זהו אחד המראות המרהיבים בארצנו, ולא כל אחד זוכה לראותו: נהר הירדן בסוף דרכו. מימיו של הנהר, מהמפותלים והמפורסמים ביותר בעולם, חומים, עכורים. הזרם יחסית איתן, עושה פיתול אחרון, מתחתר באדמת החמר הרכה לפני ש”נאסף אל ים המוות”, שמימיו בוהקים בשמש הקופחת.
הרמטכ"ל מגיב לביקורת על סבב המינויים: "סמכותי למנות - גם במלחמה" | צפו
בכיר לשעבר במוסד: "הסכמה לתנאי חמאס – חזרה לשישה באוקטובר"
נדרש אישור מיוחד, וגם ליווי צה”לי, כדי להגיע אל האתר הזה, בלב הישימון. לוחמות צה”ל – "לביאות הבקעה" שמן - מלוות אותנו. פותחות ונועלות את השערים, הן הנוף האנושי כמעט היחיד בשטח שכוח אל זה. אנו ניצבים על גדתו המערבית של הירדן, שוכחים לרגע שהגבול עובר ממש מתחתנו, באמצע הנהר, מתפתל בדיוק כמוהו, כמו שהוא חוצה בקו דמיוני את ים המוות. ממול, עמדה זנוחה של צבא ירדן מזכירה כי חו”ל לפנינו. האם היופי הזה והשקט הזה מתעתעים?
מאז ה־7 באוקטובר, שבתוכו אנו שרויים בכאבנו ובאבלנו, מוסחת דעתנו מהגבול הארוך ביותר של ישראל. משם מגיעות בכל זאת ידיעות מדאיגות: שמועות על פלסטינים אזרחי ירדן שרוצים לפרוץ את הגדר - חיקוי לחמאס; פעילות גוברת של סוכנים איראנים מסיתים הבוחשים בענייני הממלכה; וכמובן - ידיעות שאינן מדווחות דיין לאזרחי ישראל על תסיסה גוברת ברחוב הירדני ובפרלמנט בעמאן, הקוראת להפרת הסכם השלום.
קצין בכיר מרגיע אותנו: “זהו גבול של שלום, יש לנו שיתוף פעולה על בסיס יומי עם צבא ירדן”. האם עדים אנו שוב לקונספציה, אשר עלולה להוליך אותנו גם פה לאסון? נראה שלא, לפחות לא בעתיד הקרוב. עם זאת, בצה”ל פוקחים עין על כל תזוזה ופעילות חשודה. ליתר דיוק - בחטיבת הבקעה והעמקים אין שוקטים על השמרים. 217 קילומטר של גבול – מחמת גדר בצפון עד צומת מצדה בדרום.
אלפי הלוחמות והלוחמים בשלושה גדודים אמונים על אבטחתו. ועם זאת מודים: קשה לסגור הרמטית גבול כה ארוך. ישנם נתיבי חדירה רבים, שדרכם מסתננים המנסים להבריח אמל”ח לגדה. הללו מנצלים שטחים “מתים”, ואפילו שדות מוקשים הפזורים מזה עשרות בשנים פה ושם, כדי להתחמק ממארבים של כוחותינו. “80% מניסיונות ההברחה אנחנו מסכלים”, מעודד הקצין הבכיר.
אי אפשר שלא לחשוב על גדר המערכת האימתנית המפרידה בין ישראל לרצועת עזה שנפרצה בקלות ב־7 באוקטובר. בבקעת הירדן הגדר הנמתחת לאורך קו הגבול מיושנת וקל לחדור דרכה. אומרים לי שהמדינה עומדת להשקיע שלושה מיליארד שקלים בפרישת גדר ביטחון חדישה גם כאן. אבל כפי שלמדנו באופן כה מר ברצועת עזה, בלי שומרים, בלי עין פקוחה על הגדר, תועלתה תהיה אולי טובה למניעת חדירת מבריחים, אבל לא מול צבא מחבלים שמתאמן יומם וליל לקראת פריצה מערבה.
החטיבה מתמודדת עם אתגרים בקנה מידה גדול. היא מופקדת לא רק על אבטחת הגבול ממזרח, אלא גם על גזרת יו”ש. כמו שאמר לנו אותו קצין בכיר: “חייל בחטיבה נמצא בכוננות עד שחר, עושה סיור לאורך הגדר ואחר כך יוצא למעצרים של חשודים בטרור בטובאס או בכפרים אחרים”. החטיבה גייסה נוער גבעות, שלהם כדבריו יתרון מובהק: לוחמים שמכירים היטב את השטח ומשלימים את הגששים לאורך נהר הירדן. רחפנים וסנסורים מסייעים באיתור תנועות חשודות.
ירדן ומצרים הן מדינות השלום. הסכמי השלום עם ההנהגות שלהם אינם מחלחלים מטה אל בני עמן. ההסתה האנטי־ישראלית גוברת והולכת ברחוב ובתקשורת הערביים. גם באיומים שמשמיע המלך עבדאללה, גם בביקורת שמשמיע הנשיא א־סיסי, וכמובן בהפגנות המוניות, במיוחד בעמאן, נגד ישראל והשלום עמה. למרות זאת, למלך אינטרס ברור לשמר את הסכם השלום.
ירדן מקבלת מאיתנו כמויות עצומות של מים שהיא צמאה להם. לה ולנו יש אינטרס ביטחוני משותף, שמשאיר בינתיים את הגבול שקט, יחסית. בחטיבה אפילו מדגישים כי הירדנים “ידידותיים מאוד”. עם זאת, כבר חזינו בעבר בחייל ירדני “משוגע”, שפתח באש על קבוצת נערות מבית שמש שביקרו באי השלום בנהריים וקטל שבע מהן. למדנו אם כן בדרך הקשה ביותר, הכואבת ביותר, כי אל לנו להיות שאננים גם בגזרת הבקעה.
בינתיים עיקר תשומת הלב ועיקר הפעילות נתונות לרצועת עזה ולדרום לבנון, כמו גם לסיכולים ברחבי יו”ש. בממלכת ירדן, שחלק לא מבוטל מאזרחיה הם ממוצא פלסטיני, עלולים לצוץ המוני מוסתים, שיקומו ויציתו אש גם מחזית זו. בינתיים אנחנו בולעים את העלבונות שמטיח בנו “הוד מלכותו” ההאשמי, החושש באשר לכיסאו יותר מאיראן מאשר מישראל, וסומכים יותר מכל על לוחמי חטיבה 417 - והיה אם תיפתח הרעה גם ממזרח.