אוטובוס המריבה | רון מיברג

אוטובוס קו 300 יצא ביום חמישי, 12 באפריל 1984, מהתחנה המרכזית בתל אביב לכיוון אשקלון. בדרך השתלטו עליו ארבעה מחבלים והכריחו את הנהג להמשיך בנהיגה דרומה כשהוא פורץ מחסומי משטרה שהוצבו. כוחות הביטחון הצליחו לנקב ביריות את גלגליו האחוריים של האוטובוס, והוא נעצר במבואות דיר אל־בלח.

נוכחות מסיבית בזירת האירוע של הצמרת הביטחונית בהרכב כמעט מלא, הייתה הגזמה ישראלית פרועה. ארבעה מחבלים שחטפו אוטובוס לא היו אמורים להוות עילה להתכנסות של רוב המי ומי בביטחון ישראל. על רקע הצפיפות הבלתי נסבלת הזאת שהייתה פומבית וגלויה לעין, הפך האירוע להזוי יותר ממה שהיה ממילא.

משה בר כוכבא, אלוף פיקוד הדרום, החליט כי את משימת ההשתלטות תבצע סיירת מטכ"ל, ואילו הימ"מ יישאר פרוש בשטח ויפעל מיידית אם יתחילו המחבלים להוציא להורג בני ערובה. כמה משוטרי הימ"מ התפטרו למחרת האירוע במחאה על הבחירה בסיירת מטכ"ל. על פי האופן שבו התגלגל האירוע, היה צריך לסגור את הזירה הרמטית. מה שקרה היה ההפך הגמור.

לזירה הסתננו עיתונאים, צלמים וצוותי טלוויזיה. קצין שהיה בשטח אמר מאוחר יותר: "נדמה היה כי אין מדובר בפיגוע מיקוח אלא באירוע תקשורתי שמתרחש סביב האוטובוס החטוף". מישהו אחר אפיין את האווירה כ"סט של צילומי סרט עם זרקורים והכל". מסביב לאוטובוס שררה המולה גדולה. קציני צה"ל ואנשי המשטרה הצבאית ניסו להדוף את התקשורת.

בשעה שש בבוקר אישר דובר צה"ל יעקב אבן להפצה הודעה ראשונה על החטיפה והחילוץ. אבן הריח שמשהו אינו כשורה. הפרטים לגבי גורלם של המחבלים היו מעורפלים, ולכן הודעתו לא הזכירה אותם ולא פיזרה את ערפל הקרב. בשעות הראשונות שלאחר המבצע לא ניתן היה לקבל הודעה רשמית שתאשר כמה מחבלים נהרגו בפעולת ההשתלטות. רק בשעה שלוש אחר הצהריים השיב דובר צה"ל כי שני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים מתו בדרך לבית החולים.

אנשי שב"כ חקרו את שני המחבלים. אהוד יתום סיפר לאחד ממקורביו כי החקירה הייתה מסיבית ולוותה במכות קשות: "נתנו להם מכות וקצת בעיטות, והם נגמרו לחוקרים בידיים. בשטח שררה אווירה של לינץ'". לצלמי העיתונות אלכס ליבק, צ'יבי שיכמן, ענת סרגוסטי ושמואל רחמני היו צילומים שהראו את שני המחבלים חיים.

במהלך השבת ובימים לאחר מכן גברו הדיבורים והשמועות על הפרשה. גם חברי המטה הכללי חשו שריח רע נודף ממה שהתרחש בשטח. בדיון במטכ"ל התבטאו קצינים אחדים ברוח "מישהו צריך להסביר מה קרה כאן".

החשש שניקר בצמרת צה"ל היה כי המחבלים מתו כתוצאה ממכות שהכו בהם חיילים וקצינים שהיו בזירת האירוע, ובהם הקצח"ר איציק מרדכי. במטכ"ל חששו שמדובר בשבירת אחד הכללים המקודשים של צה"ל. פגיעה בטוהר הנשק שהתבטאה ברצח שבויים. בשב"כ אמר אחד הבכירים: "לא היה לי ספק שמדובר באחד הרגעים האומללים והמכוננים בתולדות השירות".

רק אחרי ההחלטה להקמת ועדה בראשות מאיר זורע לבדיקת האירועים, סיפר ראש השב"כ דאז אברהם (אברום) שלום לבכירי השירות את סיפור המעשה. גרסתו הייתה שילוב של עובדות, פנטזיה ואמת חלקית, עם ספין מגמתי שנועד להסביר את טעותו הגסה בדיעבד.

בליל החטיפה, סיפר אברום, היו בשטח אנשי שירות רבים מדי: הוא עצמו, המשנה ראובן חזק, שלושה ראשי אגפים ואחרים. זו הייתה הגזמה על פי כל קנה מידה מבצעי. אברום סיפר כי שני מחבלים שנלכדו חיים חטפו מכות קשות, כולל מידי אזרחים רבים, חלקם מתנחלים מגוש קטיף, שכלל לא היו אמורים להיות בשטח. היה בלגן גדול, אמר אברום, כמעט לינץ'. המחבלים נלקחו הצדה בניסיון להרחיק אותם מהמהומה. אבל גם שם התגודדו עשרות אנשים שהכו אותם מכל הבא ליד.

"כאשר ראיתי את התמונה הזאת", אמר אברום, "חשבתי שהדבר הנכון לעשות זה להניח לשניים הללו לסיים את חייהם בדרך שבה נפצעו קשה לנגד עיניי בשטח. קראתי לאחד מראשי האגפים - אהוד יתום - והוריתי לו לחסל את השניים". יתום לקח את שני המחבלים והעלה אותם לטנדר. רק אחרי שהטנדר נעלם עזב אברום את הזירה ושב לביתו.

למחרת עדכן אברום גרעין מצומצם של בכירי שב"כ וסיפר להם כיצד דיווח לראש הממשלה יצחק שמיר את הפרטים. הוא אמר לשמיר שנתן הוראה להרוג את המחבלים והסביר לו שיש בעיה עם הצילומים בעיתונות. "שמיר שאל שאלה פשוטה", אמר אברום. "האם נוסעי הטנדר ישתקו?". הוא ענה לו: "אני משוכנע שנוסעי הטנדר ישתקו במאה אחוז". "אם כך", אמר שמיר, "אין מה לדאוג".

למשנה לראש השב"כ ראובן חזק הייתה גרסה מרחיקת לכת יותר. חזק אמר שאברום סיפר לו כי "ראש הממשלה הורה לו טלפונית לחסל את המחבלים, והוא הטיל את המשימה על אהוד יתום. כעת, בגלל התמונות, מחפשים את ראשם". שמיר הכחיש בזעם את הגרסה הזאת. יוסי גנוסר, שבו בחר אברום לייצג את השב"כ בוועדת זורע, עודכן בנפרד. "אני מודע לכך שעשיתי שגיאה מקצועית כאשר נתתי את ההוראה", אמר לו אברום. גנוסר חשב שזה היה אנדרסטייטמנט עם אלמנט גבוה של הכחשה.

גנוסר: "ההוראה באותו לילה בדיר אל־בלח הייתה שגיאה גדולה במיוחד. משום שנעשתה לאור הזרקורים וללא סיפור כיסוי מתקבל על הדעת... לא הייתה ואין לי בעיה מוסרית עם הריגתם של המחבלים. הבעיה הייתה עם הנתונים בשטח. לא הייתי מבצע הוראה כזו בגלל המצב. פעולה כזו צריכה להיעשות בלי לסבך את המדינה, כאשר רק קבוצה מצומצמת ביותר בשירות יודעת מה התרחש. הטעות הגדולה הייתה לסמוך על שתיקתם של נוסעי הטנדר.

"זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהשירות שיקר. מעבר לביקורת על התקלה המבצעית, לא הייתה לי בעיה ערכית עם העובדה שהמחבלים נהרגו. מה גם שידעתי מאברום שהייתה לו - לטענתו - רשות מהדרג המדיני. מחבל שמקבל תדריך לקראת פיגוע צריך לדעת שהוא אינו חוזר בחיים מהפעולה".

בעיני כמה מאנשי השירות לא היה ספק מה עמד מאחורי ההתנהלות המופקרת בדיר אל־בלח שמתוכה יצאה הוראת ההריגה המטומטמת ושתיקת הבכירים מסביב. באותם ימים סגר השירות שנה שנייה בלבנון. חיי השירות בלבנון היו גיהינום מתמשך.

עם כוח אדם נחות, ללא מטרות מוגדרות, בטופוגרפיה זרה ומלאה גורמים עוינים, עשה השב"כ ככל שביכולתו למנוע פגיעה בחיילי צה"ל. עבודה סיזיפית, מפרכת, מבלבלת, לעתים לא מוסרית ובניגוד לערכי השירות. השירות ספג אסונות, נבגד על כל צעד ושעל ונשחק בין צה"ל, המוסד והממשלה. בלבנון איבד השירות יותר עובדים במקום אחד מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה שלו.

תהליך ההשחתה פגע בכל הדרגים. לכן חשב אברום, שהיה מעורב במתרחש בלבנון ברמה האינטימית ביותר, שהוא יכול לתת הוראה שהייתה עוברת בשלום בלבנון אך לא שרדה את המציאות הישראלית. אלמלא השנתיים בלבנון לפני קו 300, ספק אם היה אברום נותן הוראה להרוג את המחבלים.

למרות קהות החושים והאטימות שחוו בלבנון, עדיין היה קשה לחלק מאנשי השב"כ להבין את ההתלהמות בפרשת קו 300. מירוקי מצפון לאומיים מתנהלים לרוב ממרחק של עשרות שנים מהביטחון היחסי של יכולת ההכחשה, או לפחות הגנה על מי שביצע את ההוראה. מה שקרה בקו 300 היה הקזת דם כסוג של תרפיה לאומית.

יצחק שמיר, שחיסולים לא היו זרים לו, אמר: "על מה כל הרעש? על שני מחבלים שחטפו אוטובוס וגרמו למותה של חיילת? בגלל זה בדקו את ערכיה המוסריים של החברה הישראלית?". או בתמצית: לא כל מעשה חוקי הוא בהכרח מוסרי, וחוק אינו קנה המידה הבלעדי למוסר. לפני שהתפלגו בכירי השב"כ על רקע קו 300 והידרדרו להאשמות הדדיות, ניכור ונתק, הם היו תמימי דעים לגבי המחיר הכבד שהשירות שילם בלבנון מבחינה מוסרית, אידיאולוגית ומבצעית ובשל כרסום הקלקולים במרקם של שירות שהתגאה - לא תמיד בצדק - בניקיון כפיים.

רפי מלכא, שהיה ראש אגף המבצעים של השירות, אמר אחרי לבנון: "כדי להישאר שפוי ובחיים היה צריך לעשות דברים שאי אפשר היה לחיות איתם. זה היה מאבק בסגנון המערב הפרוע, ואנשים שילמו בחייהם אם ניסו להתנהג על פי נורמות מקובלות. השתמשנו בשיטות שהדעת לא סובלת".

משימתו של השירות בלבנון ריסקה את עמוד השדרה המוסרי והאתי של השירות. אופי המשימה חייב שימוש בכלים שעובד שירות ממוצע אינו מורגל בהם ואינו בנוי נפשית להשתמש בהם. העיתוי של פרשת 300 היה בשיא ההתמודדות של השירות בלבנון, כולל על חיי אנשיו. אלמלא הגיע אברום לדיר אל־בלח מתוך המציאות הלבנונית, ספק אם היה נותן את ההוראה האומללה. עונת הציד בלבנון הייתה כמעט ללא סייגים והייתה מבוססת על אלתורים בלתי פוסקים. תפיסת עולמם של עובדי שירות רבים, כולל ראש השירות, השתבשה ללא הכר.

"התמקדות המערכת המשפטית, התקשורתית והציבורית בשני המחבלים המתים", אמר גנוסר, "הייתה התנפלות על קצהו הגלוי של הקרחון שרובו היה קבור מתחת לפני השטח בלבנון. אחרי שני אסונות צור היה השב"כ מוכה מורלית, זב דם ומחפש נקמה. חלק מהנקמה הוגשה חמה בלבנון. חלק אחר הוגש בטמפרטורת החדר בדיר אל־בלח".

דרישת היועץ המשפטי לממשלה זמיר לנהל חקירה על מה שקרה אחרי שהפרטים הובאו לידיעתו, הבהירה ששוברי השתיקה הסיטו את הדגש ממעשה ההריגה לשקר. כל אנשי השירות שהיו בסוד ההריגה, מתן ההוראה וביצועה, נמוגו. היה ברור שההגנה על הריגת המחבלים הייתה נוחה יותר בעיני הדרג המשפטי מאשר ההגנה המשפטית על הטיוח. על הצורך לשקר למערכת כדי להגן על השירות. הריגת המחבלים היא נושא שאפשר לכאורה להגיע בו להסכמה. לעומת זאת, מול מסכת של שקרים, נכנס הדרג המשפטי לאקסטזה.

ב־1996, 12 שנה אחרי פרשת קו 300 ועשור אחרי מתן החנינה על ידי הנשיא הרצוג, השתחרר אהוד יתום מהשירות. אמנון אברמוביץ' כינה אותו "גולם רובוטי", גם משום שקיבל את הוראתו המטופשת של אברום כלשונה ולא עצר לתהות על תבונתה. בכירי שירות פוטרו, התפטרו ונפוצו לכל עבר בגלל הפרשה, והממונים על יתום הניחו לו להישאר בשירות פעיל. לאנשי שירות רבים שדבק בהם רבב הגיעו הנחה וזכות הספק, והם היו זכאים לקיזוז בין מסירותם והקרבתם למען המדינה ובין שותפותם באירוע שהפך טראומטי, חריג וחורץ גורלות בשל פומביותו. יתום ביצע את הוראת אברום כאוטומט; לא הביע חרטה ולא הסיק מסקנות אישיות.

40 שנה מקובל לחשוב שהוצאתם להורג של מחבלים כפותים הייתה משנית לחיפוי. ההיסטוריה הישראלית לא המציאה את החיפוי, והיא מחפה על מעשיה באופן קבוע. ועדיין, לא בטוח שבנסיבות ההן, שהיו פומביות, ואולי גם בנסיבות אחרות, כל איש שירות אחר שהיה מקבל את הוראת ההריגה היה מבצע אותה עם חבריו בלי לתהות על חיוניותה ובלי לראות שאברום הלך לאיבוד ושגה באותו רגע.

כאנשי שירות אחרים התראיין יתום ב"ידיעות אחרונות". נחום ברנע, מבכירי העיתון ומי שכעורך "כותרת ראשית" היה לו חלק בכיוון האש לעבר איציק מרדכי ואף הודה בכך, כתב: "אילו א' לא היה שם באותו בוקר, לא היה השב"כ מחסל את השניים. לא הייתה פורצת הפרשה, לא היה צורך בבידוי ראיות, בשקרים, בסחטנות פנימית, והשב"כ לא היה מגיע אל סף התפוררות".

בראיון אמר יתום: "במלחמה במחבלים... צריך לנקוט פעולות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הערכים המושלמים. מכל מפקדיי למדתי לעבוד בשיטות פעולה חשאיות למען ביטחונה של המדינה... פרשת קו 300 הייתה בטעות יסודה, מאחר שזה היה מבצע גלוי. היינו לאחר ליל קרבות קשה וטעינו שהרגנו אותם, משום שהמבצע היה מתוקשר. אני יכול להעיד שפעלתי במלחמה תחת ארבעה ראשי ממשלה, ולדעתי, הדרך הזאת נכונה".

יתום בפרוטוקולים של ועדת זורע: "על כל מחבל היו שני אנשי שב"כ... הם הועמסו על אלונקות, כפותים. העמיסו אותם לא בעדינות. הם הושלכו פנימה בצורה לא נוחה, כשראשיהם למטה, אחד על השני, זרוקים. לא שמעתי הגה מאף אחד מהם. לא שמעתי כלום. נדמה לי ששמעתי חרחור ואמרו לי שזה מהמנוע... המשכנו כולנו לתת להם מכות עם אבנים ומוט ברזל שמצאנו במקום, עד שווידאתי שהם מתים על ידי בדיקת הדופק שלהם... אני מצטער שנקלעתי לסיטואציה כאובה כזו כטרמפיסט. זו לא הייתה המשימה שלי. אולי פה ושם התנהגתי כטירון".

ב־31 במאי 1987 הוחלט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את שיטות החקירה של השב"כ מול פעילות חבלנית. בראש הוועדה עמד שופט העליון לשעבר משה לנדוי. מסקנות הוועדה לא הפתיעו, אבל היה להן צליל רך משהו, בעל גוון ידידותי שהכיר בכובדן של המשימות הניצבות בפני השירות. ברוח זו ניתנו המלצות ועדת לנדוי בלי לוותר על הביקורת הקשה שהייתה לה על שנים ארוכות מדי של שקרים ובדותות.
הוועדה קבעה כי אף על פי שחלק משיטות השב"כ פסולות, יש לאשר לו להשתמש בלחץ פסיכולוגי לא אלים וכן בתחבולות ובהטעיה בזמן חקירות. אם השיטות הללו אינן משיגות תוצאות, מותר להפעיל "מידה מתונה של לחץ פיזי". הוועדה האשימה את הדרג המדיני בכך שהיה מודע לשיטות העבודה של השירות והתעלם מהן.

כמה נורמטיבית הייתה הריגתם במוטות ברזל ואבנים של שני מחבלים פצועים שנלקחו בשבי באירוע שההרוגה היחידה בו הייתה החיילת אירית פורטוגז, שנפגעה מאש סיירת מטכ"ל? במקום לשים בסופה של פרשת קו 300 וספיחיה סימן קריאה, ציירה ועדת לנדוי סימן שאלה. בדרכה של הוועדה נקרתה הזדמנות לקרוא את השירות לסדר, לאסוף אותו תחת מטרייה הומנית ולאסור מעשים חריגים של אנשים טובים שבסערת הקרב השתחררו מכוח הכבידה של כבוד האדם והחיים. בפועל לא שינתה הוועדה דבר. חריגות השירות המשיכו ואף התגברו.

אמנון אברמוביץ': "כעבור שנות דור אינני בטוח במרכזיותה של הפרשה בתולדות יחסי הביטחון, המשפט והתקשורת, בעומקה, כמו רבדיה והשלכותיה. אז, באמצע שנות ה־80, הייתי משוכנע שהזדמנה לנו פרשה בגודל 'עסק הביש'. כתבתי אז, למיטב זיכרוני, 18־17 טורי שישי, כ־1,500־2,000 מילה כל טור, טובים פחות או טובים יותר, הוגנים או מוטים, גדושי מידע, מאוזן או מגמתי... אם ינסו לשכנע אותי היום שהיה זה אירוע חשוב, משמעותי, אך לא מכונן, נטול השלכות ההופכות מוסדות ארץ - אהיה מוכן להקשיב; אולי אפילו להשתכנע".