1. בקרוב יחלו בהר הרצל בירושלים החזרות לטקס הדלקת המשואות. זה יקרה בעיצומה של המלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת השחרור, כשצה"ל נלחם בכל החזיתות, ובעולם נערך מרדף אחר קבוצות טרור פרו־איראניות, שמנסות לבצע פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים. זה ייראה כהזיה מוחלטת ויתרחש בסיומו של יום זיכרון קשה וכואב במיוחד, שבו אולי בפעם הראשונה בתולדותינו יבלוט טקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה וקורבנות טבח 7 באוקטובר על פני טקס הזיכרון של חללי צה"ל. כך ראוי שיהיה השנה, נוכח מאות הנטבחים בבוקר השחור ההוא, לצד העצב והזיכרון על מאות החיילים שנפלו ונופלים בקרב. אלו הם חיינו בארץ השכולה, המדממת, הכאובה והאהובה שלנו. ולמרות הכל, אסור שיבוא ייאוש, רק אמונה ותקווה והשתדלות. כי אין לנו ברירה אחרת ואין לנו לאן ללכת.
"אנסתי אותה": עדות המחבל שחושפת את זוועות האונס ב-7 באוקטובר | קשה לקריאה
2. וכשמסביבנו הומה הסער וכשהצבא נלחם בכל החזיתות, החטופים נמקים ומתים במנהרות בעזה. כשרבבות פליטים יושבים במלונות בלי לדעת עד מתי, עסוק ראש הממשלה בנימין נתניהו במשימתו העיקרית - הישרדות פוליטית. הוא משקיע שעות ארוכות ומאמצים קדחתניים בגיבוש "חוק ההשתמטות" שיסדיר את הפטור לחרדים משירות צבאי וישביע את רעבונם של שותפיו הקואליציוניים, שנותנים לו כוח והישרדות פוליטית. השבוע הבהיר נתניהו לחברי סיעתו, שחלקם מתביישים להצביע בעד החוק, כי בלעדיו לא תהיה קואליציה. נתניהו צודק. בלי החוק אולי אין ממשלה, אבל עם החוק אולי לא יהיה צבא ולא תהיה מדינה מתוקנת. "חוק ההשתמטות" הוא לא פחות מ"סכין בלב האומה" הנלחמת והמדממת. והצחנה הזאת תדבק לעד בכל מי שירים ידו למען החוק האומלל הזה. וכדי לעשות צדק, זהו המקום גם לשבח ולהוקיר לא מעט חרדים שכן משרתים בצבא וכן תורמים ונרתמים. לא מזמן סיפרו לי שעשרות נשים חרדיות נקלטו לאחרונה כאזרחיות עובדות צה"ל לשירות בחיל האוויר, שעומד גם לפתוח "דת"קים חרדיים" עם סביבת עבודה מותאמת לשירות החרדים שכן מתגייסים ועוד יתגייסו.
3. כבר שנים שבנימין נתניהו מתהלך עם ביטחון גמור שהוא מנהל את וושינגטון, שהממשל חושש ממנו ומהקשרים והכריזמה שלו בבתי הנבחרים ומשליטתו במה שנקרא "הקול היהודי". הוא מתייחס לתמיכתה של ארה"ב כאל דבר מובן מאליו ולא חושש "להשתין" מהמקפצה על נשיאיה, בעיקר מהמפלגה הדמוקרטית. כעת הוא הביא בכישרונו ובכישלונו את היחסים עם הבית הלבן לשפל חסר תקדים ולחוסר אמון מוחלט בין הנשיא ג'ו ביידן לראש ממשלת ישראל. נתניהו חותר לעימות הזה, מדשן ומתחזק אותו, מציב לנשיא ארה"ב אולטימטום ומעניש אותו בהחלטתו שלא לשלוח את צחי הנגבי ורון דרמר לפגישות בבית הלבן. זוהי מגלומניה בשיא תפארתה, תוך שהוא בטוח שהוא נבנה פוליטית כ"חזק מול כל העולם". בין "רפיח עכשיו" ל"וושינגטון עכשיו", ישראל צריכה לבחור בוושינגטון, עד שיבשילו התנאים הסביבתיים לפעול ברפיח. אף אחד לא הולך לשום מקום, לא רפיח, לא שאריות חמאס ולא צה"ל. רק החטופים הולכים ומתכלים. ואם נתניהו סבור שדונלד טראמפ, במידה שיחליף את ג'ו ביידן, יטיב עמו, הוא טועה. טראמפ מתכוון לשלוח אותו לטירונות מחודשת.
4. השבוע ביקר בוושינגטון (באישור של נתניהו לאחר חצי שנה של איסור) שר הביטחון יואב גלנט. עם נחיתתו, הנחה השר את משרדו שלא לשתף פעולה עם לשכת ראש הממשלה בנושא חוק הגיוס. גם בוושינגטון, כשהוא ניצב בכניסתו לפגישות בבית הלבן, עם תצורת לבוש זלנסקאית, ללא חליפה וללא עניבה – הצהיר גלנט שאנחנו חייבים לפעול ברפיח - והוא צודק. השאלה היא מתי ואיך. נתניהו יודע היטב (כי כבר אישר תוכניות) שמרגע ההחלטה ממילא יידרשו לצה"ל מספר שבועות להעביר את אוכלוסיית הפליטים צפונה ולהיערך לפעולה ברפיח. אז על מה כל הרעש? הוא פשוט רוצה לריב עם הנשיא האמריקאי, לתחזק את הקואליציה הקיצונית שלו ולהתחזק בבייס, על חשבון ישראל והאינטרסים הביטחוניים שלה.
כשאנחנו מעלים את רפיח על ראש שמחתנו ובטוחים שפעולה צבאית דחופה כעת תביא לנו גאולה - כדאי להיכנס לפרופורציות ולהתוודע לסדר היום בשיחותיו של גלנט בוושינגטון. רפיח היא רק סעיף קטן אחד. דנים שם בעניין איראן, שהפכה כבר למדינת סף גרעינית בחסות המלחמה, במצב במפרץ ובים האדום, באפשרות למערכה גדולה בצפון, בהיערכות ובשיתופי פעולה לסיכול פיגועים בעולם, במילוי מחסני הנשק והתחמושת שלנו, בצעדים לשמירת היתרון האיכותי של צה"ל בשדה הקרב, בהפקות לקחים משותפות, בייצור מוגבר של מיירטי כיפת ברזל ובחיזוק שיתוף הפעולה המבצעי, המודיעיני והטכנולוגי עם צבא ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם וסעודיה. קצת יותר חשוב ודחוף מרפיח עכשיו.
5. אלו הימים, השבוע והרגעים שבהם בני גנץ וגדי איזנקוט מזיעים מתחת לאלונקה, נחנקים מהגועל נפש שמסביבם, נרתעים מתרבות הניהול הפוליטית הנואלת שנגלית לנגד עיניהם, תוך כדי מלחמה. אפילו מתביישים קצת שהם חלק מהמדמנה הזאת ומחליטים להישאר מתחת לאלונקה. אם תשאלו אותם מדוע בכל זאת הם עדיין שם ולא בועטים במוטציה הפוליטית הזאת, הם ישיבו לכם שהם שם כדי לשמור על הרמטכ"ל הרצי הלוי ועל צה"ל, שראש הממשלה ושריו שמו אותם על הצלב באמצע מלחמה, כדי לוודא שלא נחמיץ עסקת חטופים אפשרית וכדי לשמור ככל שניתן על הקשרים עם ארה"ב. אני מכיר את שניהם היטב ומאמין להם ואפילו מבין ותומך, אבל יש לעניין הזה תאריך תפוגה והוא קרב והולך.
6. לפחות פעמיים בשבוע אני פוגש במפונים מקריית שמונה, השוהים כבר חמישה חודשים במלון שמנהל בני אורי בתל אביב. אנשים טובים, חלוצים, פטריוטים, עם עיניים כבויות, עם עתיד לוט בערפל והווה קשה. "אולי אתה יודע מה קורה?", הם שואלים אותי, ואני אומר להם את האמת. אף שר או ח"כ לא באו לדבר איתם. גם לא איזה אלוף או תת־אלוף עם מדים וסמכות. הם יושבים מול הטלוויזיה וצופים בטילים הנוחתים על בתיהם ורכושם. וזוהי תעודת עניות גדולה למדינת ישראל. רוב הח"כים החברים בוועדת הכלכלה לא הגיעו השבוע לדיון על שיקום העסקים בצפון. היו להם כנראה דברים דחופים וחשובים יותר. ישראל חבה לתושבי הצפון, לבעלי העסקים ולחקלאים שם סליחה גדולה. הבושה היא עלינו.
7. בשבוע שעבר כתבתי כאן הערה על איסוף התרומות ליתומי צה"ל וליתומי העוטף בקופות בסופרמרקטים. זה נראה לי מהלך לא ראוי. התקשרו אליי להסביר לי כמה אני טועה, ואחרים - עד כמה אני צודק. הסביר לי איש הפרסום מודי כידון, שפועל רבות למען יתומי העוטף, על מאמץ ענק שהוא בין יוזמיו לגיוס תרומות בתנאים קשים למען חיים טובים (ככל שניתן) ליתומי העוטף וסיוע בלימודים, בכלכלה ובעתיד - וזה ראוי. התקשרו אליי יתומי ויתומות מלחמת יום הכיפורים, שסיפרו לי על הצעת חוק חדשה שתכיר ביתומי צה"ל, אבל לא תכלול את אלו של יום כיפור כי הם כבר מבוגרים (כאילו שטראומת אובדן האב חולפת עם השנים). והם כועסים, לא בגלל הכסף, אלא בגלל ההכרה וההוקרה על ילדוּת, נערוּת ובחרוּת ללא אב. זוהי תקופה קשה לישראל, ומשפחות השכול מתרחבות: הצבאית והאזרחית. גם הפצועים באלפיהם הולכים לשיקום ארוך ורווי תקציבים, והשמיכה קצרה. ואני אומר לכם שלא הכל רק כסף, צריך לדעת גם כיצד לנהל דיאלוג, כיצד לשתף, כיצד להסביר וכיצד להוקיר – ופה קצת מפספסים לדעתי, בעיקר המחוקקים והארגונים המייצגים.
8. נכון, זהו כבוד גדול מאוד להשיא משואה לתפארת מדינת ישראל ביום העצמאות. וישנם ימים ורגעים ומצבים בהם זהו כבוד לומר: לא תודה אני מוותר. לא חלילה מתוך התנשאות, ניכור או מחלוקת. אלא מתוך צניעות, רעות, ראיית הכלל וגודל השעה. ואל רגע שכזה נכנס גיבור ישראל עידן עמדי ולימד אותנו פרק בצניעות ואהבת העם והארץ.
9. לפני 20 שנה קיבלתי לשורות גלי צה"ל את הדר מרקס מהערבה התיכונה, ומאז היא הפכה למגה־שדרנית בגלגלצ ועשתה קריירה מפוארת וערכית. השבוע, בכנס "אשמורת" של ארגון המורים, הוחלט להעניק לה אות הוקרה על פועלה לקירוב לבבות ולחיבור (כן, שדרנים ועיתונאים הם מחנכים, אם לא ידעתם). מישהו העביר לי את דברי התודה שלה בפני המורים והמחנכים וכך אמרה: "כשהייתי בצבא, המפקד שלנו אמר שאנחנו מקבלים את הנשק הכי חזק של צה"ל. ואני בכלל התגייסתי לגלי צה"ל. המפקד אבי בניהו התכוון למיקרופון, לכוח המילה שיכולה להרוס, לרצוח, לנתק ולהשמיד, אבל יכולה גם להחיות, להרים ולחזק. אני בוחרת כל יום להשתמש בכוח שקיבלתי כדי לחבר", אמרה מרקס והודיעה שתתרום את הפרס בגובה 20 אלף שקל ל"מועדונית דרור" בשער הנגב, המשמשת כצהרון לילדים אוטיסטים מהאזור. ואני רוצה לומר לה עד כמה אני נרגש מדבריה ועד כמה אני מעריך אותה על כך. נהיה טובים יחד. שבת שלום.