הדרך למהפכת הקטיפה הישראלית היא "מרד" צבאי שקט אבל נחרץ, ומרי רחובות אזרחי שעולה על גדותיו ויוביל את מלחמת השחרור 2 של הגוש הדמוקרטי ליברלי. מהפכת הקטיפה שפרצה ב־1989 בצ'כוסלובקיה הדיחה את הממשלה הקומוניסטית ללא שפיכות דמים.

זה יקרה גם אצלנו, בין השאר משום שתחושת האכזבה הכלל ציבורית מהממשלה גוברת על אינסטינקט ההזדהות עם נבחרי העם בעת לחימה. היא מייתרת מלחמת אזרחים כי מאזן הכוחות הפוליטי ברור, אך מחייבת ניהול מאבק מול הממשלה כאן ועכשיו – ברחובות, ובצומתי ההכרעות בניהול מדיניות החוץ והביטחון – במטרה למנוע נזקים בלתי הפיכים כמו קורבנות שווא וסנקציות גלובליות. זו הסיבה לכך שצה"ל ומערכת הביטחון עושים הכל כדי להפקיע את ניהול מדיניות החוץ והביטחון מידי בנימין נתניהו וממשלתו.

תגובת הממשלה צפויה: המתנגדים מתויגים כ"מורדים". בינתיים ג'ו ביידן מאיים לסגור את ברז האמל"ח, והשאלה היא אם התנגדות צה"ל למדיניות קואליציית נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' היא בחזקת "מרד", כאשר הפגיעה בביטחון הלאומי והאישי המיידי ברורה ומוחשית.

כשבני גנץ נוסע שלא בהתאם לנוהל המחייב אישור ראש ממשלה כדי למנוע סכנות מעין אלו, האם הוא על תקן מורד? האם כשהרמטכ"ל מדלל כוחות ברצועה בניגוד ל"הנחיה" חסרת אחריות של ראש הממשלה (ניצחון מוחלט), הוא מורד? האם כשהרמטכ"ל דוחה דרישה קואליציונית ספציפית לנקות ולהשתלט מיד על ח'אן יונס, רפיח וציר פילדלפי – זה מרד?

האם כשיואב גלנט מעלה את חוק הגיוס להצבעה בניגוד לדעת הממשלה – זה מרד? האם כאשר ראש המוסד מסרב להנחיית ראש הממשלה, שהיא למעשה בלימת עסקת השבויים, הוא מורד? האם דברי האלוף (במיל') ניצן אלון למשפחות חטופים "תלחצו על הממשלה" (שמינתה אותו) זה אקט של מרד?

האם כאשר ראש השב"כ אומר בישיבת קבינט כי ההחלטה על שחרור אסירים היא עניינו שלו כראש השב"כ ולא עניין הממשלה (שבן גביר מייצג אותה) הוא מורד?

תא"ל דן גולדפוס דורש מ"המנהיגים" הפוליטיים להתעשת, האם הוא מורד? למי הוא מכוון כשהוא אומר "אנחנו לא נברח מאחריות", ואת מי הוא שם בפינה כשהוא אומר יומיים אחרי שנתניהו מצהיר על חיסול מרואן עיסא כי "אין מידע ודאי שמאשר שהוא אכן חוסל"?

או בקיצור, האם הפעלת שיקול דעת כלל מערכתי מול טירוף המערכות המנטלי בקואליציה הוא מרד? התשובה היא כן ולא. כן, כי מדובר בסירוב פקודה. על פי חוק, הממשלה היא המפקדת העליונה של הצבא. ולא, כי מילוי פקודות של ממשלת ליצנים מדרדר אותנו לתהום, וחובה לעצור את ההידרדרות.

אכן, ה"מרד" של מערכת הביטחון נגד הממשלה עשוי לפרק את ה"יחד" שבלעדיו אין לחימה. המזל הוא שללחימה בפועל יש חוקים משלה והיא לא מתנהלת על פי חילוקי דעות בצמרת או בציבור. משהו מעין אנחנו תלויים זה בזה, אוכלים יחד את החרא הזה, שהוא המנוע והמניע בבועת אחוות לוחמים שדוחקת החוצה את העולם כולו.

זמן המתנה

הדרך היחידה להבין את הקרע בצמרת היא לזהות היכן במהלך הלחימה נפרדו דרכי הממשלה ממערכת הביטחון. הרס עזה צפון על ידי חיל האוויר היה סערת רוחות הוריקנית קולקטיבית. זו הייתה זעקת שבר ונקם וחשבון קר של הפצצת עזה ותושביה למען יראו אויבינו וייראו.

את הגל הזה, כמו מכת טבע (אנושי), לא ניתן היה למנוע. הייתה כבר אז תחושה של צפייה בתמונות דרזדן בגרמניה וגרניקה בספרד, אבל היה ביטחון בכך שהעולם מבין ומכיל. כולל תמיכה אמריקאית מוחלטת עקב היותנו נדבך אסטרטגי במזה"ת. לצורך בחינה צוננת של המצב ניתן להתעלם מהחנדלאך של ביידן ומן ההתרפקות שלנו על חיבוקו של סבא ג'ו, שבסך הכל שומר על האינטרס המעצמתי האמריקאי.

חמאס מצדו לא הפסיק לשגר רקטות, טילים ופגזים, וצה"ל הורה לכוחות היבשה בשטחי הכינוס להתכונן לתמרון קרקעי בתוך הרצועה. הקבינט המורחב, על פי הרצי הלוי, התנגד לתמרון. האמריקאים, שהיו שותפים לתכנוני הלחימה, ביקשו לדחות את התמרון מטעמים של בדיקת האופציה למו"מ על שחרור החטופים והכנסת ציוד הומניטרי. הממשלה וצה"ל סירבו, וב־26 באוקטובר, אחרי רצף שיגורים מעזה עד גוש דן, החל צה"ל פועל קרקעית. כך עד תפיסת השטח עד ואדי עזה.

במקביל התנהל מו"מ חילופי חטופים ואסירים, והיו כמה פעימות של חילופין והפוגות. המהלך נעצר באדיבות נתניהו, וצה"ל המשיך דרומה מוואדי עזה. היו כאלה (כמו הח"מ) שסברו שניתן היה להחזיק בעזה צפון ולנהל מו"מ סביר של כולם בעד כולם בהנחה שעיי החורבות הם איתות הרתעתי עוצמתי דיו. מה שהכריע היה הבון טון המשותף לצה"ל ולממשלה שחמאס הוא איום קיומי (לא נכון).

כבר לפני המהלך בח'אן יונס החלו התגובות בעולם לאזן את היתרון ההסברתי של הטבח בעוטף ולהטות אותו נגדנו. תקוות הממשלה, צה"ל וביידן לתמונת ניצחון התרסקו אל המציאות של מלחמת גרילה עירונית, וכאן החל להתרחב הפער בין הממשלה למערכת הביטחון, שעבדה עם האמריקאים. התכנון הצה"לי היה המשך לחימה שיצמצם את ההרס האורבני וכמות הנפגעים, ויאפשר ריענון כוחות והחזרת החטופים. הצהרת נתניהו על "ניצחון מוחלט" התקבלה בצה"ל כמצוקה של פוליטיקאי, והכוחות ברצועה דוללו משמעותית בניגוד לדעתו.

נתניהו הגיב בטרפוד המגעים לשחרור החטופים באמצעות הפרחת סעיפים מכשילים ודרישה להמשיך לרפיח ולציר פילדלפי. בצה"ל ובמערכת הביטחון התעלמו והסבירו לציבור שמדובר ב"כלכלת חימושים" ו"רענון סד"כ" לנוכח הסכנה מצפון.

לכאורה, צה"ל ראש בראש מול הממשלה. למעשה, יש כאן ערבוב בכוונות וביישומן. גם צה"ל רוצה להמשיך בלחימה, אבל בעצימות נמוכה. להיות נוכח בשטח עם שולי ביטחון (כדי לא לחטוף אבידות) ולהמתין להזדמנות להוריד על חמאס גרזן, כמו חיסול מרואן עיסא, שיוכיח כי "ניצחנו". מי שמפריע לצה"ל לבנות את המינון הנכון (לחימה, הפוגה, שחרור חטופים והמשך מארב לצמרת חמאס) הם נתניהו ולהקתו, שמנהלים קמפיין יח"צ שתוקף את צמרת צה"ל על רפיסותה עקב שיקולי בחירות.

רגיעה אזורית תוביל להתפרצות תסכול וזעם ברחובות. ואם הזעם הזה מבריח אותם היום ללשכות הגדולות והמוגנות שלהם, אזי הזעם שמעורב בייאוש ירדוף אותם עד לחדר הכי קטן בביתם. הם הרי הבטיחו מיטוט – ומוטטו את האמון במוסדות המדינה; הבטיחו חיסול – וקיבלנו מכירת חיסול של ערכי המדינה. מצד שני, וזה החלק המתעתע, גם לצבא יש אינטרס לדשדש בין ח'אן יונס לרפיח (לאו דווקא להסתער ולכבוש) בתקווה לחיסול מנצח.

בימים האלה אנחנו בזמן המתנה. או לחיסולו הפוליטי של נתניהו או לחיסולו הפיזי של יחיא סנוואר. רצוי שניהם כמובן. עם המזל הדפוק שלנו אנחנו עוד נישאר עם שניהם.