במהלך הדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת השבוע פירט בנימין נתניהו כיצד לדעתו יש לנהל את המו"מ מול חמאס לעסקת חטופים. הוא אמר ש"צריך להיות קשוח במשא ומתן" והוסיף, "אי אפשר לתת ישר על ההתחלה הכל, כי האויב ישר ירצה עוד". בעניין היחסים המתערערים עם ארה"ב הוא אמר "צריך להיות קו ברור. צריך להגיד 'לא', ומי שלא יכול להגיד 'לא' לארה"ב - שלא יהיה ראש ממשלה".

הגענו לרגע של להיות או לחדול: יש דרך אחת לשבור את רוחו של סינוואר | לירז מרגלית
איך קרה שלמרות הטראומה הגדולה, מדדי החוסן והבריאות הנפשית עלו? | לירז מרגלית

הגישה של נתניהו למו"מ עם חמאס כמו גם היחסים עם ארה"ב, מעידה יותר מכל על המצב המנטלי שלו. ראש הממשלה מציג קו מאוד מיליטנטי, אגרסיבי ותוקפני - ויורה לכל כיוון אפשרי. האופן שבו אדם בוחר להתבטא מעיד הרבה על התחושות שלו. התוקפנות שלו מעידה על כך שהוא מרגיש מותקף ומאוים, ולכן חש צורך להדוף את ההתקפות עליו. הוא מרגיש שמכל עבר מתקיפים אותו, ואין לו ברירה אלא להגיב בהדיפת המתקפות, כשהאסטרטגיה הכי טובה מבחינתו זה לתקוף חזרה.

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

כשהוא אומר שצריך להיות קשוח במו"מ ושאי אפשר לתת הכל כבר בהתחלה, הוא למעשה משקף את הקונפליקט העמוק שבו הוא מצוי. ניתן למצוא לכך חיזוק במשפט שהוסיף על כך - "אני לא חושב שהייתה ממשלה שהייתה נתונה לכאלה דילמות". דבריו משקפים סערה פנימית שמכונה בפסיכולוגיה "דיסוננס קוגניטיבי". תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי היא מצב של מתח פנימי הנגרם כאשר המציאות סותרת את האמונות שלנו כלפי עצמנו.

אם אנחנו מאמינים שאנחנו אנשים הוגנים וישרים, ואנחנו נוהגים בדרך שסותרת תפיסה זו, למשל משקרים או נוהגים בחוסר הוגנות כלפי מישהו, אנחנו ניטה לספר לעצמנו סיפורים שיצדיקו את המעשים שלנו. הכוח של הדיסוננס הוא מאוד חזק ולא מתרחש באופן מודע. זה לא שאנחנו מודעים לכך שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, זהו מנגנון הגנה שדואג לשמור על עקביות בין המעשים שלנו לאמונות שלנו כלפי עצמנו.

קיימת אצלנו נטייה אינהרנטית לנסות להפיג את המתח הזה בין המציאות לבין האמונות שלנו, בעיקר במצבים שבהם אנחנו ממש רוצים שהאמונות שלנו יהיו נכונות. למעשה, מתרחש תהליך שבו מוחנו "מתאים" את העובדות לאמונות שלנו. לנתניהו, בסיפור שהוא מספר לעצמו, יש צורך חזק להרגיש שהוא עושה הכל עבור המדינה. זה חלק מההוויה שלו. הוא מנסה להדחיק ככל שניתן את זה שגם אינטרסים אישיים מעורבים פה ואת הצורך החזק להישאר בשלטון. לכן, במקום להפנות אצבע מאשימה פנימה, הוא דואג להפנות אותה החוצה.

לשקר בשביל דולר?

בדיון המדיני־ביטחוני הסגור נשאל ראש הממשלה אם נושא ההסברה באנגלית מטופל מספיק טוב. "ברור שלא", ענה נתניהו. אחד הנוכחים הגיב: "זה פונקציה של כסף", ועל כך אמר נתניהו: "זה לא כסף. הבעיה היא שאין אנשים. אתה מוקף באנשים שלא יודעים לחבר מילה למילה". מכיוון שההסברה הישראלית לא עובדת ולא הצליחה להשיג את היעדים שלה, נתניהו מעדיף לתלות את האשם בכך שכולם עילגים. אף שהוא לקח את נושא ההסברה תחת אחריותו, כאשר גייס מתחילת המלחמה דוברים לתקשורת הזרה. אז במקום לקחת אחריות על הנושא, הוא העדיף לתקוף.

באחד הניסויים המפורסמים נבדקים נטלו חלק במשימה משעממת לכל הדעות - העברה של חפץ ממקום למקום במשך שעה. לאחר הניסוי, לקבוצה אחת של נבדקים הציעו דולר בתמורה לכך שיספרו לסטודנטים שהיו בתור לניסוי אחריהם, שהניסוי היה ממש מעניין. לקבוצה השנייה הציעו 20 דולר עבור אותה בקשה. כל הנבדקים, ללא יוצא מן הכלל, הסכימו לשקר לנבדקים הבאים אחריהם. כששאלו את חברי הקבוצה שקיבלה 20 דולר מדוע הסכימו לכך, התשובה הייתה שבעבור 20 דולר הם מוכנים לשקר. כששאלו את קבוצת הנבדקים שקיבלה דולר אחד, הם טענו שהניסוי היה מעניין.

יש לנו דחף לשמר תפיסה עצמית קוהרנטית, שתהיה הלימה בין האמונות והתנהגותנו בפועל - מושג הנקרא עקביות קוגניטיבית. בעת התמודדות עם מצב של פער בין התפיסה העצמית שלי (האם אני אדם שמוכן לשקר בעבור דולר?) לבין ההתנהגות (שיקרתי בעבור דולר) - נפעל להסרת הדיסוננס באמצעות שינוי הדעה או שינוי ההתנהגות, מה שיותר קל באותו רגע.

כת "המחפשים"

הדבר המעניין בתופעה זו של הדיסוננס הקוגניטיבי הוא כמה כוח יש לאמונות שלנו להתעלם מהעובדות ולהתעלם מהמציאות בשטח. זה גם מסביר את האירועים שפוקדים את מדינתנו לאחרונה. מדוע כל צד מתבצר בעמדתו ולא פתוח לשמוע את עמדות הצד השני. לא רק שאין פתיחות להקשיב - ככל שהאירועים מסלימים, כל צד בטוח יותר ויותר בצדקתו. השאלה היא כיצד נגיב כאשר הדיסוננס הקוגניטיבי יהיה חזק כל כך, עד שיאיים להרוס את מערכת האמונות שלנו.

זה מה שלאון פסטינגר, פרופ׳ לפסיכולוגיה חברתית, רצה לברר. בשנות ה־50 פרסמה בעיתון אישה בשם דורותי מרטין, שכונתה מריאן קיץ', שעל פי מסרים שקיבלה מכוחות על־טבעיים - סוף העולם קרב, ויש לזה גם תאריך: העולם עומד להיהרס ב־21 בדצמבר 1954. מריאן גיבשה סביבה כת מאמינים בשם "המחפשים", שהאמינו בצורה קנאית במסרים הללו. ככל שאמונתם התחזקה, הם זנחו את עבודתם ואת משפחתם, וחייהם נסבו סביב הצרכים והמטרות של הכת. חברי הכת, כך נאמר למריאן על ידי הכוחות, יהיו היחידים שיקבלו ישועה בזמן שכל העולם ייחרב - וכל הטוב הזה יקרה באמצעות חלליות שיביאו אותם למקום מבטחים.

הפסיכולוג החברתי פסטינגר החליט ליצור קשר עם אנשי הכת כדי לתעד את האופן שבו יגיבו כאשר לא יופיעו צלחות מעופפות בשמיים. כמובן שביום המיועד אף חללית לא הגיעה לאסוף את חברי הכת. יותר מזה, להפתעתם לא ניכרו שום סימנים לכך שהעולם בא אל קצו. חברי הכת ישבו בדממה בביתה של מריאן במשך שעות.

כשהייאוש של חברי הקבוצה, שהקריבו כל כך הרבה כדי להגיע לרגע הזה, עמד לפרק אותם - קיבלה לפתע מריאן מסר נוסף מהפלנטה קלארון: העולם ניצל ברגע האחרון בזכות אמונתם של חברי הכת. המסר הזה נתן משמעות חדשה לחברי הכת - האמונה והמחויבות שלהם יצילו את העולם. אומנם חלק מהם התאכזבו עד עמקי נשמתם ועזבו, אבל שימו לב לתופעה הבאה: אלו שנשארו – אמונתם התחזקה. הם הראו מידה רבה יותר של לכידות והחלו להגן על רעיונותיהם בצורה קיצונית ולפעול במרץ כדי להפיצם.

ככל שאנשים רוצים להאמין יותר במשהו, כך הדיסוננס הקוגניטיבי חזק יותר. ככל שאנשים כבר הלכו כברת דרך, ויתרו על דברים משמעותיים, והקריבו דברים שחשובים להם - עולה הסיכוי שאמונתם באותו משהו רק תתחזק. מוחם יקדיש מאמץ עילאי להתאמת המציאות, כך שתתיישב עם האמונות שלהם. אנחנו נוטים לדבוק הרבה יותר בעמדות שלנו, לא משום שהן הוכיחו את המציאות טוב יותר, אלא בגלל המאמצים שנעשו בעבר כדי לשמור על אמונות אלה.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]