל אין מדובר בשחרור גורף שלהם. ודאי לא של החיילים מקרבם.
ביום ראשון בערב, כמה שעות לפני כניסתו של צום רמדאן, נשא ראש הלשכה המדינית של חמאס נאום לחסידיו. 25 דקות הוא דיבר, רובן עסקו בהפסקת האש שלא הושגה. הנייה פנה אומנם לפלסטינים, אבל כיוון את דבריו לישראל. בשפתו שלו, הוא אמר בערך כך: המלחמה נכנסה לחודש השישי שלה, ואת המטרות שעליהן הכרזתם בראשיתה לא השגתם (הוא התכוון לשחרור החטופים ולחיסול חמאס). אנו, מצדנו, אמר הנייה, ספגנו מכות אנושות, אבל אנו עומדים בפני האתגר וממשיכים להילחם. והחטופים, רובם עדיין בידינו.
על שום כך, ובלי להזכיר את המילה מפורשות, הוא הציע לישראל פשרה: ניפגש באמצע. אתם תפסיקו את המלחמה, אנו ניתן לכם את כל החטופים. על הקלף הקשה ההוא, האסירים הביטחוניים, הבטיח הנייה לגלות גמישות. את המילה "גמישות" הוא ביטא פעמיים. המסקנה שהוא ניסה להנחיל לישראל ברורה. תוכלו להילחם חמישה חודשים נוספים, שבהם תמיטו עלינו עוד ועוד תבוסות, אבל את החטופים לא ניתן.
הנייה פירט חמישה עקרונות שבלעדיהם הם יסרבו להמשיך בשיחות: עצירת המלחמה, יציאת כוחות צה"ל מהרצועה, חזרת כל המפונים לבתים בצפון הרצועה, התחלה של שיקום הומניטרי ומפעל סיוע, ועסקת חילופים, מכובדת כלשונו. כלומר, כזו שמאפשרת לשני הצדדים להתברך בהישג. לא במקרה, את האסירים הוא מיקם אחרונים ברשימה. "בכל הסבבים של השיחות נהגנו ברצינות ובאחריות", אמר הנייה, "אבל האויב חמק ממתן ערבויות והתחייבויות ברורות". הוא גילה כי ישראל הסכימה לדון על נסיגה, אבל מדורגת, ובמתכונת של פריסה מחדש.
אין כאן הרבה סודות. עמדות הצדדים במשא ומתן שהתנהל בשבועות האחרונים גלויות למדי. לשניהם תנאי מוקדם שאינם מוכנים לזוז ממנו. ישראל מסרבת להפסיק את המלחמה. חמאס מסרבת לשחרר חטופים כל עוד ישראל לא תבלום ותוציא את חייליה. מדוע ישראל עומדת על דעתה, את זה כולם יודעים. מדוע חמאס עושה זאת – כי החטופים הם הקלף האחרון שלה, ואפשר לומר שגם היחידי. באמצעותו הם רוצים לממש את הצורך העליון שלהם בימים אלה – להציל את עצמם. על כן האסירים הביטחוניים נדחקו הצדה. הם מוכנים להתפשר על מספרם ואולי גם על שמותיהם.
הפסקת המלחמה נועדה כמובן להציל את חמאס מכליה, אבל בתמורה היא תציל גם את בני הערובה הנתונים אצלם בשבי. על כן בחמאס שולחים אלינו מסרים עבים, כי ככל שנתעכב, יאבדו חטופים את חייהם. הם עושים זאת באמצעות סרטונים על חטופים שמתו, ומסרים שמתפרסמים ברצועה אחת לזמן מה.
הרחק מאור הזרקורים, ישראל הגיעה לרגע האמת שממנו ביקשה לברוח מראשיתה של המלחמה. ההחלטה הגורלית מה חשוב יותר: שחרור החטופים או השמדת חמאס. בנקודת הזמן הזו, שתי המטרות מתנגשות זו בזו יותר מאי־פעם. ספק אם חמאס יוותרו או יתגמשו. את כל הלחצים שאפשר להפעיל עליהם, המתווכים וישראל כבר הפעילו. צבאית, כספית, פוליטית וחברתית. עבורם, הפסקת המלחמה היא עניין של חיים ומוות.
לכן, אם ישראל תרצה להבטיח את שיבת החטופים הביתה בריאים ושלמים בהקדם, עליה להפסיק את המלחמה. אם בדעתה להמשיך בה, היא עלולה לשלם בחייהם. חמאס מנהלת מלחמת קיום, וקלף החטופים עבורה הוא אוויר לנשימה. לכן הלחץ הצבאי אינו מביא אותם לשחררם תמורת אסירים בלבד, או סיוע הומניטרי, רב ככל שיהיה.
המתווכים המצרים והקטארים, ומעליהם האמריקאים המשחקים תפקיד מרכזי במשא ומתן, מנסים אפילו בימים אלה לקדם עסקה כלשהי. יש להצדיע להם על העקשנות ומאמצי־העל בתוך מסגרת השיח הבלתי אפשרית שהגדירו להם הצדדים. אבל ספק אם הם יצליחו לפרוץ את תנאי היסוד של חמאס והפלגים לסיים את המלחמה לפני כל עסקה.
בנון ישלם
בתחילת השבוע אמר נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, כי עלות שיקומה של עזה נאמדת ב־90 מיליארד דולר. הוא לא אמר מי ישלמו את הסכום המפלצתי הזה, אבל ברור מי הוא רוצה שיבנה. חברות מצריות. עבור קהיר, בגלל מצבה הכלכלי המטלטל וגם בלעדיו, עזה היא הזדמנות עסקית. כל זאת, אם לא יקרה מבחינתם אסון, והמוני פליטים מרפיח יציפו את סיני. אז תהפוך עזה לצרה ולא הזדמנות.
שאלת המימון של שיקום הרצועה נראית לנו כמו בעיה של אחרים, אבל מוטב כי נתפכח מזה, ויפה שעה אחת קודם. שיקומה של עזה הוא אינטרס ישראלי. שיקום כלכלי, הומניטרי, וכמובן ייצוב פוליטי. בהיעדרו, תהפוך עזה עיר מקלט עבור פושעים, והיכן שיש פשע, צומח טרור. כבר כתבתי כאן בעבר כי בהתנהלות חסרת אחריות, או בלתי נבונה, עלולה עזה להידמות לעיראק שאחרי סדאם, אולי גם לאזור השפעה איראני. עד היום לא הונחה כל תוכנית רצינית ומקיפה לשיקומה, לא אצלנו ולא אצל אחרים. גם אם יתבצע באופן נכון ומבטיח, תהליך הבנייה מחדש יארך שנים.
המדינות המועמדות לסייע בתוכנית השיקום, אם וכאשר תצא לדרך, לא יסכימו לרשום את הצ'ק בכל מחיר. גם בימים אחרים הן לא מיהרו. לשם מה ישקיעו מכספן, ואחר כך ייהרס הכל במלחמה נוספת. הן יתרמו את עשרות המיליארדים רק אם ישוכנעו כי עזה הולכת לייצוב אמיתי. כדי להבטיח זאת, יש לעשות אחת מהשתיים: להכחיד את חמאס (ולדאוג שבמקומה לא יבואו כנופיות גרועות ממנה), או להותירה באופן שתהיה גורם מועיל.
את שתי אלה, ישראל רחוקה מלהשיג. החטופים, לעומת זאת, מצויים בהישג יד.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]