השבוע הייתה לי הרצאה באילת מול קהל מוזמן. בדרך כלל האירועים האלו עוברים פגז. אני מתייצב מול מאות אנשים שמגיעים לנופש, שכולל אוכל ואירועי תרבות. דיל של הכל כולל הכל. במשך שעה ומשהו אני חופר להם איך לדעתי יש להיזהר מנוכלים ולא להפוך לקורבנות, כמו שמוצג לא פעם באחת מהתכניות שלי.
במהלך ההרצאה כמעט כל אדם שני בקהל מספר שהוא היה קורבן לנוכלים או שניסו לעקוץ אותו. אולי זה יפתיע אתכם, אבל גם בזמנים האלו, למרות המצב, הרמאים עדיין נותנים עבודה. בלי בושה ובלי שום רגשי אשם לנוכח המלחמה, להפך. לא פעם הם מנצלים את הכאוס ואת הרצון הטוב של האזרחים לתרום ולהירתם, כדי לגנוב.
הפעם לקחתי את האוטו וירדתי דרומה, לאילת. לא, אני לא טס. איך יודעים שהמדינה הפכה ממערבית למדינת עולם שלישי? כי הולכים אחורה. בכל. פעם נסעו לאילת בכבישים ישנים ופתלתלים, כי לא היה כאן כלום, אחר כך טסו דרך שדה דב, ועכשיו חזרנו להגה. גם בימים כתיקונם, כשאין מלחמה בעזה, המעבר דרך שדה התעופה רמון הוא סיוט. כעת זה גרוע במכפלות - פקקים נוראיים לנתב״ג, תור ארוך לבידוק, נחיתה הרחק מאילת, ומשם מונית לעיר. סיפור ארוך ומייגע.
נכון לעכשיו, טיסה לאילת עם כל האקסטרות יכולה לארוך בערך ארבע או חמש שעות. זה מטורף. המחיר של השלומיאליות, חוסר האכפתיות והיעדר המקצועיות ברמה המינימלית. עשו עלינו עוקץ יפה עם בניית הפיל הלבן הזה ברמון. גזרו סרטים, סיפרו סיפורים, חתכו קופונים, והאזרח הקטן נתקע. אוכל את הלוקש. לשרים ולחברי כנסת לא אכפת. אצלם הכל רכבי שרד, סירנת חירום ותור מהיר. מורמים מעם. בזים לציבור הרחב ומתרכזים אך ורק בבייס.
טרמינל אחד בנתב"ג לא עובד. עוד בדיחה של הרשויות. טוענים שאין כוח אדם ובזה הדיון מסתיים. במדינה נורמלית האחראים היו מפוטרים ונשלחים הביתה, ואצלנו הכל ממשיך להתנהל במשיכת כתף. אין אחריות, אבל יש סמכות, כפי שהוגדר בעדויות בוועדת מירון. פטנט חדש, נהנים ממנעמי השלטון ולא חייבים לציבור כלום. לא מקצועיות, לא מעשים ולא בטיח. מדהים. רק פינוקים. המצאה ישראלית שמעולם לא שמעתי עליה. חלקלקות לשון מתוחכמת, שמאפיינת את הפוליטיקאים שלנו.
הפוליטיקאים שכחו שהכנסת והממשלה הן לא סידור עבודה. חברי הכנסת צריכים להבין מה הם עושים ולהיטיב את מצבנו, לא את מצבם. אני שם בצד את זוועות ניהול המלחמה והעורף. זוועות. פחד עמוק שאלו שמנהלים את הדברים כמו בדיחה יצטרכו לסייע לנו כשינחתו כאן טילים מהצפון. מבטיחים לנו עלטה ארוכה, ואף אחד לא מרים קול צעקה. אומרים שצפויים חודשים ארוכים בלי חשמל. אחר כך ידברו על מים שיפסיקו לזרום, ונשוב לימי הטורקים.
אני בטוח שבבתים של שרי הממשלה יהיה חשמל, גם אם אצל הקהל הרחב הכל יקרוס. לכם לא יהיו תרופות ואוכל, ואצלם יהיה שפע. כמו ברפובליקת בננות. אם תשאלו ותתעצבנו, יענו שהם ״מתכללים״ ומארגנים את ״מנעד הידע״. מה? איזה הבלים. ואצלב האוול, נשיא צ'כיה שלחם בקומוניסטים, כתב באחד ממחזותיו על שפת הפקידים והבירוקרטים הקומוניסטים, שהייתה קשה להבנה לאזרח מן השורה, חסרת משמעות ובעיקר שימשה להסוות את הבטלה, חוסר היעילות והריקנות של השלטון. דבר דומה מתרחש אצלנו.
השבוע, בזמן שחלפתי על פני הירידה לאיילון באזור דרום תל אביב, ראיתי בפקק שני אנשים עצבניים. הם העמידו את רכביהם, חסמו את התנועה ויצאו להתכתש. הראשון היה מצויד בלום, והשני במסור חשמלי. מסור חשמלי! זה מול זה הם נעמדו. הבחור עם המסור הפעיל אותו וצרח. אף אחד לא התערב. כולם המשיכו לנהוג באדישות. יצאתי מרכבי וקראתי להם להירגע. כעבור שניות הם נסוגו וחזרו למכוניות. האירוע עבר בשלום.
כשאין אכיפה, כשאין חוק, כשאין שלטון, כשאין אחריות, כשאין מקצועיות ותבונה יש אנרכיה. כך היא נראית. כמו המדינה שלנו. אנחנו מתפוררים לאט לאט, ולאף אחד מהפוליטיקאים שם למעלה לא מזיז כלום. מבזבזים מיליונים שהם לא שלהם, בלי לדעת אנגלית, חשבון, בלי להבין בכלכלה. מכריעים בביטחון בלי לדעת מושגים בסיסיים על הצבא. מנהלים משרדי ענק בלי ידע מינימלי או ניסיון בניהול. מדבררים מדיניות מול העולם בלי גרם של רקע בדיפלומטיה. מכריעים במשא ומתן על חטופים בלי קמצוץ אנושיות. כל מה שהם יודעים זה איך להישאר בשלטון. מתי כבר נגיע לאילת?