שהעירו אותי מהניתוח, שארך חמש שעות במקום שעה, מלמלתי “כואב לי".
“תכף ייתנו לך עוד משהו נגד כאבים", אמרה אחת האחיות בחדר ההתאוששות, ונרדמתי שוב.
כשהתעוררתי, מצאתי את אמי ואחותי אוחזות בידיי.
אמי בימין, אחותי בשמאל.
“מרסל?", הן לחשו בחשש, “מרסל, הכל נגמר, את בסדר", אמרה אחותי, ואמי ניסתה גם להשחיל מילה אבל גרונה הפך חנוק מדי.
שוב כאב לי ושוב נרדמתי עד הבוקר, שבו ניגש אליי הרופא, סיפר לי מה קרה ושלף ממני את הקתטר תוך כדי כך.
הרגשתי הקלה.
תות חמוץ | מרסל מוסרי
מישהו שומר עליי | מרסל מוסרי
שלוש שעות לפני הניתוח ישבתי בחדרי והבטתי על הבלון הגדול שקנתה לי חברה שלי.
בעוד שבוע אמורות להתחיל כל ההרצאות שסגרתי ליום האישה, ביהוד, בנתניה, ברחובות ולא מעט בירושלים - אם לא אצליח להתאושש אחרי הניתוח, הכל אבוד לי והמון כסף יירד לטמיון.
נכנסתי לפייסבוק, לחצתי “פוסט חדש" ובתוכו הכנסתי את כל תאריכי ההרצאות שלי וקישורים לקניית כרטיסים. אופטימיות מוגזמת?
רק אופטימיות, מוגזם זה עניין של נקודת מבט.
הרופא סיפר לי שההחלמה תהיה קשה כי הניתוח מורכב מאוד. אבל אני יכולה לזרז אותה אם אלך בחדר, אקום מהמיטה ואנסה להכניס משהו לפה. קמתי בעזרת שתיים מחברותיי, שנייה אחר כך כמעט התעלפתי, כל החדר הסתובב לי, והן הושיבו אותי על הכורסה המרופדת שלצד המיטה שלי.
דודתי ואמי, שירדו לעשן, בדיוק עלו למעלה וראו אותי חיוורת מאוד. אמי פחדה לגשת, יש לה חרדה מרופאים, בתי חולים ואפילו דם. היא כמעט דחפה את דודה שלי אליי, וזו, שלא איבדה את העשתונות, הביאה בקבוק מים, שטפה לי את הפנים ואמרה: “מרסל, תסתכלי למעלה, לא לעצום עיניים".
ישבתי על הכיסא שעה שלמה, אנשים באו והלכו, לא הצלחתי לדבר כל כך.
שתיים מחברותיי צפו בסרטונים מצחיקים בפייסבוק ופתאום נתקלו בפוסט שלי על ההרצאות, אחת מהן לחשה: “אני בהלם שהיא פרסמה את זה". השנייה הביטה בי ואמרה: “מרסל, אנשים יקנו כרטיסים, כמה חוסר מודעות?". צחקנו שלושתנו, הן צחקו מהבטן, אני רק השמעתי קול צחוק, הכל כאב לי, ועד עכשיו, כשאני צוחקת, עוד קצת כואב.
כמה ימים אחרי כבר הסתובבתי במחלקה, הצחקתי את הרופאות, שתיתי את מיץ החמוציות של שכנתי לחדר, שעליה סיפרתי לכם באחד הטורים הקודמים. זה הזמן גם לספר שיום אחרי שעזבתי את המחלקה היא נפחה את נשמתה ועלתה השמיימה, צדיקה של ממש, יהי זכרה ברוך.
ביום הראשון הביט הרופא בתפריי ואמר: “לכי הביתה, המון מנוחה, מרסל, תבואי בעוד שבוע ונוריד לך את הסיכות".
“רגע, דוקטור", הרשיתי לעצמי לאחוז בידו מהפחד שקולי לא יישמע. “כן?", הוא חייך אליי בענווה, למען האמת, הוא פרופסור בכיר כבר שנים רבות, אבל לא העז לתקן אותי.
“בעוד ארבעה ימים יש לי הרצאה, בירושלים".
שמעתי את אמי מצקצקת מאחורה, אחותי הוסיפה: “בחלומות שלך, מרסל".
“את זוכרת מה אמרתי לך?", הוא התקרב אליי, “זה תלוי בך".
הגעתי לבית שלי ושל גפן מלווה במאיר, חברי הטוב. אמי ודודותיי היו כבר בדרך. לא זיהיתי את הבית. כשהייתי מאושפזת, אחיותיי, כדי להפיג את החרדה והפחד, לקחו על עצמן פרויקט והחליפו לי את כל הריהוט בסלון. שינו לי את החדרים ומילאו את הארונות והמקררים.
השעה הייתה שלוש בצהריים, בעוד שעתיים גפן עתידה להיכנס הביתה. היא לא ראתה אותי שבוע וחצי, ומלבד כמה שעות באמצע השבוע וכל סופ"ש שני, אנחנו ביחד כל הזמן, בלי הפסקה, לבה בלבי, חיוכה בחיוכי ונפשי קשורה בנפשה. סיפרו לה שטסתי לעבודה ושאני אחזור עוד כמה ימים. גפן יודעת שכשאני טסה, אני חוזרת עם מתנות, היא לא תבקש, היא טובה מדי, אבל זה מנהג שלו התרגלנו שתינו באהבה גדולה. טלפנתי לאחת מחנויות הצעצועים בראשון, בינתיים אמי ואבי הרימו את רגליי והניחו אותן על כרית גבוהה. אמי הלכה להכין לי תה מתוק, ואבי קרא תהילים.
“היי, איזה מתנות יש לגיל 3?", אמרתי ואחזתי בבטני, עם כל מילה הרגשתי שמשהו נקרע בי.
בחרתי שלוש מתנות.
“תוכל להביא לי אותן? אני אחרי ניתוח, אשלם בהתאם", אמרתי למוכר. הוא סירב לקחת כסף על השליחות, ובארבע בדיוק ירדו דודותיי להביא ממנו את החבילות. כך שכבתי ולצדי המתנות, שהיו עטופות יפה כל כך, וחיכיתי לגפן.
כשנסעה חמותי להביא אותה מהגן, שמעתי אותה מעבר לדלת משכנעת את גפן להיכנס. הדלת נפתחה, וגפן ראתה אותי, לא יכולתי לקום אליה, לא לרוץ אליה ולא לחבק אותה - זו לא האמא שהיא מכירה. היא סירבה לגשת אליי, רק כששרתי לה שיר מצחיק והראיתי לה את המתנות שהבאתי מהמטוס, באה, הניחה את הראש עליי וראיתי את עצבותה, רציתי שמישהו ייקח אותי מהרגע הזה, נשבר לי הלב. גם כששכבה לי על התפרים והסיכות לא אמרתי מילה, הכאב בבטן לא היה כמו הכאב הנפשי, מעולם לא עזבתי אותה לכל כך הרבה זמן. אני עוצרת, כי תכף יוצאת לי סצינה מהסרט "טיפת מזל" עם זאב רווח וזהבה בן.
התעקשתי להכין לה את הכנפיים שהיא אוהבת, להלביש אותה לגן ולהקריא לה סיפורים. לא יכולתי יותר מזה, את כל השאר אמי וחמותי עשו. כשהיא הלכה
לגן, הסתובבתי בבית וצרחתי מכאבים, אבל ידעתי שאני חייבת ללכת, חייבת לזוז, להפעיל את עצמי, ובערב, לאחר שנרדמה, הזרקתי לבטני מדללי דם. איזו תופת זו.
שישי בבוקר, אביה של גפן מגיע לקחת אותה לסופ"ש. היא מסרבת להיפרד ממני, אבל אני מכחכחת בגרוני והוא נזכר בדקלום שהכנו מבעוד מועד. “גפן", הוא אומר לה, “מחר אנחנו הולכים גם להצגה וגם לג'ימבורי".
“וגם ביצת הפתעה", היא מוסיפה. איזו נוכלת, שנינו צוחקים. היא מחבקת אותי והולכת. אני מדדה אל המעלית, הטלפון מצלצל, זו האישה שהזמינה את ההרצאה בירושלים למחרת, בשבת בצהריים.
“מרסל, אנחנו מבטלות?", היא שואלת, “אני לא אכעס, ראיתי בפייסבוק שעברת ניתוח".
“אני מגיעה", עניתי, אמי וחמותי פערו את עיניהן, “רק תדאגי שתהיה לי גישה נוחה לבמה, כיסא ובקבוק מים".
24 שעות חולפות, אני לוקחת שני משככי כאבים. ידיד שלי, שהגיע לקחת אותי - כי נהיגה לירושלים הייתה שולחת אותי לאשפוז שוב, עטופה בצלופן ועם סרט על הראש - עומד בפתח ביתי, לוקח את המזוודה עם הספרים וביד השנייה עוזר לי ללכת.
הגענו לירושלים.
300 איש בקהל, והם מריעים לי. אני עולה על הבמה.
“שבת שלום ויום האישה שמח, אני שבוע אחרי ניתוח, תראו, אני עדיין חבושה", אני מרימה מעט מהחולצה שלי, הם שותקים. “אבל זו הפרנסה שלי ושל הבת שלי, והקהל הקורא שלי הוא המזור לכל כאב, אז אני פה, אבל אם כואב לי באמצע, מישהו עולה לבמה ושר שיר עד שארגע, טוב?".
שלוש נשים עמדו ומחאו כפיים ואחריהן כולן.
לא עשיתי הפסקה, שעה ורבע הרציתי, הצחקתי וריגשתי. רק בסוף, כשביקשו לשוחח ולהצטלם איתי, ביקשתי שוב את סליחתם ואמרתי שאני מסוחררת. ידיד שלי החזיר אותי הביתה ושקעתי בשינה מתוקה.
נגמר לי מלאי המילים לטור הזה, אסכם, ללא שמץ פולחן אישיות, שסימנתי “וי" על כל ההרצאות שנסגרו לי ליום האישה, לא פספסתי אף אחת, גם אם בלילה בכיתי מכאב.
“האדם לעולם אין רצונו מחוץ ליכולתו", כתב הפילוסוף נוביאלס. והנה, מסתבר שצדק.
עכשיו רק צריך לברר למה המשפט הזה לא תקף לגביי בכל פעם שאני מתחילה דיאטה.