היסטוריונים וחוקרים שיחקרו בעתיד את מלחמת חרבות ברזל ויחפשו הצהרה, התבטאות או אמירה שיביעו, ישקפו נאמנה את האווירה, את התחושות והתגובות ששלטו בחברה בישראל, יסכימו פה-אחד שהאמירה של תת-אלוף דן גולדפוס היתה הביטוי הנכון, הקולע והנאמן ביותר להלכי הרוח שהמלחמה יצרה.
"צהריים נגד פוטין": מפגן המחאה יוצא הדופן נגד נשיא רוסיה
"חוקי אבל לא מוסרי": החברות הישראליות שעדיין בקשר עם אונר"א | האזינו
הקריאה של מפקד אוגדה 98 למנהיגים הפוליטיים "להיות ראויים" להקרבה של הלוחמים, היתה, תיזכר ותיחרת כאמירה היסטורית. מה שמאדיר, מעצים מעגן את המלים של המפקד הצבאי הותיק דן גולדפוס כאמירה היסטורית, היא העובדה שהוא העז, התחצף וחרג ממגבלות מעמדו הצבאי ופנה למנהיגים הפוליטיים.
דוקא הנזיפה שספג מהרמטכ"ל הוסיפה כבוד ויקר לשמו ולאופן החריג שבו מילא את תפקידו כמפקד של אלפי לוחמים. חבל רק שהתופעה המבורכת והחכמה שתת-אלוף גולדפוס מייצג בהטפת המוסר למנהיגים הפוליטיים קימת ובועטת רק בצבא, במדים. חבל ומצער שאין עוד גולדפוסים -בלי מרכאות- גם במגזרים אחרים בחברה.
יש ציבוריים וקהלים בישראל שמגיע להם גולדפוס שיזכיר למייצגיהם "להיות ראויים" לייצגם. המיגזר שזקוק באופן דחוף ביותר לתזכורת למי שידועים ומזוהים כמייצגים אותו "להיות ראויים" זה המיגזר החרדי-החסידי. התגובות למלחמה, ההצהרות וההתבטאויות במיוחד לגבי בעיית גיוס תלמידי ישיבות שנשמעו ופורסמו בשבועות האחרונים מצד רבנים, שרים, חברי כנסת ועסקנים חרדיים היו לא רק טיפשיות ונלעגות.
אלא מרגיזות, מקוממות, הוכחה שחשפה את מי שמתיימרים לייצג הנהגה חרדית-חסידית כמנותקים מהמציאות ואטומים לסביבה, כלא ראויים. חכמי התלמוד ידועים בהקפדה על לשון נקיה. הם משבחים את התורה שהוסיפה מלים לפסוקים רק כדי להמנע מלשון לא נקייה. כמו למשל, "הבהמה אשר איננה טהורה" במקום "הבהמה הטמאה". רק פעם אחת ויחידה חכמי התלמוד משחררים את חרצובות לשונם ונוקטים שפה בוטה.
"תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו" (יש נוסחה "נבלה סרוחה") מדרש רבה, ויקרא. חכמי התלמוד נחרדו מאפשרות שיהודי שלמד ויודע תורה, מתנהג לא כשורה, מדבר בלשון מעליבה, פוגע בבריות.
התורה, עבור חכמי התלמוד, היתה לא רק מקור, ידע ומידע של מצוות, צווים והלכות. אלא גם לימוד של נימוס, של זהירות בכבוד האדם והציבור. איננו יודעים עד כמה הרבנים בארץ הם ברמה של תלמידי חכמים שחכמי התלמוד הזהירו "שאין בו דעה". אבל העובדה היא, שהרבנים מזוהים ומוכרים כמייצגים את התורה. הצהרות, התבטאויות של רבנים שהגיעו לכותרות באמצעי התקשורת בישראל, הם הוכחה בלתי נמנעת להשתייכותם להגדרה של "אין בו דעה".
אבל היכן גולדפוסים? איך זה שבחסידויות גדולות כמו גור ובעלזא אין גולדפוס שיזכיר לפלג החסידי במפלגת 'יהדות התורה' שהם צריכים להיות ראויים לקהל בוחריהם? איך זה שלא נשמע גולדפוס, חרדי או חסידי, שגוער בשר גולדקנופף, שההתבטאויות שלו בנוגע למלחמה היו והן עלבון, בושה וחרפה למי שהצביעו בעד מפלגתו, ובמיוחד בזיון לחסידות גור שהוא מייצג?
ההצהרה המקוממת של הרב הראשי הספרדי נגד גיוס תלמידי ישיבות ואיום על הגירה לחוץ לארץ עוררו גל של תגובות זועמות. אבל לא היה ולא נשמע גולדפוס שאמר והזכיר לרב הראשי שיש לו מחוייבות טבעית "להיות ראוי" לציבור שהוא אמור ומתיימר לייצג. ראשי המפלגות החרדיות שמחים, צוהלים ומתפארים בתוצאות הבחירות המוניציפליות. איפוא גולדפוס שיזכיר להם שמה שהתחולל במיגזר החרדי-חסידי בשבועות שקדמו לבחירות היה מלחמת-אחים, שנאה פנימית מכוערת, מאוסה שחשפה את ראשי ועסקני המגזר בכל עליבותם ושפלותם ובהחלט כלא ראויים לייצג את ציבורם.
ברור שאין מה להשוות בין חיילים לוחמים שמקריבים את עצמם למען הגנה על ישראל ובטחונה לבין קהלים וציבורים של חרדים וחסידים, שבמקרה הטוב מקריבים קצת מזמנם ומנוחיותם. עובדה זאת איננה מפחיתה מזכותו של המיגזר הדתי-חרדי ושל חלק בלתי מבוטל של מסורתיים להיות מונהגים על ידי רבנים ראויים ועל ידי תלמידי חכמים בעלי דעה. גם לחרדים ולחסידים מגיע שרים, חברי כנסת, מנהיגים ראויים, שיתחשבו בכבודם. הבעיה היא, שלא רואים באופק גולדפוס חרדי חסידי.