יחסים עם מעצמה הם עניין מורכב: תשאלו את מרדכי היהודי. תשאלו את יוסף בן מתתיהו. מרדכי, היה או לא היה, תמרן באימפריה פרסית אדירה, שיורשיה עוד יושבים היום בטהרן, לא בדיוק דומים למי שהיו בימים ההם, אבל גם לא לגמרי שונים מהם. בן מתתיהו צפה באימפריה הרומית, בימי השיא של ה"פקס רומנה" מביאה לחורבן מיותר של ירושלים. חורבן שביסודו כמה מרכיבים שגם מנהיגי ישראל של היום לוקים בהם. בראשם: חוסר הבנה של פערי העוצמה.
תמימים או חכמים: מה המילואימניקים חושבים על עתיד יחסי דתיים-חילונים בישראל? | רוזנר
התעלומה הקריטית: טראמפ עדיין לא מגלה מה עמדתו בעניין עזה
למורדי ירושלים דאז לא היה סיכוי מול הלגיונות של רומא. למורדי ירושלים דהיום אין סיכוי מול הלגיונות של וושינגטון. מזלנו שוושינגטון סבלנית יותר, אוהדת יותר. מזלנו שעוד לא עשינו צעד נמהר כמו זה שעשו המורדים, שפשטו על הלגיון הרומאי ה־12 "פולמינטה", ולקחו ממנו את סמל הנשר שלו. לגיון "חזיז הברק" הוקם על ידי יוליוס קיסר, כמעט 120 שנה לפני שהתנגש במורדי ירושלים. דור אחר דור של לגיונרים, בגאליה, במצרים, בארמניה, בסוריה. לימים זכה לככב גם בסדרת הספרים פרסי ג'קסון. בימים ההם, בזמן הזה. ההיסטוריה מחזורית – בעלילותיה ובמחדליה.
בשבועות האחרונים מרבים לדבר על העימות בין וושינגטון לבין ירושלים. זה נוסח מטעה, כי וושינגטון היא בירה וירושלים היא בירה, מה שיוצר את הרושם השטחי של עימות בין שווים. וגם אם אנחנו יודעים שאיננו שווים – שאמריקה היא החזקה יותר – נדמה שהרושם השטחי לעתים מחלחל לתודעתנו. יש "הם" ויש "אנחנו". יש דעה "שלהם" ויש דעה "שלנו". מי זוכר שזו דעת הפיל וזו דעת הנמלה. מי זוכר שזו דעת הקפטן של נושאת המטוסים, וזו דעת הקפטן של החסקה.
ולא, זו אינה המלצה לקבל את דעתם של האמריקאים בכל מצב. וזו אינה המלצה לא לעמוד על דעתנו כאשר האינטרס שלנו מחייב עמידה על דעתנו. זו גם אינה טענה שהאמריקאים צודקים – כי האמת היא שברוב מה שאמרו בשבועות האחרונים (כולל הנאום הבוטה והמיותר של הסנאטור צ'אק שומר) הם טועים. זו המלצה על דבר אחד בלבד: לזכור שישראל אינה חיה בוואקום, ואינה מנותקת מיחסי הכוחות הריאליים בעולם ריאלי, שפועל, לפחות כעת, בעידן של "פקס אמריקנה".
סוכני האשמה
המלחמה עוד בעיצומה. ועדות החקירה, אם יהיו, ואיך יהיו, עוד רחוקות. אולי רחוקות מדי. אבל אירועי 7 באוקטובר לא ממתינים להן. סיפורים על היום ההוא יוצאים בכל בוקר, תחקירים, כתבות תעודה, ראיונות, חושפים קרעי מציאות מהיום שלפני ומהיום עצמו. וכמובן, לא כולם מספקים תמונה מאוזנת. וכמובן, אף אחד מהם לא מספק תמונה שלמה. אנחנו יודעים משהו – יותר מכפי שידענו קודם – על שיחות הטלפון וההתייעצויות שנערכו בלילה. אנחנו יודעים משהו – יותר מכפי שידענו קודם – על קצינים שהתריעו, על סימנים שנקלטו ולא פוענחו היטב, על תוכניות שישראל הכירה.
בדיעבד, הכל נשמע מרשיע. זו דרכו של עולם: חוכמת הבדיעבד תמיד מרשיעה. אבל בירור ממצה ומסודר של האירוע מחייב מבט כולל. לא רק על התרעות אמת, אלא גם על התרעות שווא. לא רק על התייעצות היום שלפני, אלא גם על כל ההתייעצויות הדומות בחודשים שלפני, ואולי בשנים שלפני.
כך או כך, החודשים שחלפו מאז אותו יום, שבו חזינו בתדהמה באזרחי מדינת ישראל המופקרים לגורלם באין מושיע, חידדו את ההכרה בקרב הישראלים שהארגונים שהם בדרך כלל סומכים עליהם יותר מכל האחרים – צה"ל והשב"כ – לא עמדו במשימתם ביום ההוא. למעשה, אין בעניין הזה ויכוח: גם הקצינים הבכירים מודים בזה. לפני כמה ימים כתבתי כאן שזו הסיבה לכך שבאופן פרדוקסלי למדי, הציבור לא רק נתן אמון בצה"ל, הוא ממשיך לתת אמון בצה"ל, גם אחרי המחדל. גם לאחר שהתברר שמתקפת 7 באוקטובר באה בין השאר בגלל שרשרת של תקלות שקשה לקבל. בגלל יהירות מודיעינית, שאננות מבצעית, הנחות שגויות, הנחיות לא מספקות, תגובה אטית.
הנה, כך כתבתי: "נדמה ששום דבר לא עבד כמו שצריך בצה"ל של 7 באוקטובר, ובכל זאת, הציבור נותן בצה"ל אמון. מדוע? בגלל הסבלנות, הצניעות והנחישות שניכרת על פניהם של המפקדים. בגלל שאינם עסוקים בתמרונים של יחצנות, בהצלת עצמם מהדחה או ביקורת, בהיערכות של ציניקנים לוועדות החקירה, או היערכות של ארכי־ציניקנים למניעת ועדות החקירה".
אז אמון בצה"ל יש – הרבה יותר מאשר בהנהגה הפוליטית – אבל גם התפכחות יש: בחודשים שחלפו מאז תחילת המלחמה, ובעקבות כל הגילויים המתפרסמים מאז על הימים והשעות שקדמו למתקפת חמאס, התחולל שינוי בעמדת הציבור על חלוקת האחריות ל"מחדל" בין הדרג הפוליטי לבין הדרג הצבאי.
בחודש נובמבר, סקר המדד עבור המכון למדיניות העם היהודי JPPI כלל שאלה על חלוקת האחריות. כך שאלנו: מהאפשרויות הבאות, איזו קרובה יותר לעמדתך? האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של הממשלה; האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של צה"ל והשב"כ; האחריות משותפת שווה בשווה לממשלה ולצה"ל ולשב"כ; לא יכול/ה להשיב על השאלה הזאת. כמובן, כבר אז אפשר היה לחוש שמשהו או מישהו לא תפקד כמו שצריך ביום המתקפה. ובכל זאת, זה היה סמוך מאוד אליה, והציבור ידע יחסית מעט על מה שקרה בחודשים ובימים שלפני כן.
התשובות שהתקבלו היו מאוד פוליטיות באופיין: בוחרי מפלגות האופוזיציה נטו להאשים בעיקר את הממשלה (49%), וקצת פחות מהם האשימו את הממשלה וגופי הביטחון "שווה בשווה" (42%). בוחרי הקואליציה היו לא פחות פוליטיים: מחציתם האשימו בעיקר את צה"ל והשב"כ (50%). שליש (36%) חילקו את האחריות שווה בשווה.
זה השתנה. העמדות השתנו. בסקר של חודש מרץ חזרנו במדויק על נוסח השאלה. התשובות מעידות על ירידה לא מבוטלת בשיעור הישראלים שמטילים אחריות בלעדית על הממשלה, על עלייה קלה בשיעור הישראלים המטילים אחריות עיקרית על צה"ל והשב"כ, ועל עלייה בשיעור הישראלים המטילים אחריות משותפת על הממשלה והצבא.
מה קרה? הדבר הפחות מפתיע שקרה הוא שעוד יותר בוחרי קואליציה מסירים את האחריות מהממשלה ומעבירים אותה לצה"ל ולשב"כ. הגילויים על מחדלי מערכת הביטחון מקילים עליהם לנקוט עמדה שנוחה להם גם מבחינה פוליטית – ובעיניהם בלי ספק גם נכונה יותר. הדבר היותר מפתיע – ואולי לא מפתיע, כי בסופו של דבר כשהמציאות מכה בפנים קשה להתעלם ממנה – הוא המעבר של בוחרי מפלגות האופוזיציה מהטחת אשמה בלעדית בממשלה וחלוקת האחריות בין הממשלה לבין גופי הביטחון. אם בנובמבר, מחצית מבוחרי מפלגות האופוזיציה אמרו "הממשלה אשמה". היום רק שליש מהם אומרים כך, ושיעור המחלקים את אחריות הממשלה עם צה"ל והשב"כ עלה ל־55%.
אפשר לזהות את השינוי שהתחולל בהטלת האחריות גם בבחינה פרטנית על פי כוונות הצבעה כיום. בקרב מי שאומרים שבכוונתם להצביע לליכוד לו הבחירות היו נערכות היום, 79% סבורים ש"האחריות העיקרית למחדל בפתיחת המלחמה היא של צה"ל והשב”כ". בקרב מי שמתכוונים להצביע למחנה הממלכתי לו הבחירות היו נערכות עכשיו, 64% בחרו באפשרות של אחריות "משותפת שווה בשווה לממשלה ולצה”ל והשב"כ", לעומת 26% שבחרו באחריות עיקרית של הממשלה.
כל זה כמובן נוח לממשלה. נוח להנהגה הפוליטית שעמדה (ועודה עומדת) בראש המדינה. למעט עניין קטן אחד: העובדה שחלק גדול יותר מהציבור מבין כעת שלא יהיה אפשר להטיל את כל האחריות על הממשלה, ושגופי הביטחון נושאים בחלק לא מבוטל מהאחריות למחדל של 7 באוקטובר, לא מעלה אפילו קצת – לפחות בינתיים – את התמיכה בממשלה, או את האמון בה.
הביטו בנתונים. הם מופיעים בפירוט באתר המכון למדיניות העם היהודי. האמון בראש הממשלה עומד על 35%. זה שיעור די דומה לאמון שניתן בו גם לפני חמישה חודשים. גם האמון בממשלה עומד על 35%. בחודש שעבר היה 34%. זה לא שינוי בדעת קהל, זו תזוזה קלה שאופיינית לסקרים. בסקר INSS, אמון הציבור בממשלה עומד על 20% בלבד (צה"ל: 88%). כלומר, לפחות בינתיים, הציבור השתכנע שלצה"ל חלק משמעותי באשמה – אבל נותן בו אמון. הציבור השתכנע שהממשלה לא אשמה בלעדית – אבל לא נותן בה אמון.
סוכני הזיכרון
שואה הייתה אחת, ייחודית, אך ימי זיכרון לה שלושה. ראשון בחורף – אוניברסלי. יום השואה הבינלאומי הוא יום שמסריו מוסריים־כלליים; שני – בהמשך החורף. זה עשרה בטבת. יום הקדיש הכללי. יום זיכרון שמתכתב עם המסורת של עם ישראל, מפנה מבט לשמיים, ושוזר את זיכרון השואה באסונות אחרים, מחורבן הבית ועד חורבן יהדות אירופה; שלישי – יום השואה של כ"ז בניסן. יום שואה לאומי, ממלכתי, המחבר בין שואה לתקומה וקובע כי החוליה החשובה בשלשלת היהודית היא החוליה הציונית־ישראלית. שלושה ימי שואה לשלושה סוגים של לקחים לשלושה ויותר שבטים.
ממשלת ישראל קבעה השבוע יום זיכרון לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה. זה רק צעד ראשון, ולא בהכרח החשוב ביותר, במסע ארוך מהאירוע לזיכרון. הנצחה היא תהליך מורכב, שלממשלה יש בו תפקיד, אך אין לה בו בלעדיות. למעשה, פעם אחר פעם מוכח שמי שקובע את דרכי ההנצחה הוא הציבור. הממשלה, ברצון או באי־רצון, נגררת אחריו. לפעמים היא קובעת יום זיכרון ורוב הציבור מתעלם – ראו: יום הזיכרון לרצח השר רחבעם זאבי. לפעמים אינה קובעת יום זיכרון, והציבור עושה את שלו. ראו: יום כיפור כיום זיכרון למלחמת יום הכיפורים.
הנה, זו השוואה חשובה, כי כמו מלחמת יום הכיפורים על זוועותיה, גם טבח 7 באוקטובר אירע בחג. הממשלה לא יכולה לקבוע יום זיכרון בחג, אך אין זה אומר שהציבור לא יחליט לזכור דווקא בחג. יום כיפור הישראלי, מאז 1974, בשנה של אחרי המלחמה, שינה את צביונו. הביטו בעיתוני החג. צאו לבתי העלמין בערב החג. האזינו למוזיקה המתנגנת ברדיו לקראת החג. כן – הוא נותר גם יום כיפור של חשבון הנפש, של הסליחה והתפילה והצום, אבל משהו ממנו ניטל לטובת זיכרון המלחמה. הסליחה, גם עליה. התפילה, גם על עתיד המדינה לאחריה. הצום, גם על מתיה.
הממשלה קבעה את יום הזיכרון לטבח ולמלחמה בכ"ד בתשרי. זו החלטה מובנת משני טעמים: היא רצתה לדחות אותו מעט כך שיחול אחרי סופו של שבוע סוכות ושמחת תורה, וכאשר הילדים כבר בבתי הספר, היכן שטקסי זיכרון מעצבים את עולמם. היא רצתה לקבוע אותו בתאריך עברי, כי כך פועלת מדינת ישראל. יום העצמאות בא בתאריך ה' באייר, ולא ב־14 במאי.
אלא ששוב, לא בכל עניין הממשלה קובעת. יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין נקבע בתאריך י"ב בחשוון. אבל הציבור שזוכר – והזיכרון נשחק עם השנים – מעדיף את 4 בנובמבר. לפני כמה שנים, במסגרת המיזם שסופו ספר – "יהדות ישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית" – שאלנו יהודים בישראל על מנהגיהם ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כמחצית מהם (48%) אמרו לנו שהם מרגישים עצובים. כמעט אחד מכל עשרה (9%) אמר שהוא הולך לאירוע זיכרון קהילתי, כמעט אחד מכל עשרה (8%) אמר שהוא מדליק נר לזכר רבין. אבל לא שאלנו אם הם עושים את כל אלה ביום השנה הממלכתי, או ב־4 בנובמבר, שנשמר כיום השנה של לא מעט ארגונים המציינים את הרצח ביום שנצרב בזיכרון.
גם 7 באוקטובר נצרב בתודעה, בעוד לכ"ד בתשרי – יום השנה שקבעה הממשלה – אין שום משמעות. זו דחייה, על דחייה, על דחייה. החג לא מתאים, ואחרי החג בא אסרו חג, ואחרי אסרו חג בא כ"ד. ולפעמים הוא ייצא בשבת, כמו בשנה הבאה, אז יהיה צורך לדחות לכ"ה. ואין ספק שזה היום שבו מערכת החינוך הממלכתית תציין את יום הזיכרון הממלכתי. ואין ספק שיהיו ישראלים רבים אחרים שההחלטה הממשלתית לא תתיישב עם הזיכרון שלהם ועם הצורך שלהם לציין במועד שהם זוכרים – שיכול להיות אחד משניים לפחות: 7 באוקטובר, מתי שלא ייצא בלוח השנה, או שמחת תורה, שיהיה יום קצת פחות שמח.
ההחלטה להצמיד את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות, כלומר, לקבוע אותו לד' באייר, נקבעה בוועדה, שהחלה בדיוניה רק ב־1951, לאחר שמלחמת העצמאות הסתיימה, ולנוכח תלונות של הורים שכולים על כך שטקסי הזיכרון ליקיריהם אינם מסודרים כיאות. הוועדה שקלה ארבעה מועדים אפשריים ליום הזיכרון. את ל"ג בעומר, המציין יום של גבורה יהודית. את י"א באדר, יום הקרב על תל חי, שיש לו נוכחות חשובה באתוס הציוני; את יום כ' בתמוז, שנקבע במקור כ"יום המדינה", אך פינה את מקומו ליום העצמאות של ה' באייר. וגם את ד' באייר, היום שלפני יום העצמאות. מדוע נבחר זה ולא האחרים? בעיקר משום שהעם כבר הכריע. הוועדה ישבה כאשר המנהג לפקוד את בתי העלמין בערב יום העצמאות כבר נעשה רווח. הוועדה החליטה לאמץ אותו. היה בזה היגיון. זה הבטיח את יום הזיכרון מפני חוסר הוודאות.
יום הזיכרון של 7 באוקטובר יהיה יום של חוסר ודאות, לפחות עד שיתקבע מנהג – אם יתקבע מנהג. יהיו שילכו בעקבות הממשלה, יהיו שילכו בעקבות זיכרונם. כמובן, להכרעות האישיות, המשפחתיות, הקהילתיות, יהיה גם אופי מגזרי. דתיים לא יציינו זיכרון בעיצומו של החג. חילונים אולי כן. דתיים ירקדו עם ספרי התורה בשמחת תורה. חילונים – או חלקם – ירגישו שזה לא היום המתאים לשמחה.
כך או כך, באוקטובר הקרוב הזיכרון יצוין פעמיים: גם ב־7 באוקטובר, שחל מוקדם, מיד לאחר צום גדליה (שיש המציינים דווקא בו את זיכרון רצח רבין), וגם בכ"ד בתשרי, הזמן שקבעה הממשלה לדורות. בשנה שאחרי (2025) כבר יהיה אתגר מורכב יותר: 7 באוקטובר יחול בחג הסוכות עצמו. ובשנה שאחרי תחרות משונה: כ"ד בתשרי יהיה יומיים לפני 7 באוקטובר. ובשנה שלאחר מכן: קצת אחרי ראש השנה, שבועיים לפני יום הזיכרון המדינתי.
תשאלו: מה יש לעסוק עכשיו ביום הזיכרון של שנת 2027? ובכן – זאת המשמעות של ניסיון לקבוע יום זיכרון לדורות. הממשלה אומנם החליטה כיצד היא רוצה שיהיה, אבל את מה שיהיה בפועל יקבעו הדורות.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, INSS, המכון לדמוקרטיה, פרסומי "ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל", RealClearPolitics.