משהו: רצח עם או רצח האמת?
גֶ׳נוֹסָייד או וֶרִיטָאטִיסָייד?

ערב איטלקי עם היסטוריה

ישבתי במסעדה ברחוב החוצה עיירה באיטליה, ליד אגם בולסנה. זה המקום שעליו כתבתי בספר ״הבית ליד האגם באיטליה״, ובדיוק לבית הזה נסעתי לנופש קצר, עם כל ייסורי המצפון הנלווים. היה ערב יום שישי שלפני הפסחא, זאת אומרת יום שישי שעבר. פתאום מול חלונות המסעדה הגדולים עוברים פרשים רומאים, בתלבושת רומאית עתיקה מלאה, שריון והכל, אחריהם צועדים חיילים רומאים עם גלימות וכידונים, מגינים וחרבות, קסדות ורעמות, כאילו ההיסטוריה חזרה. זו תהלוכה לתיאור הפסיון של ישו (הסבל של ישו, בתרגום לעברית). התהלוכה מתארת את המסע הנורא של בחור יהודי בירושלים אל מותו בעינויים על הצלב. תושבי העיירה האיטלקית עוטים תלבושות מימי הרומאים וצועדים כדי לשחזר את המסע הזה. אני חושב בסתר לבי: הנה האיטלקים עצמם רואים ומראים שהרומאים הם אלה שצלבו אותו ולא היהודים.

עכשיו גם מישהו שמגלם את ישו פוסע בתהלוכה, והוא נושא צלב גדול, לצדו רומאים עם מגלבים. אני מתרשם מיפי התלבושות, ממזלי שהביא אותי לתהלוכה הזאת. כמו יהודי וישראלי אני מביט בכל דבר במבט כפול: איך אני רואה את הדבר, ואיך הלא יהודים שסביבי רואים אותו. האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים? בינתיים נראה לי שזו הסברה טובה, ואז התהלוכה מתקדמת ויש בה משהו שאני פחות אוהב: בין הקבוצות האחרונות שצועדות בתהלוכה אני רואה גם קבוצה עם תלבושות שאינן של רומאים: במרכז הקבוצה הזאת צועד אדם ומצנפת נפוחה לראשו, הוא עוטה גלימה, ועל החזה שלו חושן עם 12 אבנים טובות. זהו הכהן הגדול. היהודי. זהו הרמז הקבוע שהיהודים הם האשמים בצליבת ישו. סביב הכהן הגדול צועדים עוד בני עיירה מחופשים ליהודים.

אני יודע שיש מקומות בהם שחזור ייסורי ישו כולל הבלטה אנטישמית גדולה יותר. זו טפילת אשמה עתיקה מאוד. מה שעוד מרגיז לי את העין הוא דמות של יהודי שצועד שם ולראשו כאפייה פלסטינית. אני מניח שרצו לגלם יהודי מימי בית שני. הרבה פעמים נוטים לחשוב שהיהודים של העבר נראים פחות או יותר כמו הערבים של היום. אני חושב שזו טעות. אין לנו ציורים שמראים איך נראו יהודים אז, אם כי בציורי הקיר של בית הכנסת בדורה אירופוס יש כיוון, והוא לא דומה ללבוש של פלאח ערבי בן ימינו. בכל מקרה אני בטוח שכאפייה פלסטינית, שהפכה כיום לסמל של אלה שרוצים בהשמדת היהודים, לא הייתה פריט לבוש של יהודי מימי הדיכוי הרומאי בירושלים.

הרהורים פרועים על בינה מלאכותית

תראו מה זה, באנגלית כותבים רק שתי אותיות: AI

וכולם יודעים שזו בינה מלאכותית. בעברית זה ארוך. כותבים ואומרים את כל שתי המילים: בינה מלאכותית. זמן יקר הולך לאיבוד, והנצח מבוזבז. אין קיצור. מדוע אין?

אפשר פשוט: בי"ם או ב"ם. עם זאת, בעצם מלכתחילה לא אהבתי את המילה "בינה", לדעתי נכון יותר לומר: תבונה מלאכותית. הרי אומרים: יצור תבוני, ולא יצור ביני, ואם כך: ת"ם.

כמה מתאים. תם. זה אכן מכשיר תם, וזו הסכנה בו. תם, גם כי ברגע שתהיה תבונה מלאכותית פעילה, הזמן שלנו כבני אדם תם. אולי ננסה את האפשרות: מוח מלאכותי, זאת אומרת מ"מ. לא נראה לי. ראשית, ראשי התיבות האלה תפוסים חזק. פעמיים. או “ממלא מקום", או מ"מ בצה"ל, זאת אומרת מי שאנחנו וכל אדם הגון בעולם חבים לו את החיים ואת החופש. לא ניקח מהם את הכבוד לשאת בבלעדיות את התואר “מ"מ".

חוץ מזה מוח הוא לא בהכרח תבונה. גם לחרגול יש מוח, והוא אכן עוזר לו לחרגל, לשוחח עם הנמלה על ערכי העבודה, לנתר כשהוא רואה חרגולית, אבל אם תבקש ממוח של חרגול לכתוב לך הרצאה של 800 מילים עם מצגת על התפתחות הלק ג'ל וצפי לקראת העתיד הוורוד, או על פתרון שתי המדינות וצפי לקראת העתיד השחור, לא תקבל דבר.

רגע, גם המילה "בינה" וגם המילה "תבונה" וגם המילה "מוח" אינן נכונות. AI זה בעצם שכל מלאכותי, או בראשי תיבות: ש"ם. בעצם צריך לומר ס"ם, כי השין במילה "שׂכל" מבוטאת כמו ס', אבל ממילא יקראו זאת, אם ירצה השם: שם.

לכן כשנאמר מעתה: בעזרת השם, נתכוון: בעזרת הבינה המלאכותית, היודעת כל. אם נהיה בבעיה, נבקש עזרה מהשם.

מה אני מטריח את מוחי? בעצם יש כבר קיצור בעברית: ב"ה.

פינת השלולית

לפעמים יורדת תהייה על חיי חסרי הספקות: האם להמשיך לפרסם את פינת השלולית? בעבר קיבלתי הרבה מכתבים לפינה הקטנה הזאת, כך שהרגשתי שאין לי בכלל זכות לשקול להפסיק את פרסום הפינה. היום הרשתות החברתיות מספקות מקום לווידויי והתלבטויות האהבה, אומנם בצורה קצת פחות יצירתית, אבל צפרדעים ונסיכות מעלים את סיפוריהם שם.

בכל זאת עדיין מגיעים אליי מכתבים (במייל) ורומזים לי שאולי עוד מוקדם להפסיק. מכתב כזה הגיע לאחרונה. הקורא היקר גם צירף דף עיתון בגרמנית ועליו קומיקס וכותרתו: מלך צפרדע.

הקומיקס מתחיל בציור צפרדע דשן שיושב ליד הבאר. מתקרבת נסיכה, לראשה כתר זהב גדול, ובידה כדור זהב. בציור הבא הכדור נופל מידה אל תוך הבאר. “הו, צפרדע יקר", אומרת הנסיכה, “אנא הבא את כדור הזהב היפה שלי מן הבאר". הצפרדע מצויר כאשר הוא סותם את אפו בידו, וקופץ אל עומק הבאר. הוא שב למעלה ומעניק לה את הכדור, והיא מעניקה לו מה שהקומיקס מגדיר כ"נשיקה מלכותית".

פוף. מה עכשיו? הנסיכה הופכת לצפרדע, ושתי צפרדעים מציצות מתוך כתר הזהב שקודם היה על ראש הנסיכה.

יפה. האפשרות שהנשיקה תהפוך את הנסיכה לצפרדע, במקום להפוך את הצפרדע לנסיך, כבר עלתה בסיפורי “פינת השלולית", ובחיים עצמם, בעבר. עם זאת, כשאני רואה עוד וריאציה לאותו סיפור, אני חושב לעצמי שאולי זהו קסם האגדה הזאת של המפגש בין הנסיכה והצפרדע: יש אין־ספור אפשרויות, וכל אחת מן האפשרויות יכולה להיות מסופרת באין־ספור אפשרויות אחרות. 