מאז שמחת תורה, וזה הולך ומתגבר ככל שחולף הזמן, נראה שאנחנו הולכים והופכים למדינה אחת עם שני עמים. אין דרך למדוד מהו הרכבו האנושי המדויק של כל אחד מהעמים הללו ומה היקפו, אבל קו הגבול ביניהם ברור וקל לזיהוי. בצד אחד נמצאים אנשי 8 באוקטובר, בצד השני אנשי 6 באוקטובר. עם הקבוצה הראשונה נמנים מי שמבינים שהמכה שספגנו מחייבת אותנו להתחיל משהו חדש. בקבוצה השנייה נמצאים מי שמבחינתם אפשר להמשיך מהנקודה שבה עצרנו רגע לפני הטבח, כאילו לא אירע דבר. להמשיך לשנוא, להמשיך להתקוטט, להמשיך לריב, להמשיך לראות בכל מי שחושב אחרת – אויב מר שיש להביס.
"אנסתי אותה": עדות המחבל שחושפת את זוועות האונס ב-7 באוקטובר | קשה לקריאה
משפחות החטופים בהתקפה חסרת תקדים נגד נתניהו: "מונע בכוונה עסקה"
בחברה חפצת חיים, מי שנמנים עם הקבוצה הזאת, קבוצת אנשי השסע והפילוג – שלהם נציגים בקואליציה ובאופוזיציה, בין תומכי הממשלה ובין מתנגדיה – היו צריכים להיות מוקאים בבוז. חברה חפצת חיים הייתה צריכה להדהד את התחינה הנשמעת במקהלה מפיהם של הלוחמים השבים משדה הקרב, מפיהן של המשפחות השכולות ומפיהם של הפצועים הנאבקים בגבורה במחלקות השיקום: "בואו לא נשוב אחורה. בואו נתחבר. בואו נעצור את ההידרדרות".
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לרגע, בתחילתה של המלחמה הזאת, היה נראה שאכן לשם אנחנו הולכים. אל מקום של תיקון. אל מקום של "ביחד". אל מקום של "משהו חדש מתחיל". אבל ככל שנוקפים הימים, וככל שחולף הזמן, נראה שהפוליטיקה הקטנה - כמו סם ממכר שאי אפשר להיגמל ממנו, כמו אינסטינקט ישן שקשה להשתחרר ממנו – שבה ומנצחת אותנו.
אני זוכר מפגש שהיה לי, זמן קצר אחרי תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, עם חבר שסיפר לי על שיחת מוטיבציה שניהל עם חבורת אנשי מילואים של אחת היחידות המובחרות, יחידה ששילמה מחיר דמים כבד, רגע לפני שאלה נכנסו לראשונה לעזה. "היו שם חבר'ה צעירים תומכי רפורמה לצד אנשים שהפגינו נגדם בקפלן ממש אתמול", שיתף אותי. "מי שהסתכל להם בעיניים וראה אותם יחד הבין שאסור לנו ללכת אחורה אל הימים הרעים שעברנו. אתם שם בתקשורת", כמעט התחנן, "חייבים לעשות הכל כדי לחבר אותנו מחדש. אנחנו חייבים להם את זה. הם לא יכולים לחזור הביתה, לפשוט מדים ולשוב אל אותה מלחמת אחים שהייתה כאן קודם לכן. זה לא מגיע להם. זה לא מגיע לנו".
ומילה אחת, בהקשר הזה, צריך לומר עלינו, כלי התקשורת. פעמים רבות מצאתי את עצמי צופה במסיבות העיתונאים ומוכן להישבע שאני יודע לקבוע, לפי השאלות שנשאלו, לאילו מהעיתונאים יש בן משפחה בחזית, ולאילו לא. מי מתהפך על משכבו בלילות, ומי ישן היטב. מי מודאג ממה שקורה עם חיילינו בקרב מול האויב, ומי מודאג מהבלי הפוליטיקה ומהשאלה מה אמר מישהו אחד למישהו שני על מישהו שלישי.
יום או יומיים אחרי הטבח, קיבלנו - אסף ליברמן, שותפי לתוכנית הרדיו ברשת ב', ואני - החלטה משותפת. אחרי שנים שבהם התמחינו בראיונות מאתגרים עם פוליטיקאים, ובאומנות דחיקתם אל הפינה, החלטנו שכך אי אפשר להמשיך. שלפחות לעת עתה, כשחיילינו נלחמים בחירוף נפש, ומדי יום מתפרסמים שמות של נופלים מכל המינים ומכל הגוונים ומכל חלקי העם, אנחנו לא ניתן יד להמשך ההתקוטטות.
וכך, מאז 7 באוקטובר, כמעט חצי שנה, לא ראיינו ולו פוליטיקאי אחד. במקום זה דיברנו עם אין־ספור משפחות שכולות, שמענו סיפורי גבורה, נתנו זמן אוויר לאנשים מעוררי השראה ושוחחנו עם פצועים שמעומק מחלקת השיקום היה חשוב להם לסייע להרים את הרוח. ראיון מפעים עם הרב שמואל סלוטקי, ששני בניו נהרגו אחרי שזינקו מבתיהם אל העוטף כדי להציל אנשים שהם לא מכירים, הוא לא פחות אקטואליה מראיון עם השר ישראל כ"ץ או עם חבר הכנסת רם בן ברק. צריך רק לבחור מה חשוב לנו כעת, ומה תורם יותר לאומה.
ככל שזה תלוי בי אישית, קיבלתי על עצמי, מעבר לניחומי האבלים שנדרשתי ללכת אליהם של חברים ומכרים שילדיהם נרצחו או נפלו בקרב, לבקר בביתם של מי שנמצאים רחוק ככל האפשר מאזור החיוג הפוליטי, האידיאולוגי והחברתי שלי. אם 7 באוקטובר הביא לשיאו את הקרע החברתי בתוכנו, 7 באוקטובר חייב להיות גם נקודת הפתיחה של התיקון.
ולא, אין הכוונה להפסיק להתווכח ולהפסיק לעמוד על עמדותינו זה מול זה. במובן הזה, לא התחברתי לקמפיין שביקש "אין יותר ימין ואין יותר שמאל". אני מאמין שיוצריו רצו טוב, אבל טעות בידם. יש ימין ויש שמאל, יש תומכים בגישה המשפטית הזאת ויש תומכים בגישה השנייה, יש הרוצים זהות כזו למדינה ויש השואפים לזהות אחרת. מה שקרה לנו לא צריך לטשטש את המחלוקות בינינו, ולא צריך לגרום לנו לספר לעצמנו שכולנו חושבים אותו דבר.
כל מה שאנחנו צריכים הוא להחליט שאנחנו מנהלים את הוויכוחים הללו אחרת. איך אחרת? פשוט מאוד. הסתכלו מסביבכם, ברשתות, בכנסת, באולפנים וברחובות ותראו שאתם מזהים בקלות מי מבקש לנהל את הדיון באמצעות טיעונים עניינים שחשוב לטעון כשמתווכחים, ומי מבכר לעשות את זה באמצעות גידופים וצעקות ואלימות והתקפות אישיות.
מתדלקי התבהלה
ומכיוון שאני משוכנע שמשהו פה חייב להשתנות, ומכיוון ששום דבר שאכתוב כאן לא יהיה אמין אם לא אדבר תחילה על המחנה שלי, ומכיוון שלא חסכתי בשנה האחרונה את הביקורת הקשה שלי על המחנה האחר – על ההסתה, על הסרבנות, על הכאוס, על הנכונות לפגוע במדינה, בכלכלתה ובביטחונה כדי לנצח פוליטית, ועל העיתונות שקידמה את כל אלה – אפתח בהסתכלות פנימה אל המחנה הפוליטי שעבורו הצבעתי ושמרכיב את הקואליציה הנוכחית.
הרעה החולה של הקואליציה הזאת, מיום היווסדה, לפחות לתפיסתי, נעוצה פחות ב"מה" ובעיקר ב"איך". יותר מדי פעמים בשנה הזאת נראה היה שלגורמים רבים בקואליציה פחות חשוב לאכול את הענבים, ויותר חשוב לריב עם השומר. לא סתם לריב איתו. לדחוף לו אצבעות לעיניים, לעצבן אותו, להוציא אותו מכליו. אין־ספור שיחות היו לי בשנה הזאת עם חברים טובים, אנשי שמאל, שהיו אחוזי חרדה ממה שרצתה הממשלה הזאת לעולל, לשיטתם כמובן.
עמלתי קשות על מנת להסביר להם שהכל בראש שלהם. שהם מציירים דרקונים על הקירות ואחר כך מתעוררים בלילה מבוהלים ושטופי זיעה נוכח התמונה שניבטת אליהם ושהם עצמם ציירו. הבטחתי להם שאנחנו לא בדרך להיות איראן, נשבעתי להם שבניגוד למה שמספרים להם על הבמה בקפלן אנחנו לא נהיה דיקטטורה, ואבי מעוז לא ישנה כאן כלום, ואיש לא יפגע בלהט"בים ואף אחד לא יכריח את הבנות שלהם ללכת עם כיסוי ראש.
ההפחדות הללו היו תוצאה של מסע תעמולה ציני ומכוער, אבל זה לא באמת משנה. גם אם באופוזיציה היו גורמים שתדלקו את התבהלה הזאת ורכבו עליה מסיבותיהם שלהם, עדיין בבתים רבים מדי בישראל ישבו אזרחים טובים ותמימים שהיה צריך להרגיע אותם. להניח יד מטאפורית על כתפיהם ולדבר אליהם יפה, כמו ששלטון שאכפת לו אמור לדבר אל אזרחיו. וזה לא קרה. לא רק שזה לא קרה, במקום זה נראה היה שהקול הדומיננטי בקואליציה הוא קולם של מי שמבקשים להודיע לכל מי שלא חושב כמותם, שיש כאן קבוצה שבאה לנצח אותם.
חקוקה בראשי שיחה שניהלתי באחד הלילות עם חבר קרוב, גורם בכיר בתקשורת, איש שמעורה עד מאוד במה שקורה כאן, ומצוי עמוק בשמאל החילוני. "אני בחרדות נוראיות", אמר לי. "בוא נדבר על זה", הצעתי לו, "מה הכי־הכי מפחיד אותך?". "החוק שמכניס לחצי שנת מאסר מי שיסייע להחזיר בשאלה", זרק בלי לחשוב הרבה. "אין חוק כזה", השבתי לו. תמר זנדברג הגישה בעבר הצעת חוק שלפיה מי שישדל קטין לחזור בתשובה יקבל חצי שנת מאסר, אז ישראל אייכלר החליט להשיב לה מנה אחת אפיים והגיש הצעת חוק נגדית שלפיה מי שישדל קטין לחזור בשאלה יקבל את העונש הזה. "החוק של זנדברג לא קודם, בדיוק כמו שהחוק של אייכלר לא קודם", הרגעתי אותו.
אלא מה? שהסיפור הזה הבהיר לי כמה אנשים טובים ותמימים, והחבר הזה בהחלט נמנה איתם, חיים בבהלה אמיתית. וכאמור, זה בכלל לא משנה מי הבהיל אותם ולמה. העובדה היא שבמקום לדבר אליהם כדבר אח לאח, הקואליציה הנוכחית עשתה הכל כדי לתקוע להם אצבעות לעיניים ולהגביר אצלם את הפחדים.
אין צורך להכביר בדוגמאות, כולנו מכירים אותן, אבל אלה מטריפות עוד יותר את הדעת כשהן מגיעות בימים כאלה, כשעם ישראל שרוי כולו בתוך דאגה עמוקה של מלחמה, של שכול ושל מספר אסטרונומי של חטופים. הנה, רק בימים האחרונים, שר התקשורת, שלמה קרעי, צייץ בטוויטר ש"הקומבינטור האמיתי הוא מר בני גנץ וכפילו/סגנו מר יואב גלנט". שרת התחבורה, מירי רגב, תקפה גם היא את יו"ר המחנה הממלכתי והסבירה שהוא מקור הנסיגה בתמיכה האמריקאית בישראל. ולשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, היה חשוב מאוד להיכנס בגסות באוהדי הפועל תל אביב. תגידו, משהו מכל זה מסייע לעם ישראל בשעותיו הקשות? משהו מכל זה מקדם את מדינת ישראל לאן שהוא?
וכן, יש רבים כאלה גם מהצד השני. ברור שיש. ישנו יאיר לפיד שלא הפסיק לעסוק בפוליטיקה ולו לרגע אחד בכל המלחמה הזאת, וישנו יאיר גולן שאין ציוץ אחד שלו שאין בו מרכיבים של שנאה ושל שטנה, וישנם מי שבעוד חיילינו נלחמים ברחובות ח'אן יונס, חשוב להם להצית שוב אש זרה ברחובות תל אביב, וישנם דן חלוץ ובוגי יעלון ששנאתם אומנותם, ויש אחרים.
תפילת המשפחות השכולות
כל אלה הם אנשי האתמול. אנשי 6 באוקטובר. וכשאנחנו מתבשרים כבר חודשים ארוכים על רשימות הנפגעים ועל המקומות שמהם הם באים, ומוצאים שם את בני המשפחה של בכירי פורום קהלת יחד עם בני המשפחה של מי שעמדו על הבמות והפגינו נגדם, אנחנו חייבים להבין שאנחנו לא יכולים לתת לאנשי האתמול לנהל אותנו מחר. פשוט לא יכולים. וזה לא משנה מי צודק באשר למה שקרה קודם, ומי התחיל ומי גרם למה. יש על זה ויכוח גדול והוא לא יקדם אותנו לשום מקום.
מה שקרה כאן בשנה האחרונה הביא אותנו אל שפת הצוק, פסע לפני נפילה קולקטיבית לתהום, ורק מטורפים חסרי אחריות לאומית יכולים לרצות לשוב ולעמוד בנקודה המסוכנת הזאת ולהמשיך להתגושש. גם משום הסכנה, שכבר אין צורך להסביר כמה היא גדולה. אבל גם משום החוב המוסרי הענק שאנחנו חבים לרבים כל כך. כי שמפטיר כמקודם, יורק בפרצופם של חיילי צה"ל, יורק בפרצופם של הנופלים, ויורק בפרצופם של הפצועים ושל המשפחות השכולות. מאות מהם שמענו בחודשים האחרונים. חלק ראיינתי בעצמי. רבים אחרים ראיתי ושמעתי במקומות אחרים. תפילה ענקית עולה מכל שיחה כזו איתם. "בואו נפסיק להתקוטט", הם זועקים, "לא בשביל זה שילמנו מחירים יקרים כל כך".
ראיינתי את הרב שמואל סלוטקי, שהוזכר כאן קודם, ששני בניו, ישי ונועם, נפלו חלל בשמחת תורה, תוך הגנה על קיבוצי העוטף. "עלינו להפוך את האירוע הזה לאירוע מכונן, לסמל ודוגמה", ביקש אבא שלהם, "למסר של אחריות וערבות הדדית שנדרשת מאיתנו כחברה. אחרי שנה כל כך קשה שבה דיממנו את עצמנו עם מריבות, חילוקים, הפגנות ופגיעות הדדיות שהחלישו את החוסן הלאומי שלנו, יש לנו עכשיו הזדמנות לתקן. אם לא נמנף את ההזדמנות הזאת למהפך עצום שנדרש בחברה הישראלית, ליצירת אמנה חברתית חדשה משותפת ורחבה, מוסכמת על המנעד הרחב שיש בחברה הישראלית, אנחנו עלולים לאבד את השעה". איך אנחנו יכולים להשיב ריקם את פניו של האיש הזה, שנתן לנו את הכל?
ראיינו ברדיו את שלום שטרית, לוחם גדוד 13 של גולני, שאיבד את רגלו בקרב, וממיטתו בבית החולים התעקש לספר לנו שהיו גם דברים טובים שהביא עלינו היום הנורא ההוא. "אני יודע שזה נשמע קצת דפוק", התנצל, "אבל אני חושב שבתור עם, התאחדנו בצורה מטורפת. אני לא יודע אם זה היה קורה בדרך אחרת. וזו הנחמה הכי גדולה שלי על האובדן של החברים... יש לי בקשה לעם ישראל: 'עם ישראל, אתם רואים שאנחנו מאוחדים, בואו נשמור על זה ככה תמיד". סיימנו את השיחה עם הלוחם הצעיר הזה חנוקים מדמעות.
אין מי שלא ראה את הקטע שבו אלישע מדן, קטוע שתי רגליו, שוחח עם בנימין נתניהו כשזה יושב לצדו על מיטתו בבית החולים, ואחרי שסיפר עד כמה הוא שלם עם ההחלטה להיכנס לעזה אף שהיה פטור, ואחרי שביקש מראש הממשלה ללכת עד הסוף מול חמאס, פנה אל נתניהו והוסיף עוד משהו קטן: "לא לחזור ל־6 באוקטובר משום בחינה. לא מבחינה ביטחונית וגם לא מבחינת מה שהיה לנו בעם. אני אעשה כל מה שאני יכול כדי שלא נחזור לשם", נשבע. תגידו, מישהו מאיתנו יכול להתעלם מהקריאה הזאת של האיש הנדיר הזה?
ואיך אפשר לשכוח את ההספד של מיכל, אמא של סרן במיל' ניר בנימין? רגע לפני שביקשה מהקהל שהגיע ללוויה לצעוק איתה יחד שלוש פעמים "עם ישראל חי", סיפרה: "שבוע לפני שניר נפל הייתי בפעם הראשונה בחיי ב'יד ושם'. הלכתי לשם בעקבות הביקור שלי בבתים השרופים בכפר עזה. וסוף־סוף הבנתי שרק אם נהיה יחד מאוחדים ונעשה אחד למען השני, באמונה חזקה, העוצמה שלנו תהדוף כל אויב".
וכמוה גדי איזנקוט שעל קברו של גל בנו סיפר על החברות בינו לבין איל ברקוביץ, שגדל בהר חברון ונפל לצדו. "העובדה שצעיר מהרצליה וצעיר מסוסיא נלחמים ביחד אחרי השנה שעברנו, צריכה לעורר מחשבה אצל כולנו", אמר, חנוק כולו. ושמענו את דדי שמחי שסיפר על בנו גיא, שנפל בקרב בקיבוץ רעים, וביקש "לחזק את האחדות", כי "זה מה שמסמל את הבן שלי".
ושמענו את רפי בן שטרית, אביו של שמעון אלרואי ז"ל, מסביר ש"המסר מכל האירועים הקשים של המלחמה הזאת הוא שאנחנו חייבים להיות ביחד". ש"גם אם יש בינינו חילוקי דעות ואי־הסכמות - בסוף אנחנו עם אחד וחייבים לשמור על האחדות שלנו". ש"אנחנו נמשיך להתווכח ולא להסכים - ונמשיך להיות ביחד. אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים", סיים, "ואני אומר במותם ציוו לנו את האחדות".
ושמענו את ניבה ונקרט, אמו של עומר, שנחטף מהמסיבה ברעים, מספרת ש"החלום שלי הוא שהחטופים יחזרו הביתה ויראו שהסבל שלהם לא היה לחינם, ושעם ישראל מתאחד". ושמענו את אחיו של יוסי הרשקוביץ ז"ל מספר עד כמה "היה לו קשה מאוד עם מה שקרה פה בשנה האחרונה, עם הפירוד הזה". ושמענו את דוד, אביו של אדיר טהר ז"ל, לוחם גולני, שנשא תפילה לבורא עולם "שהמוות של הבן שלי ושל שאר הקדושים שנפלו לא יהיה לשווא, שלא נחזור לשנאה ולפירוד שהיו פה לפני 7 באוקטובר ושנכבד את נפילת בנינו". וראינו את עמיחי רסלר, רגע לפני שהוא מצדיע לדביר, בנו המת, זועק מעל קברו ומבקש מהקהל לקרוא אחריו בקול גדול "שמחה, אחדות, עם ישראל חי".
ואתה צופה בכל אלה ולא מבין איך אפשר להתעלם מהצעקה שלהם. אנשים שנתנו את חייהם, את גופם, את ילדיהם, למען המדינה, למען כולנו, עומדים ברגע הקשה ביותר בחייהם, ובמקום לדבר על מה שאהב הילד ועל החיים שנגדעו ועל הנכדים שלא ייוולדו, זה מה שחשוב להם. האחדות. החיבור. יחד שבטי ישראל. איזו עוצמה. איזו גדלות. והקריאה העצומה הזאת, שגם חירש יכול לשמוע אותה, נשמעת מכיוונם של המוני לוחמים שחוזרים מהקרב.
ומי שמתעקש להמשיך לריב כאילו לא קרה דבר, מעיד על עצמו שהמלחמה הזאת והאסון הזה והצרה הזאת שכולנו נתונים בה, כל אלה עוברים לו מעל הראש. מי אשם? מי אחראי? איך הגענו לאן שהגענו? יש לי הדעה שלי. לאחרים יש דעה הפוכה. כל זה לא חשוב עכשיו, כי עכשיו צריך לחשוב איך ממשיכים הלאה.
לא להמתין לאוקטובר 2026
ובכן, מועד הבחירות הוא מוקש. האופוזיציה רוצה בחירות מחר. נתניהו רוצה בחירות במועדן. אלה ואלה לא מחוברים למציאות. בחירות מוקדמות מדי רק יעמיקו את השסע ויחבלו במאמץ המלחמתי. בחירות מטבען הן עניין מקצין, מפלג וקורע. לא הייתי רוצה להיות חייל שנלחם עכשיו בשיפא, כשמאחורי הגב שלו פוליטיקאים הולכים מכות, ואלה מסבירים שאת המלחמה, כלומר אותו, צריך לנהל כך, ואלה מסבירים שאחרת.
גם ברמה האופרטיבית, ימי בחירות יהיו ימים שבהם לכל החלטה שתתקבל תהיה לגיטימציה ציבורית מוגבלת. איך נכריע, במצב דברים שכזה, איך ומתי ממשיכים לרפיח? איך נכריע אילו מחירים ראוי וצריך לשלם עבור עסקה כזו או אחרת, ואם נכנסים למלחמה עם חיזבאללה, ומתי מחזירים את תושבי הצפון הביתה? ובכלל, זה הרי ברור שיחיא סנוואר יישב מול תשדירי הבחירות שבהם נכסח אחד את השני ויסמן ניצחון, וחסן נסראללה יצפה בקטטה ההמונית שתתרחש כאן ויישב לכתוב נאום חדש על "קורי העכביש".
אבל כל אלה הם נימוקים לצד אחד. ומנגד, יש גם צד שני. כי אחרי שעברנו מה שעברנו, אין ספק שנכון וראוי לחזור לציבור ולשאול אותו מה הוא רוצה, ולא להמתין לשם כך עד אוקטובר 2026. אז מה עושים במורכבות הזאת? נפגשים איפה שהוא באמצע. מחליטים על בחירות חדשות בעוד כשנה - חודש־חודשיים לפה, חודש־חודשיים לשם - והכי חשוב: עושים את זה בהסכמה. צריך להתפלל שהסכמה שכזו יהיה בכוחה להרגיע מעט את מי שבעיצומם של ימי הלחימה, הכי חשוב להם לעסוק בקריאה ל"בחירות עכשיו", ואם לא להרגיע אותם, להציג אותם בפרצופם האמיתי כמי שכל עניינם חרחור ריב ומדון.
אבל חשובה יותר מהשאלה מתי תתקיימנה הבחירות, היא השאלה איך יוצאים מהן. וכאן חייבת להיות רק תשובה נכונה אחת. עם ממשלת אחדות רחבה ככל האפשר. נכון, לממשלות כאלה יש פוטנציאל גדול להוביל לקיפאון ולשיתוק בתחומים רבים, אבל במציאות הישראלית הנוכחית האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. יש תקופות שבהן זה בסדר גמור שקואליציה חד־גונית פוליטית של 64 חברים תנהל את המדינה, אבל אנחנו לא בתקופה כזו. אחרי הקרע שעברנו, ולא משנה מי מהצדדים אחראי לכמה אחוזים ממנו, שהרי גם על זה ניטש ויכוח, הרגעה וחיבור הם ערך אסטרטגי.
לא לגרור את צה"ל
אני מתנצל מראש על הדוגמה, אבל כולנו מכירים את המימרה המעדיפה להכניס כמה שיותר יריבים לתוך האוהל כדי שאלה ישתינו ממנו החוצה ולא יעשו את זה מבחוץ פנימה. ובכן, בשנים האחרונות, אם נלך עם המימרה הזאת עד הסוף, עסקנו יותר מדי במאמצים להטיל את מימינו זה על זה. הפרהסיה הישראלית הפכה לשלולית מצחינה, והדרך היחידה לתקן אותה עוברת דרך מאמץ להכניס אל האוהל הישראלי כמה שיותר מאיתנו.
רבים מאיתנו יצטרכו לדחות את חלומותיהם הגדולים, מתוך הבנה שיותר שותפים עם יותר דעות מייצרים פוטנציאל ליותר התנגשויות, אבל אין לנו ברירה אחרת. כל מי שרואה את עצמו חרד לגורלה של היצירה הציונית, חייב להיות חלק מהמשימה הלאומית הזאת, שספק אם הייתה חשובה כמוה בהיסטוריה שלנו כאן.
אבל בטרם נחליט שאנחנו מקדימים את הבחירות, ובטרם אנחנו נשבעים לשתף פעולה ביום שאחריהן, ישנם כללי משחק שחייבים להיות מוסכמים בינינו, והראשון שבהם הוא ההתחייבות לקבל את תוצאות הבחירות. אני, ברמה האישית, בגלל הרבה מאוד סיבות, מעדיף לראות את נתניהו מסיים את תפקידו. אבל אני רק אזרח אחד עם קול אחד. ואם בבחירות חופשיות הציבור הרחב ירצה אותו שוב כראש ממשלה, הוא יהיה ראש הממשלה הלגיטימי של מדינת ישראל וכולנו נצטרך לכבד את זה. לכבד את מי שנבחר, ולכבד את מי שבחר. כך נראית דמוקרטיה.
ויש עוד כלל שצריך להיות ברור אחרי מה שקרה כאן בשנה שעברה. אם אנחנו פועלים כקבוצה ומשחקים כקבוצה ונלחמים על הבית שלנו כקבוצה - פגיעה בקבוצה חייבת להיות מחוץ לתחום. לא גוררים עוד את צה"ל לוויכוחים הפוליטיים שלנו, לא מאיימים בסרבנות או באי־התנדבות או בכל משחקי המילים הללו שהשורה התחתונה שלהם אחת: פגיעה בביטחון של כולנו. לא מאיימים לעזוב את הארץ אם דעתנו לא מתקבלת, ולא מעודדים פגיעה בכלכלה של כולנו אם מישהו מוביל מהלך שיש לנו בעיה איתו.
אני משוחח בתקופה האחרונה עם אנשים מקבוצות שונות שלקחו על עצמם כמשימה את החיבור ביום שאחרי. ישנם אנשי אמנת בראשית. ישנם המילואימניקים של תיקון 2024. ישנם רבים אחרים. אפשר להתפלמס עם סעיף כזה או אחר בתוכניות של כל אחד מהם, אבל בשורה התחתונה מדובר באנשים שהלב שלהם במקום הנכון. "לא נפסול עוד איש את רעהו. ננהג בכבוד הדדי... לא נערב את צה"ל ואת ההתנדבות למילואים בוויכוח הפוליטי", כתבו אנשי תיקון 2024 באמנה שפרסמו. וזה חייב להיות המצע לכל שיח.
קראתי לאחרונה כמה ראיונות עם אנשי אחים לנשק ונדהמתי לראות שגם היום, אחרי שקרה מה שקרה, הם לא מבינים את זה. הם מסרבים לערוך חשבון נפש, הם מסרבים להסתכל אחורה ולתהות אם לא הלכו רחוק מדי, והכי חשוב, הם מסרבים להבטיח שלא לערב את צה"ל במחאות שלהם גם הלאה. "לא בחנתי את זה", השיב אייל נווה, מראשי הארגון, בתשובה לשאלה של אלישיב רייכנר ב"מקור ראשון".
ולא, האנגר עמוס בפעילות התנדבותית ברוכה ומרגשת לא יכול לכסות על ההודעה ההיא של ראשי הארגון הזה שלא יתייצבו למילואים אם ישראל תותקף, בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהפעילות ההתנדבותית של החרדים בזק"א או באיחוד הצלה לא יכולה לכסות על אי־ההתייצבות שלהם לשירות. צה"ל וההגנה על מדינת ישראל אינם תוכנית כבקשתך.
התחייבתי כאן בעבר, מעל דפי הטור הזה, שגם אם השמאל יעלה לשלטון וימליך את מוסי רז למלך, ויחזיר אותנו, לא לגבולות 67' ולא לגבולות 47' אלא למדינה שגבולה הדרומי בקניון עזריאלי וגבולה הצפוני בקניון רמת אביב, אעמוד על שפת הירקון ואתפלל תפילה לשלום המדינה ואגיד הלל שלם ביום העצמאות ואודה לקב"ה על כל הטוב שגמל איתנו. מי שנמצא פה על תנאי, ומזהיר שאם דעתו לא תתקבל הוא יורד מהארץ או משאיר את ההתנדבות לצה"ל לאחרים, לא יכול להיות שותף לשום חיבור. אלה תנאי הבסיס. הם פשוטים, הם צריכים להיות ברורים מאליהם, וכל ישראלי צריך לקבל אותם. מכאן והלאה, נוכל להתקדם רק כשמסה גדולה מספיק מתוכנו תעלה על הדרך את אנשי הביחד, ותדחוף אל שוליה את אנשי המדון. אין לנו ברירה אחרת.