1
הזעקה של שירה אלבג, אמה של החטופה לירי אלבג, קורעת לב: “אמא, תצילי אותי, אמא". היא עומדת על הבמה בכיכר החטופים וזועקת את מה שהיא שומעת, את צעקותיה של בתה שמתחננת שתציל אותה. הזעקות ללא קול מדירות שינה מעיניה.
אני עומד בצד הבמה בפינה חשוכה, אוחז בידי את תמונתה של עדן ירושלמי, החטופה היחידה שאני מכיר ומאוד אוהב. מאז ששמעתי מאחותה שהיא נחטפה, בלילות, בנדודי השינה שלי, אני שומע אותה זועקת ובוכה. גלי הקול שלה מגיעים מרצועת עזה אל דירתי הצנועה בתל אביב, ואני חסר אונים, לא יכול לעזור.
במוצאי שבת הגעתי לכיכר החטופים. התעכבתי ליד המאהל של אנשי קיבוץ נחל עוז. שוחחתי עם כמה חברי קיבוץ ובני משפחותיהם. סיפרתי להם שהתעכבתי ליד המאהל שלהם כי חבריי לתנועת הנוער העובד והלומד הלכו לנחל עוז, ואם לא היו זורקים אותי מתנועת הנוער אחרי שתפסו אותי מעשן במחנה עבודה בקיבוץ מעיין ברוך, אולי הייתי ממשיך גם אני לנחל עוז והייתי חבר קיבוץ.
שאלתי את אחת הנוכחות, שרה שמה, אם תוכל להביא לי תמונה של עדן ירושלמי ממטה החטופים. היא הביאה לי. הרגליים כאבו לי מההליכה לכיכר החטופים, הלב כאב לי מהסיפורים ששמעתי מהאנשים סביבי, העיניים דמעו ללא הרף.
כששירה אלבג סיפרה שהיא שומעת את קול בתה לירי זועקת ממקום שבייה “אמא, תצילי אותי", קרה לי דבר שלא היה ניתן לשליטה: קשיש בן 78 עומד במקום ציבורי מלא באנשים ופורץ בבכי כמו ילד בן 7.
בסביבות השעה תשע הודיעו על סגירת כיכר החטופים. המאבק עובר לרחוב. האור בכיכר כבה, והמוני המשתתפים החלו לצעוד ברחוב שאול המלך לעבר רחוב בגין ומשם לרחוב קפלן. צעדתי איתם, נושא בידי את תמונתה של עדן. קלטתי את המבטים מלאי התמיהה שהופנו לעברי. כמה אנשים שאלו שאלות מציקות. שתקתי וסימנתי עם היד שאני לא מדבר.
חלפנו על פני המשאיות שחסמו את הכביש, על פני השוטרים שנראו דרוכים, ממתינים לתפוס את מפירי החוק. ההמונים שזרמו מכל עבר הזכירו לי את עדרי הגנו הנודדים בשמורת הטבע סרנגטי בטנזניה. אני מביט על פני האנשים הצועדים מסביבי, רובם מבוגרים, מיעוטם צעירים. אני לא שומע קללות או גידופים, אני שומע שתיקה רועמת ורואה זעם וכאב בעיניים.
הזעקה של שירה אלבג “אמא, תצילי אותי" לא מניחה לי. אחד הצועדים לצדי נתן לי בקבוק מים. “תשתה", הוא אומר לי. “אתה נראה לא טוב". הוא לא יודע כמה הוא צודק. הרגליים שלי כושלות וכואבות, הלב דואב, העיניים דומעות. אני מנסה לצעוק עם ההמונים מסביבי “עכשיו", אבל לא יוצא לי קול מהפה. לפני שאני מתעלף, אני עושה אחורה פנה וצועד נגד הזרם האנושי. מפלס דרך ובקושי מצליח להגיע עד איכילוב, לקחת מונית הביתה.
ביום שלישי בבוקר מתכנסת בכנסת ועדה לקידום מעמד האישה. שירה אלבג משמיעה שם שוב את הקריאה המצמררת “אמא, תצילי אותי". אני לא מתפלא כשהכתבת המסקרת את האירוע מדווחת שאף שר משרי הממשלה לא הגיע וגם מספרם של חברי הכנסת שהגיעו היה חד־ספרתי.
2
סיימון (שם בדוי), שמקורב לכמה ממנהיגי המדינה ונוהג ללחוש לכל מי שמעוניין לשמוע את השמועות האחרונות שמפיץ סגן אלוף שמועתי, נדבק אליי לא מזמן ב"יוליה" בנמל וטחן לי באוזן את כל הפרטים על מחלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עד שאפילו אני, שאיני נמנה עם מעריצי ביבי, מקבל עליו את הג'ננה וצועק עליו שיסתום את הפה.
לפני שהוא סותם את הפה, סיימון מספיק לזרוק לי גם כמה פרטים על הפגיעה בבסיס חיל הים באילת, על החיסול של הבכיר האיראני בסוריה, והדובדבן של השמועות הגיע לדבריו ממקורבת לקבינט, שסיפרה לו שלא מחסלים את מנהיג חמאס יחיא סנוואר משום שהוא מוקף חטופות, שעל גופן מטעני חבלה שיתפוצצו אם הכוחות המיוחדים יגיעו סמוך אליו.
תופעת ה"שמועתי" הפכה להיות רעה חולה. אנשים פשוט נהנים לשחק אותה מקורבים שיודעים פרטי פרטים שמסווגים כסודיים ביותר, ומעבירים אותם מפה לאוזן בגלל איזה תענוג מפוקפק שיזכו להערכה על המידע שהם מעבירים, וזה לא משנה אם הוא נכון או פייק.
אותו סיימון קרציית השמועות, כך נאמר לי, הפיץ לא מכבר שמועה שאני חתמתי על חוזה בערוץ 14 כדי שיהיה לערוץ החולני טיפוס שמאלני כמוני, שיוכלו להתפאר בו כגורם מאזן. העברתי לחולירע מסר שלא יתקרב אליי. ואכן, הוא לא התקרב ולא בגלל האיום שלי. השבוע הוא נדרס על ידי אופניים חשמליים בכניסה לנמל תל אביב ואושפז עם כמה שברים בבית חולים.
3
אם הייתה לי בתקופה הנוכחית תוכנית רדיו, אני בטוח שהייתי משמיע יום־יום את השיר הנפלא שכתב יאיר ניצני, “פרצופה של המדינה". מאחר שאין לי תוכנית, אני מפזם את השיר באופן קבוע ומציע גם לכם לאמץ את השיר.
הוא יצא בבוקרו של יום קיץ מתיש
נשק לאישה, חצה את הכביש,
מכונית מטופחת נהג מיומן
שועטים לבירה - יום חדש לעסקן הקטן
מחייג בנסיעה - ענייני מפלגה
ודואג לחלקו בפרוסת העוגה.
השיחה קולחת, הובטחו לו דברים
כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים
מסמכים לעיון, תקציבים לפיתוח
ועשן הסיגר לחלון הפתוח
הוא אומר לחבר מפלגה “רגע גדליה,
אולי תהיה השגריר באוסטרליה"
הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב,
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה...
מסדרונות השררה וקומות בירוקרטיה.
תקציבים לישיבות על חשבון האינפלציה
הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים
וארבע מאות איש הפכו מובטלים
מדרימים במכונית - וילונות כחלחלים
הוא קופץ לביקור, הורים שכולים
הוא שכח שהטיף בעד מלחמה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה
הוא חשוב מקורב הוא יהיה ויהי מה.
זה הוא שיחליט אם תהיה מלחמה.
זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך
הוא יקבע נהלים, אתה תצא מכליך
בלהט נואם לקהל מתרגש
אדמה גואלים במגל וחרמש
הצביעו נכון, ואני מבקש..
תנו לי כח
תנו לצרוח
מה שבא לי
כי היתה לי
ארץ זבת חלב
נגנו עכשיו...
ואני לא מבין מה השתנה
אם אני האידיוט היחיד במדינה,
שחרד למחר וחולם עלי זית
ורוצה להרגיש שכאן זה הבית
מלטף את פנייך, משקיף לחלון
ואת מחייכת מתוך החלום
אוהב שאת ככה ולא משתנה
החיוך שלך הוא
פרצופה של המדינה