מסגד האימאם עלי בעיר הקדושה נג'ף היה הומה אדם בשעות הצהריים של יום שישי, 29 באוגוסט 2003. השייח' מוחמד באקר אלחכים סיים את דרשתו, ירד מהבימה הגבוהה והחל לנוע אל רכב השרד שחיכה לו בחוץ. לאיש מהנוכחים לא אצה הדרך. כמו האלפים שמשתתפים מדי יום שישי בתפילה, פילסו גם הוא ופמלייתו את דרכם החוצה.
חרב פיפיות: אם נפרק את חמאס יותר מדי - אנחנו עלולים לשלם מחיר כבד | ג'קי חוגי
דרישת חמאס להפסיק את המלחמה אינה תרגיל אלא אמצעי הישרדות
בהגיעו אל המכונית נשמע פיצוץ אדיר שהחריד את העיר הקדושה. מכונית תופת שהתקרבה לרכב השרד שלו התפוצצה והרגה אותו ועוד כ־80 בני לוויה ומתפללים. הייתה זו מכה להנהגה הדתית השיעית. אלחכים, לוחם נודע במשטר הבעת' של סדאם חוסיין, היה בנו של מוחסן אלחכים, מנהיגם הרוחני של השיעים בעיראק. 20 שנה לפני הירצחו בנג'ף, בעודו גולה באיראן, הוא הקים את המועצה העליונה של המהפכה האסלאמית. היה זה גוף אופוזיציה דתי שפעל נגד משטר הבעת'.
באפריל 2003, חודשים מעטים לפני הפיגוע, הדיח הצבא האמריקאי את סדאם והביא לקצן 34 שנות עריצות. אלחכים, כמו פוליטיקאים רבים, דתיים וחילוניים שברחו ממנה בצעירותם, חזר למולדת כדי לבנותה מחדש. אבל במקום שתחבק, היא קיבלה אותם באנדרלמוסיה ובשפיכות דמים. רציחתו זכתה לגינויים בכל רחבי העולם ובעיראק פנימה, אבל מעטים ידעו מה הסתתר מאחוריה. החשודים המיידיים היו נאמני סדאם.
היו אלה ימיו הראשונים של ארגון אל־קאעידה בעיראק, ורבים ייחסו את הפיגוע להם. אבל למודיעין האמריקאי, שהחל עושה את צעדיו הראשונים בארץ השסועה, התבררה אמת מפתיעה. הפיגוע נרקח בטהרן, והיד המבצעת הייתה איראנית. מה גרם לאיראנים להרוג אחד משלהם, מנהיג שיעי כמותם, שהתגורר אצלם שנים ארוכות, וחלק איתם קרבה עדתית ורוחנית? התשובה אכזרית לפחות כמו השאלה. היא דורשת הסבר.
האמריקאים עשו באותם ימים כל טעות אפשרית. כמעט בן לילה הם הפיצו לכל רוח את צבאו של סדאם, ויחד איתו ריסקו גם את מנגנון השלטון כולו. מאות אלפי פקידי ממשלה נשלחו הביתה ללא הבטחה וללא פרנסה, ואיתם מספר דומה של קצינים וחיילים. הם הוסיפו והצהירו כי בכוונתם לקרב אל חזיהם את הרוב השיעי ולהעניק לו סמכויות מרכזיות במדינה שבדרך. אחד מחביבם היה בנקאי חילוני בשם אחמד צ'לבי, אופוזיציונר שבילה את רוב שנותיו בבריטניה, ובאותם חודשים ראשונים דובר עליו ברצינות כעל נשיאה הבא של עיראק. העדפתם המוצהרת של השיעים, אף שהורחקו מעמדות סמכות בעידן סדאם, הייתה נמהרת וחובבנית. נציגי המיעוט הסוני אומנם הודחו, אבל עדיין נותרה בידם השפעה, קרבה להון ושליטה במאגרי הנשק והתחמושת של הצבא.
הקצינים והחיילים הללו, שסולקו באקט של השפלה ואיבדו את מטה לחמם, הפכו מיד לאויביה של אמריקה וכל מי שבא איתה בברית. הם היו הבסיס לארגון אל־קאעידה שקם בעיראק. היה להם ידע צבאי, הם היו מאוגדים במעגלים שבטיים ושלטוניים, וכולם היו סונים, נאמני השלטון הישן. האמריקאים, במקום להכילם בתבונה ולחפש את הדרך להשביע את רצונם, הפכו אותם לצבא אויב כמעט בן לילה. באו לפתור בעיה, והולידו אסון.
אף שהודרו בימי הרודן, גם ההמונים השיעים חשו מופקרים. גם מהם נלקחה היציבות ביום אחד, ולא הושמה במקומה כל מטרייה דאגנית או סמכות מפקחת ודואגת. אומנם השכנים האיראנים הם אחיהם לעדה, אבל חשדנות רבה שררה ביניהם. השיעים של עיראק חששו מהאיראנים, מהקיצוניות שלהם ומשאיפותיהם להשתלט על מולדתם ועל מוקדי הכוח בחברה העיראקית. משום כך הם לא מיהרו לצנוח לזרועותיה של טהרן, אלא חיכו לאמריקאים שיבואו ויפרשו עליהם חסות. הדוד סם בושש לבוא. אומנם חייליו היו שם בהמוניהם, וגם מנגנון שלטון מנהלי כבר הוקם בבגדד, אבל ההסתבכות הייתה קשה, והמשימה כולה הפכה אטית.
המודיעין האיראני זיהה את המבוכה ואת היעדר המנהיגות שנכפה על השיעים. הוא ידע כי שליטה באוכלוסיית הרוב היא מפתח לכיבושה מרחוק של עיראק. כך נולד פיגוע הרצח נגד השייח' השיעי האהוד. המטרה הייתה לערער את ביטחונה של האוכלוסייה השיעית כדי שתרוץ מרצונה לזרועות איראן. השיעים היו בטוחים כי אנשיו של סדאם פרעו בהם, ובלית ברירה הזדרזו אל חיק האיראנים, היחידים שהיו שם כדי לתת חיבוק. טהרן מצדה קיבלה אותם בזרועות פתוחות ובדמעות תנין.
את עיקרי הסיפור הזה סיפר לי כמה שנים אחר כך פקיד אמריקאי, ששימש בתפקיד בכיר באותם ימים בוושינגטון. כאשר הבינו הוא וחבריו מי יזם את פיגוע התופת וביצע אותו, כבר היה מאוחר מדי. מסע ההשתלטות האיראני יצא לדרך.
פוליסת ביטוח לישראל
על הטעויות הללו עלולה ישראל לחזור ברצועת עזה. את הצבא שלהם כבר פירק צה"ל לכל רוח, גם אם יישאר ממנו משהו. גם את משרדי הממשלה למעשה. את בורסת השמות לגבי הנהגת הרצועה ביום שאחרי מוביל מוחמד דחלאן. בכיר הפת"ח הגולה הוא דמות נוחה לכאורה עבור ישראל, אבל איש לא שאל את העזתים אם הוא מקובל עליהם. מי אנחנו שנשחק שחמט על הלוח של האחרים. ובשלב כה מוקדם.
פירוק הגדודים הסדירים של חמאס הוא הדרך להביס את הזרוע הצבאית, ואת העונש הזה הרוויחה הנהגת חמאס בדין. אבל התרסקותם לחוליות או להתארגנויות קטנות היא חרב פיפיות. כך מתהווה לוחמת גרילה פרועה. בשלב הבא עלול גורם שלישי לקחת עליהם פיקוד. המרחב הערבי שופע מצבי כאוס מהסוג הזה, שבו השלטון התמוטט או נחלש, ואת החלל הריק תפסו בעלי עניין. כך קרה בסוריה, בלוב, בתימן וכמובן בעיראק. האיראנים מחכים בקוצר רוח לרגע שבו הם יוכלו להפעיל ברצועה נאמנים משלהם, הפעם ללא שלטון מרכזי של חמאס, אלא בחסות האנדרלמוסיה. גם דאע"ש בסיני מצפים לרגע הזה. נשק יש ברצועה, הידע קיים, ורגשות הנקם כלפינו גואים מכאן ועד רפיח.
השבוע התראיין בגלי צה"ל שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הוא נשאל אם מדינות המפרץ כבר נתנו לישראל הבטחה שקטה לתרום מכספן למען שיקומה של עזה. סמוטריץ' השיב כי השיקום הזה איננו הבעיה שלו. האומנם? הרי שלום וביטחון ליישובי הדרום הם מטרתה העליונה של המלחמה.
הימים הללו אינם רק ימי לחימה אלא גם פעמון אזהרה. שיקום הרצועה הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה. ביטחונית, כלכלית, חברתית ופוליטית. אם תמשיך להיות חרבה, עזה לא תניח לישראל לחיות בשקט. לא רק מערכות החיים בה דורשות שיקום, אלא גם נפשותיהם של עשרות אלפי ילדים פלסטינים, העלולים לגדול לתוך אי־ודאות שתדחוף אותם להתגייס לשורותיהן של מיליציות עתידיות. אם נפקיר אותם, נפקיר את עצמנו.
התסריט הזה איננו מופרך ואינו המצאה שלי. הוא נולד במקומות אחרים בעקבות מלחמה או הזנחה שלטונית. אנו עלולים לקום בוקר אחד ולהיווכח כי המציאות העיראקית התנחלה בחלונה של שדרות ומול פרצופם של קיבוצי העוטף.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]