בראש רשימת הצמתים הרי הגורל של כל הזמנים עומדים 30 הימים שבהם אפשר היה לשנות בנקל את מהלך המאה ה־20, למנוע את מלחמת 1914, שגררה את המהפכה הרוסית ואת מלחמת 1945, שכמעט הובילה למלחמה גרעינית במשבר הטילים בקובה ב־1962, שלו פרצה הייתה מציפה את תחזיתו של איינשטיין: "איני יודע באילו נשקים תתנהל מלחמת העולם השלישית, אבל אני בטוח שהרביעית תתנהל במקלות ובאבנים".

בחודש שבין 28 ביוני 1914, שבו נרצח יורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד, לבין 28 ביולי, שבו הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה, ניתן היה בנקל למנוע את המלחמה הזו ואת אלו שבאו בעקבותיה. והקלות הבלתי נסבלת הזו של הטיית מהלך ההיסטוריה בנגיעה עדינה, היא המעודדת את בדיקת הנטייה בת זמננו להחמיץ הזדמנויות למניעת קטסטרופות.

עד היום לא ידוע אם באקראי או בכוונת מכוון קרס קשר הטלגרף בין וילהלם השני, קיסר גרמניה, לצאר הרוסי ערב הכרזת המלחמה, מה שסיכל מאמצי הידברות נמרצים של הרגע האחרון, במטרה להותיר את שד המלחמה בבקבוק. שהרי ההגעה עצמה לסף מלחמה נבעה מאובססיה של הקיסר לנהל מאבק דון קישוטי מול צלו של "קנצלר הברזל" אוטו פון ביסמרק, שגם עשור וחצי לאחר מותו נחשב כמאחד גרמניה, וגיבור הניצחון על צרפת ב־1870.

לולא הטה חצי אוזן לזמזומי מלחמה שתביאוהו לגדולה, היה וילהלם, נכדה הבכור של המלכה ויקטוריה, מבקש למחרת ההתנקשות בסרייבו מבן דודו ג'ורג' החמישי מלך אנגליה לזמן אליו אותו ואת בעלה של בת דודתם, הצאר ניקולאי השני, כדי למצוא דרך לרצות את הרצון הטבעי האוסטרי להעניש את סרביה - בלי להעמיד לה תנאים משפילים - וליישב את הסכסוך. אולם וילהלם היה חשוף לדרישות למכה שתקדים איום רוסי על גרמניה עם השלמת ההתאוששות מהתבוסה ליפן ב־1905. ניקולאי מצדו ניסה לרצות את גרמניה, אך ללא הפקרת סרביה, אם תותקף על ידי אוסטריה.

לבסוף נכנע וילהלם ללחצים והעניק לאוסטריה צ'ק פתוח בשם הקשר האתני־לשוני, שהוגדר כמסורת הניבלונגים. הקנצלר הגרמני בטמן הולווג, שאמור היה למתן את הקיסר, דווקא תמך במלחמה משיקולים של פוליטיקה פנימית: הזדמנות בלתי חוזרת לזכות בתמיכת הסוציאליסטים, שהתנגדו תמיד למלחמה, אך היו מוכנים לסטות ממנהגם בגלל הסיכוי להצטרפות רוסיה, כדי להפיל את משטר הצאר המדכא. הקנצלר ניצל את שנאת השמאל לצאר להצעדת הסוציאליסטים והליברלים תחת דגל המלחמה.

בדיעבד האשימו הכל את הכל בפרוץ המלחמה. אפילו את היעדר הגשמים בסוף יולי 1914, בניגוד לשפעת גשמי יולי הקודם, שיכלו למנוע הפגנות בכל ערי גרמניה בעד המלחמה. ההפגנות שאורגנו על ידי אינטרסנטים צצו כפטריות אחרי הגשם והרתיעו את הקיסר מפני רתיעה של הרגע האחרון מהמלחמה. הנרי קיסינג'ר פיתח תיאוריה עוד יותר ביזארית: לו התחתן יורש העצר המנוח עם אישה ראויה ולא עם אצילה נחותה, שבגללה הצאר והמלך האנגלי לא הגיעו ללוויה, הם היו נפגשים שם ומונעים את המשבר. ולטר רתנאו, המנהיג היהודי גרמני הבולט, הזהיר מפני מלחמה ממושכת ועקובה מדם, שמאתיים גברים זקנים המכירים זה את זה, גוררים את אירופה אליה בפזיזותם. לסיכום מלחמת העולם הראשונה בקליפת אגוז: מיליוני צעירים טבחו מיליוני צעירים אחרים שלא פגשו מעולם, ושלא עוללו להם כל רע, והכל בגלל עשרה זקנים שמכירים זה את זה טוב מדי.

חישוב מוטעה

כאן המקום לדלג 110 שנים קדימה לצומת שלנו. לאחר מלחמת לבנון השנייה הודה חסן נסראללה שלו ידע לאן אירוע החטיפה שיזם יוביל, היה נמנע ממנו. יחיא סנוואר לא מתראיין בזמן האחרון. אולם סביר שלא צפה תרחיש שבו מבול אל־אקצא יוביל לנכבה עקובה מדם לבני עמו, לקריסת צבאו ולמלחמת מאסף, המובילה אותו ממנהרה למנהרה כדי להימלט מחיקן של 72 הבתולות שאליהן שיגר באטימות לב מרושעת כה רבים מבני עמו הצעירים.

השאלה היא מה גרם לסנוואר ולנסראללה להאמין כי ישראל תגיב באיפוק. ומה משקל ההקרנה ממקומותינו בחישוב המוטעה שלהם: נסראללה מול ממשלת אולמרט־פרץ, וסנוואר נוכח ממשלת נתניהו ואירועי קפלן. אהוד אולמרט ועמיר פרץ הגיעו לתפקידם ללא גיבוי ציבורי של ממש. אולמרט ירש את אריאל שרון, ופרץ מונה לשר ביטחון כי אולמרט חשש, בצדק, מתפיסותיו הכלכליות יותר מאשר מהיעדר ניסיונו הביטחוני. ואכן, פרץ התגלה בהמשך כשר ביטחון ראוי, אבל נסראללה, כמו אחרים, התרשם מאוד מהמשקפת הנעולה שבאמצעותה עקב פרץ, בעניין רב מיציע הכבוד, אחר תרגיל צבאי. נסראללה החליט, שלא בטובתו, לנסות את שני המנהיגים הטריים.

באשר למתקפה בדרום, הוויכוח אינו לגבי עצם השלכות הקרנת החולשה בתקופת המחאה על מתקפת סנוואר, אלא על שאלת האחריות. האם היא של מי שהתנה את ההתנדבות למילואים בחיל האוויר בכך שהמוסדות הנבחרים של ישראל יבטלו את רצונם ורצון בוחריהם בפני עמדותיהם הנוגדות של המאיימים; או שהאשמה רובצת על צווארה של ממשלה שהעזה ברוב יוהרה לא לשעות לתכתיבי הסרבנים בפוטנציה ואפילו לא להקשיב לשליחיהם בצמרת הביטחונית, שביקשו למסור לנבחרים את כתבי האולטימטום של "סרבני ההתנדבות" טרם ההצבעה על ביטול עילת הסבירות.

לכל הפרשיות הללו יש מכנה משותף, שאין עליו עוררין: לקיסר וילהלם, לנסראללה ולסנוואר לא היה קושי מיוחד להימנע מתקיפה. לגבי נסראללה וסנוואר זה ברור. אשר למלחמת העולם הראשונה, אוסטריה לא הייתה יוצאת למלחמה נגד סרביה, המגובה על ידי רוסיה, צרפת ובריטניה, אלמלא תמיכת גרמניה. והקיסר שהעניק אותה שכח את דברי ביסמרק בשנת מותו, 1898, כשנשאל כיצד תיראה המאה הבאה, ואמר: "האירוע החשוב ביותר במאה הבאה יהיה העובדה שהאמריקאים מדברים אנגלית".

וילהלם לא זכר או לא הבין. גרמניה הייתה זקוקה לשתי מלחמות העולם שהוכרעו רק לאחר כניסת ארה"ב, כדי להבין לעומק את אזהרתו המרומזת של ביסמרק. בניגוד לתמונה הגדולה, מנקודת ראות היסטוריוגרפית, התמונה פשוטה: אוסטריה הגישה אולטימטום לסרביה, משפיל למדי. הסרבים המבוהלים קיבלו את כל הדרישות האוסטריות, למעט אחת. הם לא הסכימו ששוטרים אוסטרים ישותפו בצוות החוקר את הרצח. ובגלל הסירוב הזה באה הכרזת המלחמה. עובדתית, בראייה לאחור, לו שני שוטרים אוסטרים היו משובצים בצוות החקירה של הרצח בסרייבו, אפשר שהיו נמנעות שתי מלחמות העולם, ההפיכה הבולשביקית ומרוץ הגרעין.

צניחה תדמיתית

ישראל מצויה בלא מעט מובנים ב־1914. האופק שלה משתרע מפעמי הסכם עם סעודיה והליגה הערבית ועד הצניחה ברכבת הרים תדמיתית; מדוד האוקראיני באוקטובר לגוליית הרוסי במרץ. שמן למדורה הזאת הוסיף נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, בהחלטתו האומללה השבוע לא להטיל וטו על ההחלטה הבלתי מותנית להפסקת הלחימה, שהעניקה לחמאס אור ירוק להמשיך להחזיק בחיילות, בזקנים ובפצועים שלנו. בכך המחיש שרק עניין שתי המדינות לנגד עיניו. לא ישראל ופלסטין, אלא מישיגן ומינסוטה עתירות האוכלוסייה הערבית.

תגובתו זקופת הגב של הפרקליט הבכיר אלן דרשוביץ', שאמר למחרת ההצבעה באו"ם כי לראשונה מאז 1960 הוא שוקל לא להצביע למועמד דמוקרטי, מבהירה לנשיא כי בלהיטותו לשמור על הרוב בשתי המדינות בארה"ב, הוא עלול לאבד את הרוב בפלורידה, אילינוי, וירג'יניה ופנסילבניה החשובות יותר, שבהן יש הרבה דמוקרטים דוגמת דרשוביץ', שהיחס לישראל מהווה מרכיב מרכזי בהצבעתם. מנשיא ארה"ב ומראש ממשלת ישראל, שני מנהיגים בעלי פרספקטיבה היסטורית, שעברו מזמן את גיל 18, מצופה להפסיק לבחוש בקדירות הפוליטיות - שניהם בשתיהן - ולהתמקד בקידום ההסכם ההיסטורי שבו ניסה סנוואר לחבל באמצעות מתקפת שמחת תורה.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]