ג'ו ביידן הוא איש קשוח. ישראלים נוטים לשכוח את העובדה הזאת. הוא מבוגר, כבר לא נראה במיטבו, לעתים מנומנם. אולי בגלל זה למישהו היה נדמה שאפשר להתעלם פעם, ועוד פעם, מהבקשות או מהעצות שלו. אולי בגלל זה למישהו היה נדמה שביידן יבליג ויעבור לסדר היום. אבל הוא איש קשוח. איך יודעים? עלעלו בהיסטוריה שלו.
גם אם ארה"ב טועה, ישראל חייבת לזכור מי החזקה מבין השתיים | שמואל רוזנר
תמימים או חכמים: מה המילואימניקים חושבים על עתיד יחסי דתיים-חילונים בישראל? | רוזנר
ביידן הוא איש שמחזיק מעמד כבר 50 שנה בבית הקלפים של וושינגטון, המקום שבו תככים הם המקצוע של כולם. הוא נבחר פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, שרד טרגדיות אישיות, דילג מעל משוכות פוליטיות, התמודד לנשיאות, נכשל וקם, ושוב התמודד, נכשל וקם, עמד בראש ועדות, קיבל החלטות חשובות, היה סגן נשיא שמונה שנים, התמודד שוב, נעשה נשיא, מתמודד שוב.
אל תיתנו למראה הישיש להטעות אתכם. כל עוד הוא שם, ביידן הוא שרדן וקשוח. להתגרות בו יהיה מחיר.
תלויים בהם
מי שיעיין בתולדותיו של הווטו האמריקאי במועצת הביטחון של האו"ם עלול לחשוב, או להתרשם, שהמנגנון לא הוקם אלא כדי לאפשר לישראל חופש פעולה צבאי ומדיני בחסות אמריקאית. אין אף מדינה שמתקרבת לישראל בכמות הטלות הווטו שהצילו אותה מגינוי או מסנקציות. הבאה בתור, אגב, היא דרום אפריקה. זאת של פעם, של האפרטהייד. אבל היא הבאה בתור די רחוק מאחור. למען ישראל הוטלו עשרות וטו בהקשר הפלסטיני, וגם לא מעט בהקשר הלבנוני.
עד דצמבר 2023 ארה"ב עשתה זאת למען ישראל 45 פעמים. זה מתוך 89 הטלות וטו בסך הכל. כלומר, יותר ממחצית הצבעות הווטו שלה הן לטובת ישראל. הפעם הראשונה הייתה ב־1972, בעניין לבנון. הפעם האחרונה לפני חודש בערך. אבל ארה"ב מעולם לא התחייבה להטיל וטו בכל מצב ולטובת כל מה שישראל חפצה בו.
הצבעתה השבוע – שבפועל הייתה הימנעות מהצבעה שמשמעותה הצבעה בעד – היא חריגה, אך לא תקדים. בשנת 2016 ממשל ברק אובמה היוצא עשה דבר דומה: הוא נמנע מווטו על החלטת גינוי להתנחלויות. בישראל הטמפרטורה עלתה לרתיחה. נתניהו כעס, יאיר לפיד המהם נזיפה, בהתנחלויות התקבלה הוכחה ניצחת לכך שאובמה "אנטישמי", כפי שכמה מנהיגים ישראלים אמרו.
אובמה לא היה אנטישמי. אבל בהחלט נקט פעולת ענישה שנועדה להפגין את מורת רוחו מממשלת ישראל. גם ביידן אינו אנטישמי, וגם אצלו מדובר בפעולת ענישה שנועדה להפגין את מורת רוחו מממשלת ישראל. פעולת ענישה – ופעולת אזהרה.
יותר מדי ניסיונות עשו האמריקאים כדי לרסן את ישראל, לשכנע אותה להכניס עוד סיוע הומניטרי, לגרום לה לדון בתוכנית ליום שאחרי. יותר מדי ניסיונות שנתקלו במשיכת כתף קצת מזלזלת. ונכון – ממשלת ישראל בסך הכל צודקת בטענתה שיהיה קושי לנצח בעזה בלי להיכנס לרפיח. ונכון – ממשלת ישראל בסך הכל צודקת בהנחתה שהרעיון של שיחות על "שתי מדינות" בעת הזאת הוא קצת הזוי. בסך הכל צודקת – ומאוד לא חכמה.
ההימנעות של הממשל במועצת הביטחון אינה עונש חמור. היא רק תזכורת כואבת. תזכורת למאזן הכוחות האמיתי בין אימפריה לבין מדינה שחוסה בצל האימפריה. לא רפובליקת בננות כמובן, צריך למצוא לזה שם אחר כדי שיהיה ברור שזה לא הדבר המעליב ההוא. ומצד שני, גם לא בדיוק מדינה נטולת מגבלות. ישראל אינה שוות כוח ומעמד לאמריקה. מצער, אבל זה המצב. ישראל גם אינה מדינה בעלת כוח רב כמו רוסיה, שיכולה לעמוד בלחץ אמריקאי כבד, לשלם מחיר יקר, אבל לא להיכנע.
למה ישראל אינה אמריקה? כי היא נסמכת על אמריקה, ואמריקה לא נסמכת עליה. למה ישראל אינה כמו רוסיה? כי לישראל יש אויבים שינצלו הזדמנות לפגוע בה, עד כדי כיבוש וטבח, מה שאין לרוסים. הם יכולים להיחלש ולהיחלש - ועדיין אף שכנה לא תפלוש אליהם.
והנה – זאת הייתה תזכורת. לנתניהו, תזכורת שביידן הוא הנשיא, ולא טראמפ של 2016, ועדיין לא טראמפ של 2024. אל ביידן צריך לדבר, את ביידן צריך לכבד, עם ביידן צריך להתפשר. גם כשהוא מציג דרישות לא נוחות. גם כשאין ברירה אלא להתנגד להן. וזאת תזכורת גם לשרי ממשלה כמו סמוטריץ', שהאנגלית שבפיהם לא מספקת כדי להבין מהי אמריקה, מה כוחה, וכמה ישראל צריכה להיזהר בכבודה.
שַחזרו את השבועות האחרונים לאחור, ותבינו שזאת אפילו לא הייתה תזכורת ראשונה. האמריקאים ניסו בקטן, כשהטילו כמה סנקציות על כמה מתנחלים. אלא שישראל רק זעפה ומשכה בכתפיים. את המדיניות לא שינתה. האמריקאים רמזו, אמרו, התראיינו, נפנפו באצבע. בישראל נרשמה התרגשות ברמה בינונית. נו, אז אמרו.
מי שחשב שביידן ימחל על כבודו ויאפשר לנתניהו להציג אותו כסמרטוט חסר אונים ואת נתניהו כקיר ברזל של התנגדות ישראלית גאה, לא מבין את ביידן ולא מבין את וושינגטון. זו עיר שמדברים בה בשפת הכוח. זו עיר שבה החלש נדחק הצדה. ביידן, העומד בפתחה של מערכה פוליטית קשה, יכול להרשות לעצמו הרבה דברים, אך אינו יכול להרשות לעצמו להיראות חלש. יועציו כבר עשו את התחשיב: אם יפסיד בבחירות, זה לא יהיה בגלל היעדר תמיכה בישראל (אם כבר, בגלל עודף תמיכה בה), וסביר להניח שבלי קשר אליה. עם כל הכבוד לנו, רוב הבוחרים באמריקה לא מתעניינים עד כדי כך במה שקורה בעזה, ומי שכן, כבר הבטיחו את קולם לאחד משני המועמדים.
מה הלאה? נתניהו עשה את השריר שלו לטובת הכבוד הלאומי. הוא השאיר את רון דרמר ואת צחי הנגבי בבית. זה החלק הקל. אחריו, צריכות לבוא החלטות שיש להן משמעות גדולה יותר: האם להיכנס לרפיח, ומתי, וכיצד להתמודד עם החלטה חריפה יותר של מועצת הביטחון שעלולה לבוא עם צעדים מעשיים של עיכוב משלוחי תחמושת, או של הטלת סנקציות על עוד אישים וגופים, או של הקפאת מגעים עם גורמי ממשל.
כמובן, ישראל היא מדינה חזקה, ובלית ברירה, בקרב על החיים, יש בארסנל הכלים שלה כל מיני צעדים שיכבידו גם על האמריקאים, ויש לה אפשרויות לפעול בלי רשות מהם. העניין הוא שגם האמריקאים מבינים, וגם הישראלים מבינים – ואם לא מבינים אז בקרוב יבינו – שהוויכוח עם האמריקאים אינו ברמה שמצדיקה החלטה של ישראל לשלם את המחיר הכבד של מעבר ממעמד של מדינה לגיטימית למעמד של מדינה מצורעת. ונכון, גם לטובת דרום אפריקה של ימי האפרטהייד הוטל הווטו, פעם ועוד פעם ועוד פעם. אבל כדאי לזכור איך זה נגמר.
תלויים בנו
עקבתי השבוע בעניין אחר פרשנויות של עיתונאים חרדים, כמה מהם ידידיי, כמה מהם עיתונאים מעולים, עם הרבה קבלות, בשאלת הפטור מגיוס. עקבתי בעניין כי תמיד מעניין לעקוב אחרי בני אדם שברור שקצת קשה להם.
מצד אחד, יש להם בית שהם צריכים לחזור אליו, וקהילה שנושאת אליהם עיניים. מצד שני, יש להם מחויבות ואתיקה מקצועית. מצד שלישי, קל לראות עליהם מי הם ומהיכן הם באים, כך שיותר מאחרים הם מעין נציגים לא רשמיים של מגזר. אם גם אתם תעברו על מה שאמרו עיתונאים כאלה, וכל אחד מוזמן להרכיב לעצמו את הרשימה שלו, תגלו שני דברים: האחד – לא נוח להם עם המהלך הממשלתי הבוטה לקידום הפטור מגיוס. השני – הם בכל זאת מנסים לקבוע שגיוס של חרדים הוא מהלך בלתי אפשרי. ניסינו וניסינו, וזה אף פעם לא מצליח, זה בערך מה שרובם אמרו.
זה לא נכון. ההפך הוא הנכון. לא ניסינו ולא ניסינו, ולכן זה אף פעם לא הצליח. זה התיאור המדויק יותר של המצב. האם זה אומר שכאשר ננסה בהכרח נצליח? התשובה היא לא. האם זה אומר שיש צורך לנסות? דעתי, כמובן, שכן. בלי לנסות, איך נדע? וגם: הצורך נעשה דחוף מדי, אז צריך לנסות. וגם: שאלת הגיוס היא לא רק שאלה של כוח אדם. זו שאלה שנוגעת למבנה שליטה חברתי שישראל בנתה עבור החרדים, ושיש צורך לפרק אותו מהרבה מאוד סיבות. רוצים דוגמה אחת? לכו וקראו את דוח האסון במירון. זוכרים שהיה דוח כזה? לפני 100 שנה בערך – כלומר, קצת יותר משבועיים.
לא מעט מהפרשנים החרדים הצעירים קבעו השבוע שמה שבאמת צריך לעשות זה להוריד את גיל הפטור. זאת עמדה שיש בה הפגנה של עצמאות פנים־מגזרית, כי ההנהגה החרדית מתנגדת למהלך כזה. והיו הצעות כאלה בעבר, לפטור כל חרדי משירות כבר בגיל 18 בלי קשר ללימודים בישיבה. זה יאפשר להם בחירה אמיתית.
כמובן, גם אלה הצעות בעייתיות מאוד, כי הן ירחיקו את המטרה של שוויון, ולא יקרבו את המטרה של גיוס. אבל הם לפחות ישיגו את המטרה של בחירה. כך נדע מי באמת רוצים ללמוד, ומי רוצים ללמוד משום שזו הדרך היחידה עבורם להשיג פטור. וכאמור, בדיוק לזה המנהיגות החרדית מתנגדת. למה היא מתנגדת? מתוך חשש שהרבה מאוד צעירים יעזבו את הישיבות, ומתוך הבנה שהתרת הקשר בין פטור לבין ישיבה יפרק את מבנה השליטה של המנהיגות בצעירים החרדים.
מה שהממשלה ניסתה לעשות השבוע לא מקדם שילוב צבאי וגם לא שילוב כלכלי. הוא לא מקדם כלום, רק דוחה עוד קצת את ההחלטה שצריכה להתקבל. לממשלה נוח לדחות כדי להימנע ממשבר פוליטי, לחרדים נוח לדחות, בתקווה שיבוא יום שבו יהיה להם קל יותר להעביר חקיקה שמתאימה לאינטרסים שלהם (כלומר, של ההנהגה החרדית), ואם לומר אמת קצת עצובה - באמצע השבוע נראה היה שזה נוח גם לבני גנץ מהמחנה הממלכתי. לא התאים לו ליזום משבר פוליטי על רקע חרפת הגיוס, אז הוא הציב אולטימטום לסוף יוני, ויש אומרים לאוקטובר (תלוי אם הרגע הקובע הוא ההצבעה או הכתיבה בספר החוקים). וכן, בעניין הזה הוא מתנהג קצת כמו נתניהו, רק בלי אותה בוטות.
כשגנץ חושב על הגיוס, הוא מנסה, במקביל, לחשוב גם על הקואליציה שכן או לא יוכל להקים עם המפלגות החרדיות. כך בדיוק נראה המדרון החלקלק שהוביל ממשלות, בגין, שמיר, רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון, אולמרט – כולן – לדחות שוב ושוב את רגע ההחלטה. זה לא שגנץ לא רוצה לגייס חרדים, זה שתמיד יש משהו שקצת יותר חשוב לו – ואולי תמיד יהיה.
דוברי הממשלה אומרים, והם צודקים, שגיוס חרדים בטווח המיידי הוא יעד לא ריאלי. מי שמדמיין אלפי חרדים בלשכת הגיוס, פושטים שחור ולובשים ירוק, חי במציאות מדומה. גיוס חרדים יכול לבוא רק במסגרת של תהליך. אבל התהליך מוכרח להתחיל, ומוכרח לכלול את הצעדים הבאים:
ביטול ההסדר העקום שהמדינה מקיימת. ביטול מלא ומוחלט שלו. הסדר תורתו אומנותו לא צריך רפורמה, הוא צריך להיזרק לפח האשפה. למה? כי הוא הסדר גרוע מכל בחינה. בכל מה שקשור לתועלת למדינת ישראל אין לו אפילו יתרון אחד מוכח שאפשר להצביע עליו.
הקמת מסלולים מותאמים לחרדים בצה"ל. וגם את זה צריך לעשות בלי להגזים. בלי להבטיח לחרדים, כמו שחלקם דורשים, ש"מי שנכנס חרדי ייצא חרדי". למדינה אין חובה לנפק לחרדים תעודת אחריות כזאת. היא לא מבטיחה לחילוני שמי שנכנס חילוני ייצא חילוני, ולא מבטיחה לחובב החתולים שמי שנכנס חובב חתולים ייצא חובב חתולים, ולא מבטיחה לבעל עור הפנים החלק שייצא עם עור פנים חלק. צה"ל צריך לאפשר לחרדי להישאר חרדי, אבל לא להבטיח את זה. החרדי הוא אדם אוטונומי. ראוי לכבד את בחירתו. ראוי להתייחס אליו כאל פרט, ולא כאל פריט ששייך לאיזה בוס מסתורי בבני ברק, שצריך להחזיר לו את הציוד ללא פגם.
סל של הטבות למי שמשרתים, וסל של מניעת הטבות ממי שלא משרתים. וזה צריך להיות סל מגוון, שיש לו השפעות לטווח ארוך. סל שייתן יתרון ברור למי שמשרתים על פני מי שלא במרוץ החיים.
וזהו. אחר כך צריך לחכות. לא שנה, אלא עשור. צריך לתת לתהליך החברתי להבשיל, צריך לתת למשמעויות לחלחל, צריך לתת להלם הראשוני לעבור. ממשלה, ועוד ממשלה, ועוד אחת, עד שיובן שזה המצב, ואין דרך חזרה. כמו שקרה – להבדיל כמובן, כי זה עניין קל – עם שעון הקיץ. זוכרים שפעם היו כאן ויכוחים עם החרדים על שעון הקיץ, כל שנה מחדש? השבוע הזזנו את השעה בלי ויכוח. כבר יותר מעשור שמזיזים אותו, ונדמה שכולם הבינו: אין דרך חזרה. זה השעון. כך צריך גם להיות עם תורתו אומנותו: ביטול, בלי דרך חזרה.
כל הצעה שלא עונה על התנאים שהוצגו כאן, היא הצעה שצריך לחשוד בה. כל מה שאינו ביטול של ההסדר הוא משיכת זמן, עד הפעם הבאה שלחרדים יהיה מספיק כוח פוליטי כדי להחזיר את התנאים למה שהיו בעבר. וכן – כל מה שייעשה "בהסכמה" עם המנהיגות החרדית הוא כנראה הפתרון הלא נכון. הנה, גם את זה צריך לומר בקול רם: אין פתרון מוסכם לגיוס חרדים, ולא יהיה פתרון מוסכם כזה. לא יכול להיות פתרון מוסכם כזה – כי החרדים לא מסכימים, וכל הסכמה שלהם היא לכל היותר הסכמה טקטית שמאחוריה אי־הסכמה מהותית. ולכן, החלום על הסכמה, שתמיד קוסם למנהיגים שלא רוצים לקבל החלטות שפירושן מחלוקת, הוא חלום שווא. או פתרון – או הסכמה. זו הדילמה האמיתית.
יש בממשלה וגם בקואליציה לא מעט שרים וחברי כנסת הגונים שמבינים את כל זה. יש בהם לא מעטים – הרבה יותר מהארבעה שצריך כדי למנוע רוב מהחקיקה העלובה שהממשלה ניסתה לרקוח. בשיחות שאינן לפרסום הם אומרים דברים כמו: "ברור שלטווח ארוך זה לא טוב", או: "באופן כללי אני לגמרי מסכים שזה לא מתאים". רק דבר אחד הם לא אומרים: נצא נגד הממשלה, נצא נגד הקואליציה, לא נאפשר לעשות תרגיל.
מדוע אינם עושים זאת? כי הם פוליטיקאים שדואגים לקריירה הפוליטית שלהם, וזה דבר טבעי. מי שמצפה מפוליטיקאים לא לנהוג כמו פוליטיקאים הוא אדם לא ריאלי. ומצד שני – לאזרח המצוי יש בכל זאת סולם מוצדק של ציפיות המותאמות לגודל ההחלטה והשעה. החלטות קטנות שמתקבלות בגלל שיקולים פוליטיים – איזה מינוי של חצי אידיוט מפלגתי לשגריר במדינה לא חשובה – זה לא נעים לעין, אבל נסבל במסגרת הפוליטיקה. מינוי של אידיוט גמור לשגריר במדינה מאוד חשובה – זה כבר פחות מתקבל על הדעת, למרות השיקול הפוליטי. וכך, ככל שעולה חשיבותו של הנושא, יש ציפייה שיירד משקלו של השיקול הפוליטי לעומת משקלו של השיקול הענייני.
בניסיון להסדיר את שאלת הפטור באופן שנעשה השבוע הממשלה מפירה את הציפייה הזאת באורח בוטה. כל כך בוטה, שאפשר כמעט לברך עליו. כי כמו שלמדנו לאחרונה, יש סוג של משברים שמייצרים רגע של בהירות. אז הנה עוד אחד כזה: הממשלה בחרה בנתיב שמצייר לנו תמונה בהירה של מה שמצפה לנו אם תישאר בשלטון. עכשיו, הבחירה בידינו.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, מדוחות מבקר המדינה, ממחלקת המחקר של האו"ם, מהמועצה ליחסי חוץ בארה"ב (CFR), ממכון הסקרים גאלופ.
[email protected]