הרבה התלבטתי אם ללכת לאירוע שאליו הוזמנתי בבית ה”הגנה” בתל אביב. הגעתי ולא התחרטתי. נהפוך הוא. בעודי עושה דרכי בשדרות רוטשילד, עלתה בזיכרוני דמותו של ד”ר ברוך לוי ז”ל, שעמד בראש הארגון הארצי של חברי ההגנה. עד יומו האחרון הקדיש עצמו לקירוב לבבות. הקים את פורום חברי המחתרות, שנציגיו התכנסו מפעם לפעם בבית “צוות” ודנו בין השאר איך לקדם בכנסת את חוק המחתרות. היה לו מוטו לד”ר ברוך לוי: תם עידן הסזונים. לעולם לא יהיו רדיפות של יהודים בידי יהודים. אחים אנחנו.
מחאות בת"א וירושלים: דגל ישראל הוצת במאה שערים, לפידים בדרך בגין
בית ה”הגנה” או בית אליהו (מי יודע שגם שכונת יד אליהו נושאת את שמו של אליהו גולומב ז”ל?) כמעט בן 100 שנה, ניצב בין גורדי השחקים החדישים, במקום בתי קומה או שתיים של תל אביב הקטנה. הפעם אירח המוזיאון את אירוע השקת הביוגרפיה רבת ההיקף של ד”ר משה סנה ז”ל מאת ההיסטוריון ד”ר ניר מן. אחרוני ותיקי ההגנה והפלמ”ח גדשו את האולם, ובהם נציגים מהמחנה ה”אחר”.
“מנהיג המרי העברי” – זו כותרת הספר, וזו זכותו ההיסטורית הגדולה של משה סנה, הרמ”א (ראש המטה הארצי של ההגנה), אף שב”ספר ההגנה”, שנכתב “מטעם”, חלקו קופח. תנועת המרי העברי בעת מלחמת העולם השנייה הייתה משותפת להגנה, לאצ”ל וללח”י. הנה בעת צרה ומבולקה ליישוב, ידעו המחתרות להתלכד. האמצעים היו שונים, המטרה אחת – מאבק להשגת מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית.
הבן, ד”ר אפרים סנה, לשעבר שר וחבר כנסת מטעם העבודה, הדגיש זאת בדבריו והוסיף כי אותה כמיהה לאחדות, בלי לטשטש חילוקי דעות, שוררת גם כיום בקרב דורות ההמשך. כמה מהבנים נוכחים כאן. אכן, לאור הימים הקשים שהמדינה ואזרחיה עוברים מאז 7 באוקטובר, אין מסר חשוב מזה. גם דרכו הפוליטית של הבן אפרים – לאחר קריירה צבאית מזהירה, עד כדי דרגת תא”ל - הייתה הפכפכה. ראשיתה במק”י, המשכה בעבודה (הוא היה מטעמה חבר כנסת ושר) וסופה במפלגה קיקיונית שלא עברה את אחוז החסימה.
חשבתי לעצמי: אם אני באתי לאירוע לזכרו של ד”ר משה סנה, שמבחינה פוליטית הקצין עד לקומוניזם וחזר בו, אף הביע חרטה וביקש שייאמר “קדיש” בהלווייתו, אולי אפרים וחבריו יגיעו גם לאירוע לזכרו של מי שהיה האנטי־קומוניסט מספר אחד בארצנו, אבי מורי ד”ר אב”א אחימאיר. הן הוא עוד בחייו, כקורבנה של עלילת דם, קרא לפיוס לבבות, להתייחדות יחדיו עם זכרו של חיים ארלוזורוב ז”ל. קריאתו לא נענתה. השניים, סנה ואחימאיר, קבורים בנחלת יצחק. הראשון מצד שמאל לשביל הכניסה, יריבו הפוליטי מימין לשביל. דור הנפילים.
בצאתי מבית ה”הגנה”, עברתי בשדרה ליד פסלו של ראש העירייה הראשון מאיר דיזנגוף רכוב על סוס. ניצב מול הבית שבו הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל בתש”ח. מה שהיה מוזיאון חשוב לאירוע כה חשוב, נעול ונצור. מבנה הרוס, שתהליך שיקומו, שהחל לפני שנים ספורות, נעצר. חגור בפיגומי ברזל, אין לו”ז להשלמתו. פרויקט שדרוג שהפך סמל לחלם ישראלי־בירוקרטי אופייני.
העבודות נתקעו בגלל סכסוך כספי בין העירייה לבין הממשלה, שמונע כל אפשרות להתקדם במלאכת השדרוג. מרגע תחילת העבודות התקציב הלך והתנפח. לא לעירייה יש מיליונים למטרה זו ולא לממשלה. סוף מעשה או תכנון תקציבי במחשבה תחילה? לא במקרה זה. וכך המבנה ההיסטורי בלב תל אביב, ראשיתה של מדינתו, עומד חשוך, מפוגם, מבוייש, ואין מושיע.
בימי מצוקה אלה, זה בוודאי לא הנושא החשוב ביותר, ועדיין סבור אני כי זהו מחדל נוסף בסדרת מחדלי התקופה. אם העירייה ידעה לגייס תרומה רצינית להפיכת בית העיר הראשון ברחוב ביאליק למוזיאון העיר, וחנכה אותו ברוב עם בשבוע שעבר, מדוע שלא תיתן דעתה, ויותר מכך ל”בית העצמאות”? נכון, מדובר באתר מדינתי, אבל לא פחות מזה עירוני, אבן דרך חשובה ב”שביל העצמאות”. ואשר לממשלה – יש לנו משרד מורשת, אבל אין די הבנה למורשת ולחינוך. לא רק הבניין החשוב בשדרות רוטשילד תקוע בגלל זה. גם המוסדות המורשתיים אינם מקבלים תקציבים שמאפשרים פעילות נאותה, חינוכית. הארכיונים ההיסטוריים, מוזיאוני המחתרות, נאבקים על קיומם. גם אותם מוסדות, שקרובים לכאורה למפלגת השלטון.
סנה חזר בערוב ימיו בתשובה. חזר אל היהדות ואל עמו. בנו קרא לאחדות. רוב העם צמא להתלכדות. לא תמה ונשלמה מלאכת שיקום “בית העצמאות”. לא תם ונשלם בניין המדינה. במאבק לעצמאות ולביטחון, בשנת ה־76 למדינה, רק באחדות - במיוחד בעורף – נחזק את הבניין, נתגבר וננצח.