1. לאט אבל בטוח, צועדת מדינת ישראל, הנמצאת כבר חצי שנה במלחמה בשש חזיתות, אל מציאות הזויה של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
בזמן שסינוואר מכין את רשימת האסירים במו ידיו - ישראל מציבה לו תנאי חדש
"ניצחון מוחלט?" דובר צה"ל לשעבר חושף את מה שמסתירים מאיתנו במלחמה בעזה
הדרך לשם היא חזונם של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ועוד חבורה של קיצונים משיחיים, והיא משרתת גם את נתניהו, שהפך להיות ממר ביטחון, כלכלה, שלום והסברה – לקמפיינר פוליטי שכרטיס הביקור החדש שלו יהיה "חזק מול כל העולם".
במקום לחתור להסכמות, הוא מדשן בעקביות את העימות עם ארה"ב ועם הנשיא ג'ו ביידן, לא מחזק כראוי את היחסים עם מצרים ועם ירדן ומזניח את הזירה הציבורית והדיפלומטית.
ממשל ביידן עושה בחצי השנה האחרונה כל שביכולתו לסייע למדינת ישראל ולביטחונה. הוא מבקש לוודא גם את ביטחוננו, גם את מיטוט חמאס וגם את היווצרותו של ציר מזרח־תיכוני של ישראל ומדינות סוניות מול איראן. הדרישות של ארה"ב מינימליות וכולן לטובת ישראל: חשיבה ותכנון לגבי "היום שאחרי" ברצועה, הקפדה על אי־פגיעה בחפים מפשע והכנסת סיוע הומניטרי, שהוא השמן בגלגלי הלגיטימציה שלנו.
וושינגטון תבין לבסוף שצה"ל חייב לפעול ברפיח, אבל תבקש לוודא שהמהלך יהיה מתואם עם מצרים ושפינוי הפליטים מרפיח צפונה לא יהפוך למרחץ דמים.
ומכל אלה נתניהו מתעלם ומתחמק ומפעיל את מכונת הרעל שלו נגד ארה"ב ונגד הנשיא, עד כדי כך שביידן והממשל החליטו לעשות הבחנה בין מדינת ישראל, אזרחיה וביטחונה, לבין נתניהו, שרץ אחר "הניצחון המוחלט", שאין איש ביטחון שיודע להסביר מהו, למעט פרשנים פוליטיים שיודעים להסביר שמדובר בניצחונו האישי על כל יריביו, התנערות מכל החקירות, התחקירים והאחריות שלו לאירועי 7 באוקטובר, והימלטות מבחירות מוקדמות.
האמריקאים כועסים, ואפילו מאוד. עד כדי כך כועסים, שהסנאטור צ'אק שומר בנאומו בשבוע שעבר, קרא לבחירות בישראל באופן שחורג מכללי "המותר והאסור" בשעת כעס פוליטי־דיפלומטי ונתפס כהתערבות בוטה בענייני הפנים בישראל. עד כדי כך בוטה, שזה משרת שוב רק אדם אחד – את נתניהו, שיודע להשתמש בזה לתכלית האסטרטגית האישית שלו – הישרדות.
גם מאמר זה ודומים לו מסייעים לו בקהלו ("למה מבקרים ראש ממשלה במלחמה?"), אבל מה לעשות, זו דעתי.
בינתיים נרשמה השבוע התקדמות קלה. צחי הנגבי ורון דרמר יטוסו לוושינגטון בהזמנת הנשיא לשמוע, להשמיע ולדון שם בנושא ההיערכות לפעולה ברפיח (חבל שלא צירפו בכיר מצה"ל או מהשב"כ), וגם שר הביטחון יואב גלנט קיבל לראשונה אישור מנתניהו לנסוע לפגישת עבודה בוושינגטון.
2. אין מילים יפות לתאר את מצבנו. אנחנו בתוך מלחמה ארוכה, קשה, תובענית ורב־זירתית, ומתנהלים בתוכה ללא אסטרטגיה ברורה, ללא יעדים ברורים, עם הרבה אי־ודאות בצפון וללא תוכניות לטווח בינוני וארוך. ללא חשיבה מדינית שתעקוב ותקצור את ההישגים הצבאיים, ללא שותפויות בינלאומיות ובריתות שצריכות להתחזק בשעה כזו ולא להיפרם.
נשיא המדינה ביקר בשבוע שעבר בהולנד ומן הסתם שמע שם דברים לא פשוטים על התנהלות ישראל, על הסיוע ההומניטרי ועוד. לוחשים לי שגדולת הידידות שלנו, צ'כיה, בוחנת כעת את עמדתה כלפי ישראל, וכמובן שאין להקל ראש בהחלטה הקנדית לאמברגו נשק על ישראל. אלו מהלכים שהולכים ומתרחבים ואמורים להטריד מאוד את הממשלה ואותנו.
השבוע, בדיון סגור בוועדת החוץ והביטחון, נדרש נתניהו לסוגיית ההסברה וטען שהוא מוקף באנשים שלא יודעים לחבר מילה למילה באנגלית. אחריו הופיע בטלוויזיה שר החוץ ישראל כ"ץ, שטען ש"אין לנו הסברה". ואני רוצה לומר לנתניהו ולכ"ץ – אין לכם בעיית הסברה, יש לכם בעיית מדיניות. שום הסברה לא תוכל לכפר על כך.
אגב, ביקרתי השבוע בחמ"ל הדיגיטל של דובר צה"ל, שם מחזיקה קצינה בדרגת סגן נכסים דיגיטליים ויכולות הסברה מדינתיות. אין כזה במדינה. רק בצבא.
בינתיים, צה"ל ממשיך לפעול ברצועה בכוחות מופחתים, הוא חוזר לבית חולים שיפא ולאזורים אחרים שבהם פעל בעבר ונערך למהלך צבאי ברפיח. ללא אסטרטגיה מדינית וללא מהלכים להעברת האחריות לניהול האזרחי לידיים אחרות – קיים חשש שהממשלה תמוטט את ההישגים הצבאיים הרבים של צה"ל, עוד לפני שתמוטט את חמאס.
ותרשו לי לעדכן שחיסולו החשוב של מרואן עיסא לא מרגש אותי יתר על המידה. הוא, כמו כל הנבלות שהובילו ל־7 באוקטובר, הם בני מוות ואני מניח שעוד יחוסלו. אבל שום דבר לא ינחם אותי אחרי הקורבן הגדול שאנו שילמנו ועדיין משלמים מ־7 באוקטובר.
מבחינתי חיסולו וחיסול חבריו הם נקמה רצויה שמשולה ל"אתרוגים אחר סוכות". ההישג הלאומי הנדרש שלנו הוא ברור: השבת הביטחון, השבת ההרתעה, השבת החטופים והשבת השגרה. לשם צריך להתכוונן.
3. במציאות ההזויה שלנו ובסקילה הפוליטית שמתבצעת לאור היום ובאמצע המלחמה נגד הרמטכ"ל וראשי צה"ל, שכבר הודו בכישלונם, לקחו אחריות ויניחו מפתחות בסוף המלחמה, אני מבקש להביע הערכה לשר הביטחון יואב גלנט. הוא מגבה באומץ גם בחדרים סגורים וגם בפומבי את הרמטכ"ל וצה"ל, את תהליך התחקירים המתבקשים ואת הליך המינויים ההכרחיים לתפקוד הצבא.
ואל יהא הדבר קל בעיניכם. גלנט, שממילא מסומן על ידי ראש הממשלה וסביבתו כ"סייען" של צה"ל והאמריקאים, וששליחיו של נתניהו שופכים את דמו בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, נוהג בממלכתיות ראויה ואינו עוסק בפוליטיקה קטנה. וזה ראוי להערכה.
מצבו של גלנט בליכוד לא ברור. יש שיאמרו שבמהלכיו נתן גט לליכוד; אחרים, שמבינים בנושא, יאמרו שאם יעז להתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד - יתכן ויפתיע.
4. בפאנל בתוכנית הבוקר עם יואב לימור ונסלי ברדה, יושבת לידי לרוב חברתי, ח"כ לשעבר איילת נחמיאס־ורבין, המכהנת בשנים האחרונות כיו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית.
פעם אחר פעם היא מדהימה אותי ואותנו בבקיאות בפרטים הקטנים, השמות של המשפחות השכולות, של האחים, של משפחות הנעדרים, בידע בנוגע למה שקורה בכל קיבוץ, בכל קהילת מפונים. עם שטף דיבור ובעיניים דומעות ויוקדות מסירוּת, שליחות ואחריות.
הקרן לנפגעי טרור הוקמה באינתיפאדה השנייה על ידי הסוכנות היהודית, ביחד עם הקהילות היהודיות בצפון אמריקה ואירופה, והיא מגייסת משאבים לסיוע חירום מהיר למשפחות נפגעי טרור, ולמענקים מעבר למה שנותן הביטוח הלאומי.
בבוקר 7 באוקטובר היה ברור ליו"ר הקרן איילת ולצוות שלה שאנחנו באירוע אחר והמוני. היהודים בעולם פתחו כיסים, יו"ר הסוכנות דורון אלמוג גיבה ותמך, ואלפי משפחות זכו לסיוע משמעותי ומיידי (וגם משפחות העובדים הזרים).
השבוע, בהזמנתה של איילת, השתתפתי בפתיחת תערוכת צילומים מיוחדת "יד אחות" שמה, המוצגת בבית ציוני אמריקה. הצלמת אבישג שאר־ישוב צילמה כל אחת מצוות הקרן עם נפגעת טרור שנפשה נקשרה בנפשה. זו תערוכה עצובה, כואבת, אבל גם מעודדת. מבליטה את העוצמה הנשית שמתגלה לנו במלואה דווקא במלחמה הזאת, בחזית ובעורף. לכו לראות.
5. יש לי חברה בפייסבוק, לימור מלצר שמה, יתומת מלחמת יום הכיפורים, והיא כועסת מאוד, ובצדק. השבוע פרסם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שניתן לתרום בקופות ברשתות הסופרמרקטים 10 שקלים לטובת "חיבוק יתומי ויתומות 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל".
"השנור" לטובת יתומי צה"ל בקופות הסופרמרקטים הוא בעיניי פשיטת רגל ערכית ומוסרית, שמבזה את התורמים ואת הנתרמים ואת הארגון שיזם. זהו בראש ובראשונה תפקידם של צה"ל, משרד הביטחון והמדינה, בחקיקה ובתקציבים. כמובן שגם אפשר לגייס תרומות בארץ ובעולם, אבל לא בקופה של הסופרמרקט. יש גבול.
6. חשבתי לי השבוע איזו מדינה ואיזה עולם אני משאיר לנכדיי אלמה, יהב ועתי, ואתם לילדיכם ולנכדיכם. ישראל מוקפת אויבים, תאבד בעוד שלושה עשורים את הרוב הציוני, המזרח התיכון אכזרי מאי־פעם, אוחז ברובו חרבות וטילים ולא מחרשות וענפי זית. מדינות העולם מתבדלות, מלחמות עקובות מדם בלב אירופה ולא רק בה, וכדור הארץ משתגע ונוקם ביושביו עם התפרצויות הרי געש, צונאמי, גלי חום ושיטפונות.
ואני תוהה איך אנחנו יכולים לשפר ולעשות משהו כדי להבטיח להם עתיד טוב יותר. יש לכם רעיונות?
הקורא ניר רביב העיר לי השבוע שאני כותב לכם מדי שבוע "תהיו טובים", כאילו אני כן ואתם לא. אז אני מתקן בהכנעה: נהיה טובים ביחד. שבת שלום.