"הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן (יחד עם הכלל – ק"ל) ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא" (רמב"ם, הלכות תשובה). ב־15 בספטמבר, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, פרסמתי כאן טור שעסק בגיוס החרדים לצה"ל. "מדוע הנהגת הציונות הדתית נעלמת ונאלמת מול התפיסה החרדית?", שאלה כותרת הטור ההוא, והמשכה: "הציונות הדתית חייבת להוביל את המאבק נגד הפטור לחרדים משירות צבאי ולאומי, ולהבהיר שמי שבוחר לא להירתם למצווה, הוא יהודי שמשהו בו אינו שלם". מאז, כך לפחות לפי ההרגשה, עברו מאה שנה.

הטבח הנורא, ההלם הגדול, התמונות המזעזעות, העדויות המטלטלות, המלחמה הקשה, החטופים והנופלים הרבים, כל אלה הותירו מעטים מאיתנו על אותה משבצת שבה ניצבו לפני 7 באוקטובר. ובאופן בלתי נתפס, ובניגוד למה שנראה היה לכמה רגעים, דבריו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף בשבת שעברה לימדו אותנו שיש בינינו מי שגם קריאת ההשכמה, שצרחה באוזני כולנו, לא הצליחה להעיר.

סהדי במרומים, שום דבר ממה שייכתב כאן לא בא ממקום של אנטי למגזר החרדי. יש בי הערצה גדולה אל הציבור הזה. תמונות צעיריו העומסים את בתי המדרש מרגשות אותי כל פעם מחדש. המקום שבו תופס החינוך בכלל, והחינוך לתורה בפרט, בחייה של החברה החרדית הוא, בעיניי, מודל לחיקוי. אבל גם אחרי שאמרנו את כל זה, ישנה תהום ערכית אידיאולוגית הפעורה בין העולם החרדי לבין הציונות הדתית שממנה אני בא. תהום שאי אפשר להתעלם ממנה ושאי אפשר לפטור אותה כאילו הייתה עוד אחד מאלף ויכוחים שמעסיקים אותנו בשגרת חיינו כאן, שאפשר לדלג מעליהם כלא היו.

אפשר להתווכח על השאלה כמה אחוזים מבני הציבור הדתי־לאומי רואים את מפלגת הציונות הדתית כמפלגה המייצגת של המגזר שלהם. אי אפשר להתווכח עם העובדה שנכון לעכשיו היא היחידה על המפה הפוליטית שמתיימרת לכך. מכאן, שעמדתה בסוגיה הזו - העוסקת בקבוצה גדולה, שותפה פוליטית, שלא רואה את עצמה חלק מצבא ההגנה לישראל, ומשתמשת בתורת ישראל כתירוץ לכך - חשובה עד מאוד. לזכותה של מפלגת הציונות הדתית ייאמר שלאחרונה היא משמיעה קולות של מי שמתחילה להבין את עומק הבעיה. לגנותה ייאמר שהקולות הללו לא מגיעים בעוצמה הנדרשת. מפלגה שמבקשת לייצג את המגזר הדתי־לאומי צריכה להוביל את התביעה שלפיה מי שבחר שלא לשרת את הממלכה, לא יוכל להיות הפנים שלה בשום מקום. לא כפקיד בשירות הציבורי ולא כדיין, לא כרב שכונה ולא כרב הראשי לישראל. כי מי שמשרת את המדינה ומי שאינו משרת את המדינה אינם עומדים על אותה מדרגה.

לשווא הם מתו?

אני שומע אמירות מכיוונם של חלקים שונים בציונות הדתית, כפי שהתבטא גם השר בצלאל סמוטריץ' לא מכבר, שלפיהן "אין ויכוח שמי שלומד תורה, צריך להמשיך ללמוד תורה". ובכן, יש ויכוח על זה. ועוד איך שיש ויכוח. שהרי אם כך הדבר, איך אנחנו מתייחסים אל תלמידי ישיבות ההסדר? כאל מי שלא לומדים תורה? קביעה שלפיה מי שלומד תורה צריך להיות פטור מגיוס, מקורה במחשבה שלימוד תורה שאין בצדו מעשה, ובמקרה הזה מעשה של הצלת עם ישראל, הוא האידיאל, ורק מי שלא עומד באידיאל הזה, שיואיל להתגייס. ולא כן הוא. האידיאל שלנו הוא ספרא וסייפא. האידיאל שלנו הוא השילוב של לימוד התורה ושל חיי המעשה.

האידיאל שלנו הוא התמונה שאי אפשר להפסיק להביט בה, של רס"ם אלישע לוינשטרן הי"ד, יושב בבית ברצועת עזה, מסביב יהום הסער, והוא, כהרגלו מדי ערב, לומד את הרמב"ם היומי. כמה עוצמה יש בתמונות מהסוג הזה שזרמו מהמלחמה אל הרשתות החברתיות. תמונתם של שני לוחמים, חבושי קסדות, אפודים מלאים לגופם, שכונה עזתית מותקפת ברקע, והם יושבים ולומדים פרשת שבוע. או תמונתו של מילואימניק היושב באחת השכונות ההרוסות, גמרא בידו, עסוק בסוגיה בדף היומי כאילו אין מלחמה מסביב. התמונות הללו הן הן תמונת הניצחון. ניצחון הרוח. ניצחון המורשת היהודית העמוקה ועתיקת היומין, של מי שלא נדרשים להכריע בין התורה לבין החרב, אלא מבינים שלעת הזו יש צורך גם בזו וגם בזו.

ראיינתי את אלמנתו של לוינשטרן. אני קורא בשקיקה את הסיפורים מעוררי ההשראה עליו, ותוהה מה מדמיין לעצמו הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, שהתרחש בבית דין של מעלה כשהגיע לשם הצדיק הזה, שהותיר בבית אישה ושישה ילדים, שהתנדב לשירות מילואים שלא היה מחויב בו, שבין לימוד אחד לאחר מסר את חייו למען עם ישראל. בדמיון שלי אני רואה את הקב"ה מסדר את מלאכי השרת בשלשות, ומורה להם לעמוד בדום מתוח ולקבל אותו, את האיש הזה שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתו, בהצדעה. ואני תוהה, כאמור, מה מדמיין לעצמו הראשון לציון? שלוינשטרן ננזף שם על כך שסגר את הגמרא ויצא לעזה, ועל כך לא איים לעזוב את הארץ אם יקראו לו למילואים?

"רוב הזמן אני בהכרת הטוב, שזכיתי לחיות עם אדם שהוא צדיק אמיתי", סיפרה הדס, האלמנה, למראיינת מערוץ הידברות, "אבל את יודעת מה מפיל אותי? את יודעת מתי אני מתחילה לבכות? כשאני חושבת כמה העולם הפסיד את לימוד התורה המתוק של אלישע. על זה אני בוכה". אתם מבינים באילו ענקים עסקינן? היא מאבדת את בעלה, אבי ילדיה, וחושבת על לימוד התורה שלו שהעולם הפסיד. יש מקדשי השם גדולים מאלה? "כל דקה פנויה, גם בעזה", המשיכה וסיפרה, "הוא פתח ספר ולמד. כל המהות שלו היא תורה. את יודעת על מה חשבתי כמה רגעים אחרי שהודיעו לי? לא תאמיני, אבל קיוויתי בשבילו שהוא לפחות הספיק לסיים את הרמב"ם היומי. לא היה יום אחד שהוא פספס את הרמב"ם היומי. יום אחד. ועכשיו יחסר כל כך הרבה בעולם הרמב"ם שלו". "אנחנו, בישיבה של מטה, לא חשבנו שאנחנו אמורים לפתוח שלוחה בישיבה של מעלה", אמר בכאב הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ההסדר בירוחם, שתשעה מבוגריה נפלו בקרב - "והנה יש לנו ישיבה של מעלה, ויושבים בה טובי בנינו".

שלח את תלמידי הישיבות להלוויות הצבאיות, כבוד הרב הראשי, בשום מקום אחר הם לא יקבלו שיעורים כאלה באמונה, ביראת שמיים, בדבקות בנצח ישראל. כמה קידוש ה' התפזר על ראש כולנו בחודשים האחרונים. כמה אהבת עם ישראל. כמה אהבת תורה. קרא, הרב יוסף, את הספדו של הרב דני איזק על תלמידו, רס"ר מאור לביא, ש"אצלו התורה נקלטה בעצמות, בתוך הנפש שלו, והתבטאה אחר כך בחיים בכל מה שעשה". האזן לסיפורים על רס"ר ידידיה אליהו, שלמד בישיבת ההסדר בצפת, שעליו אמרו "איש אשר רוח בו, אוהב תורה ואוהב את העבודה". על רס"ל עמיחי אוסטר, שהיה "אישיות לדוגמה לערכי התורה, העבודה ואהבת העם והארץ".

על סרן איתן פיש, שהיה "מנהיג, עם אמת פנימית, עם הזדהות עם התורה ועם עם ישראל, ועם רצון לתרום ולהיות שייך למעגלים רחבים שהם מחוץ לבית המדרש". על סמל יקיר ידידיה שינקולבסקי, ש"אהב את הקשר לתורה, ואהב את החיבור בין עמל הכפיים והעולם הרוחני". על רס"ר (במיל') נערן אשחר, ר"מ בישיבת הסדר, שהתעקש לעבור מבחן של הרמת פגזים, כדי להוכיח שהוא יכול להתגייס גם אחרי ניתוח תרומת הכליה שעבר לא מכבר. על רס"ל (במיל') זיו חן, גם הוא בוגר ישיבת הסדר, שהותיר אחריו אישה בהריון, ושרבו אמר עליו ש"דבק בתורה על כל רבדיה, בלימוד, בתפילה, בעבודת השם, ובגמרא". לך אל דבריו של הרב דוד תורג'מן, ראש ישיבת ההסדר בדימונה, ששירת בעצמו כבר במלחמת לבנון הראשונה והיום שולח תלמידים ובנים לשדה המלחמה, ובנו אף נפצע בה. "לא ניתן להפריד בין שירות בצבא ללימוד בישיבה, משום שהם משלימים זה את זה". כך אמר.

לפני כמה ימים הגיב הרב תמיר גרנות, אב שכול, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול", לדבריו של הרב יוסף. "החלטתי לדבר בשביל כבוד התורה ובגלל הדמעות של אשתי", פתח. "כבוד הרב, הדברים שלך על גיוס בני הישיבות גרמו לאשתי לבכות 24 שעות. ואני רוצה להתחיל בדמעות של אשתי, אמא של סרן אמיתי גרנות, שנפל בקרב מול חיזבאללה לפני חמישה חודשים. אמיתי היה בחור ישיבה בן 24. הוא למד שלוש שנים בישיבה. הוא התגייס. היה קצין. הוא מאוד מאוד רצה לחזור ללמוד בישיבה. מאוד רצה. הוא אהב את התורה אהבת נפש. אף אחד, כבוד הרב, לא הכריח את אמיתי להתגייס. שום גזירה לא נגזרה עליו. הוא הלך לצבא... כדי להיות עסוק במצוות הצלת נפשות... ומאותן סיבות ממש הלכו 18 בחורי ישיבת עלי שנהרגו על קידוש השם להתגייס לצבא, ותשעת בחורי ישיבת ההסדר ירוחם, ותלמידי ישיבות רבות, גבוהות, והסדר ומכינות... חלקם נהרגו על קידוש השם, חלקם נשארו בחיים וייבדלו לחיים ארוכים.

"הם הלכו לצבא כי הם רוצים לקיים את התורה באמת. כי הם רוצים תורה שמביאה לידי מעשה. כי הם רוצים תורה שיש בה אחריות ולא תורה שיש בה הפקרות... ועכשיו לדמעות של אשתי, אביבית, אמא של אמיתי. אני שואל אותך, כבוד הרב, בשם הדמעות שלה: אמיתי טעה? לשווא הוא שוכב עכשיו מתחת לרגבי האדמה בהר הרצל? האם הוא וכל חבריו ששוכבים שם יחד איתו, היו צריכים להישאר בישיבה ולהשאיר את מסירות הנפש רק לחילונים? או אולי לנסוע לחו"ל כדי ללמוד תורה ולא להתגייס? כבוד הרב, אתה צריך לבקש מחילה מאשתי, מהדמעות של אשתי, ולעלות להר הרצל ולבקש סליחה מאמיתי, בחור ישיבה ולוחם, ומכל הצדיקים והטהורים והקדושים, לומדי התורה שבחרו להילחם, וגם מאלה שאינם לומדי תורה. שמסרו נפשם. לעזוב לחו"ל כדי לא להילחם מלחמת מצווה? בפיקוח נפש לאומי? כבוד הרב, אנחנו ברוסיה? הצבא הוא צבא הצאר? אתה הראשון לציון, לא הראשון לברוקלין ולא הראשון לבגדד, יש לך אחריות על עם ישראל".

ביום ראשון ראיינתי את מנכ"ל משרד הדתות יהודה אבידן. "נגיד שאתה יושב בבית המדרש ולומד תורה", שאלתי אותו, "ופתאום אתה רואה מהחלון מחבל רץ ופוגע באנשים, מה אתה עושה? ממשיך בלימוד שלך, או סוגר את הגמרא ורץ להציל אותם?". "בוודאי שרץ להציל", השיב. "אז זה בדיוק המצב", אמרתי לו. "מחבלים מסתובבים בחוץ ורוצחים אותנו ואתה מתעקש להישאר עם הגמרא פתוחה, להסתכל מהחלון, לראות את הדם שנשפך, ולהגיד אני מכאן לא זז".

וזה בדיוק העניין. שום חברה לא יכולה לסבול בתוכה קבוצה שלאורך זמן עוצמת עין מול הקשיים, מול הכאבים ומול הצרכים של הכלל, כאילו כל אלה לא נוגעים לה. מדינת ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות, צה"ל מתוח עד הקצה, המוני חיילים נופלים בקרב, מאות אלפי מילואימניקים נפרדים מהבית ומהעבודה לחודשים ארוכים כדי להגן על כולנו, גם על הציבור החרדי, והעובדה שכלום מכל זה לא גורם לקבוצה הזו לרצות להושיט יד – מוציאה מהדעת.

מחיר הגיוס

כולנו עדים מתחילת השבוע לאינספור קולות של ישראלים ששמעו את הרב יוסף מאיים שהמגזר שלו יירד מהארץ, ומגיבים ב"מצוין, שילכו, להתראות". ואני תוהה אם הרב יוסף וההנהגה הפוליטית של המגזר החרדי מבינים כמה גדולה הטרגדיה שהם מדרדרים אותנו אליה. טרגדיה שבה אח אחד מוכן לשלח לשלום מעל פניו, בחדווה שכזו, אח אחר. ואדגיש, אני לא שם. לגמרי לא. אני לא רוצה לראות את החרדים הולכים מכאן. הם אחים שלי. אני רוצה אותם כאן. איתי. איתנו. במקום שבו צריך להיות כל יהודי. בארץ ישראל. אבל הם צריכים להבין שהחבל מתוח עד הקצה, והוא קרוב להיקרע. והדבר האחרון שנכון להם לעשות במצבו זה של החבל, זה למשוך אותו עוד.

ויש עוד משהו שצריך לומר ביושר. החברה הישראלית כולה, גם החילונית, חייבת לדעת שלקריאה לחרדים להתגייס יש מחירים. שאי אפשר יהיה להגיד למי שמקפיד על קלה כחמורה להקפיד פחות. אנחנו לא יכולים לדרוש ממועמד לשירות ביטחון לאכול בצה"ל אוכל שהוא בכשרות פחותה מזו שהוא אוכל בבית, ואנחנו לא יכולים לדרוש ממנו לרדת בכהוא זה מההקפדות ההלכתיות שלו בישיבה. לא בשירות משותף עם נשים, ולא בשום דבר אחר. והחברה הישראלית שרוצה את החרדים בצבא, צריכה להבין שזה מחיר שהיא חייבת לשלם.

כי גם את זאת יש לומר: הניסיון של חלקים במגזר הדתי־לאומי, בהקשרים הללו, הוא ניסיון רע. צה"ל, בעידודם של פוליטיקאים ושל לא מעט עיתונאים, הקפיד לעשות שריר יותר מפעם אחת מול דרישות הלכתיות של חיילים דתיים־לאומיים. לא פעם ראינו את מהדורות החדשות לועגות להם כשביקשו שלא לשמוע שירת נשים, או כשתבעו שאת אימון הכושר שלהם לא תעביר מד"סית בלבוש בלתי צנוע. בציונות הדתית ניגבו לא פעם את הרוק, והמשיכו הלאה. אבל מי שרוצה את החרדים בצה"ל, שיידע שזה לא יוכל להימשך. שהשאיפה חייבת להיות לקבל חיילים טובים ולהוציא אותם מהצבא חרדים כמו שנכנסו, נאמנים למנהגיהם ולהקפדותיהם. אחרת זה לא ילך.

ושתי הערות חשובות לפני סיום:
1. עסקנו כאן אך ורק בלוחמי צה"ל הבאים מתוך שורות לומדי התורה, משום שלסוגיה הזו התייחס הרב יצחק יוסף. אין כאן כוונה להפחית בכהוא זה מתרומתם של הלוחמים שאינם פוקדים את ספסלי הישיבה או שאינם לומדי תורה כלל. ומכיוון שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, לאיש מאיתנו אין מושג אם תלמיד ישיבה שבחר להישאר בבית המדרש ולמד תורה כל ימיו, אבל בחר שלא להושיט יד לעם ישראל בצרתו, נמצא במקום גבוה יותר מלוחם חילוני למהדרין שלא פתח חומש מימיו, אבל עזב את משפחתו ואת פרנסתו והיה נכון להסתכן כדי להגן על חיי כולנו כאן. ואת זה חשוב לזכור.

2. פוליטיקאים רבים – הן משיקולים עניינים, והן משיקולים ענייניים פחות - מקפידים לחזור ולהדגיש שגיוס החרדים יבוא רק מתוך הידברות ושיח ולא בכפייה. הלוואי. ייחלנו לכך שנים ארוכות. אלא שעושה רושם שבדרך הטבע שום דבר לא יקרה. ומהמקום הזה צריך לקבל החלטה מה עושים. אם ההנהגה החרדית רוצה להיות שותפה למהלך שיניע את העגלה קדימה, מה טוב. אם לאו, ראוי לחשוב על קבלת החלטות בלעדיה. דבר אחד ברור. מה שהיה, לא יכול להמשיך להיות.