1.
מתנה שלא מפסיקה לתת
בעודנו מתבוססים בין עזה לרפיח ומתכוננים לחזית צפונית אפשרית שתגרום לכולנו להתגעגע ליחיא סנוואר, הסיפור האמיתי הוא מה שקורה באיראן. לא, לא החיסול המרשים של הגנרל רזא זאהדי, הקצין הבכיר ביותר במשמרות המהפכה שחוסל מאז קאסם סולימאני, וגם לא הפאניקה אליה הכניסה הממשלה ומערכת הביטחון את הציבור מיד אחריו, בציפייה למענה האיראני.
גם בעולם לא חשבו שזה יקרה: החיסול בקונסוליה האיראנית בדמשק ייכנס לספרי ההיסטוריה
השיחה הקשה בין נתניהו לביידן והאולטימטום האמריקאי
איראן לא יכולה להרשות לעצמה לא להגיב על החיסול הזה. לא מדובר בעליית מדרגה, אלא בקפיצת קומה, אולי אפילו שתיים, בכל הקשור לעימות הצבאי המתמשך בין ישראל למשטר האייתוללות. ובכל זאת, לא זה הסיפור האמיתי (אלא אם כן תתפתח עכשיו מלחמה כוללת). הסיפור האמיתי הוא הגרעין האיראני.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בכל הקשור להעשרת אורניום, האיראנים כבר מזמן חצו את קו המטרה. בתחום הזה, איראן היא מדינת סף גרעינית ויש לה מספיק חומר בקיע ליותר מפצצה אחת. זה ידוע ופורסם. ולכן אפשר לאסוף את כל הפוסטרים, התמונות, הקווים האדומים וציורי הפצצות שעיטרו את נאומיו האינסופיים של בנימין נתניהו בנושא הזה ולכנס אותם לתערוכה. או, לחלופין, למסגר אותם (על חשבון המדינה, כמובן) ולתלות במעונותיה השונים של המשפחה המלכותית. מה ששלו, שלו.
אלא שנושא האורניום אינו הנושא היחיד. כדי להפוך למעצמה גרעינית, איראן צריכה להשלים עוד שתי משימות: להצליח לייצר פצצת גרעין בגודל של כדורסל, שיהיו בה כל הרכיבים הטכנולוגיים הנדרשים כולל ניפוץ, כלומר יצירת הריאקציה הגרעינית בזמן הנדרש כדי לפגוע במטרה; ולהיות מסוגלת להרכיב את הפצצה הזו על ראש קרבי של טיל בליסטי, שיהיה מסוגל לשאת אותה ליעדה.
בעברית אנחנו קוראים לזה "קבוצת הנשק", באנגלית weaponizing. היכולת להפוך את החומר הבקיע והידע הטכנולוגי לפצצה על טיל. בשפת הכדורגל קוראים לזה "רגל מסיימת". ההבדל בין הבישול לגול.
על פי מרב הערכות המודיעין, לפני משהו כמו שנה הייתה איראן רחוקה כשנתיים מהשלמתה של "קבוצת הנשק". הבעיה העיקרית במעקב אחר הנעשה בתחום קבוצת הנשק היא שהפעילות בתחום הזה מתבצעת בחתימה נמוכה מאוד.
בניגוד להעשרת אורניום, שמצריכה מעבדות ענק, חללים תת־קרקעיים גדולים, צנטריפוגות וכמובן חומר רדיואקטיבי שמותיר חותם ברור, הרי שפיתוח קבוצת הנשק יכול להתבצע במרתף קטן בפרברי עיר מחוז נידחת ברחבי איראן הענקית. המעקב המודיעיני אחר קבוצת הנשק קשה בהרבה מהמעקב אחר היכולת להעשיר אורניום. המעקב הזה הוא אתגר אמיתי לשירותי מודיעין ומצריך יכולות נדירות או מעצמתיות.
עכשיו תתארו לעצמכם את העומס האדיר המוטל מאז 7 באוקטובר על 8200, אמ"ן והמוסד, שעוסקים בזה נון־סטופ מאז החל מרוץ הגרעין של איראן. אני מעריך שאין היום בקהילת המודיעין הישראלית והאמריקאית מישהו שיוכל לתת התחייבות פשוטה שלפיה איראן עדיין לא סגרה את הפער בתחום קבוצת הנשק. הכל אפשרי: שאיראן הצליחה לייצר בחשאי פצצה ולהרכיב אותה על טיל, או שהצליחה לעשות חלק ניכר מהדרך הזו והיא קרובה לקו המטרה, במצב אופטימלי לקראת "נקודת הפריצה האחרונה".
המלחמה שפרצה כאן ב־7 באוקטובר מסייעת לאיראן להמשיך את חתירתה לגרעין מתחת לרדאר, עם הרבה פחות התעניינות בינלאומית, ביקורת בינלאומית וחדירה מודיעינית. אף סופר מתח לא ייפול מכיסאו אם מתישהו יתברר שהאירוע כולו היה מתוכנן על ידי איראן, כדי לייצר את הסחת הדעת הזו ולייצר כאוס אזורי אלים ומדמם שיסיט את תשומת הלב מהמתרחש בטהרן ויסייע לאייתוללות להגיע למחוז חפצם. בעודנו יושבים על המדוכה של הענקת פרסי ישראל השנה, מן הראוי לדרוש ממועצת ההפיכה באיראן להכריז על פרסי איראן למפעל חיים.
בניגוד למצב אצלנו, שבו ההתלבטות בעיצומה והשר האחראי אפילו ניסה לבטל את המפעל כולו כדי לא לצער את המנהיג/ה, באיראן לא צריכה להיות השנה התלבטות כלשהי: פרס איראן ע"ש האייתוללה חומייני למפעל חיים בתחום הפיתוח הצבאי יוענק לבנימין נתניהו. האיש שהפך להרצל של הפלסטינים (עכשיו הם קיבלו בזכותו נמל ימי בעזה), הוא אופנהיימר האיראני. בלעדיו, זה לא היה קורה.
אלמלא שכנע את הנשיא דונלד טראמפ, הכסיל השימושי התורן, להוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, הם היו עכשיו עדיין תקועים בתוך ההסכם ההוא, לקראת סיומו, במרחק של שנים מגרעין ותחת פיקוח חודרני. אפשר היה לנהל איתם מו"מ קשוח על הארכת ההסכם או הפעלת סנקציות דורסניות אם יסרבו.
גם אם זה היה נכשל, הם היו עדיין במרחק בטוח מגרעין. במקום זה, יש לנו את איראן משוחררת מכבלי ההסכם שנים ארוכות, חופשייה לעשות כרצונה, דוהרת לגרעין ויודעת היטב שאין מי שיעצור אותה. נתניהו מבחינתם הוא מתנה שלא מפסיקה לתת. הוא עצמו אמר שמותר לקבל מתנות מחברים.
2.
בין עזה לרפיח
בינתיים, באקווריום המטורלל בלשכת ראש הממשלה, מצא נתניהו נושא אחר לנאומיו חוצבי הלהבות: איראן אאוט, רפיח אין. עתיד הציונות כולה תלוי עכשיו בעיר העתיקה והדלה על הגבול המצרי, עיר מוכת גורל שבה מצטופפים עכשיו יותר ממיליון פליטים מורעבים, וארבעה גדודי חמאס מסתתרים במחילותיה.
על פי נתניהו, "הניצחון המוחלט" יושג שם. איפשהו ברפיח יש מנהרה, בתוכה יש בונקר, בתוכו יש כספת, בתוכה יש גביע קדוש. כשנגיע לשם, נפרוץ את הכספת ונניף את הגביע, תצא בת קול אלוהית ותודיע שהשגנו את "הניצחון המוחלט". מתוך הגביע תתגלגל אז פיסת נייר שבה יהיה כתוב, בכתב ידו של יחיא סנוואר, "סיכון מחושב אאוט, ניצחון מוחלט אין".
אז זהו, שלא. בני גנץ וגדי איזנקוט חתרו לפלוש לרפיח לפני שלושה חודשים. זה כתוב בסטנוגרמות של קבינט המלחמה ובפרוטוקולים נוספים. גם גדעון סער לחץ בכיוון הזה, בקבינט המורחב. שלושתם הבינו שאין הרבה זמן. המלחמה האטה קצב, המטרות התמעטו, הדשדוש החל לדשדש וזה היה עכשיו, או אף פעם. אבל נתניהו לא נתן את הפקודה.
הצבא אישר תוכניות, הציג תוכניות, שיפר תכניות, ונתניהו לא נתן את הפקודה. עכשיו, כשזה מאוחר מדי והאמריקאים, יחד עם כל שאר העולם, רואים ברפיח סמרטוט אדום, נתניהו מאיים שייתן את הפקודה. אבל הוא לא נתן אותה. כל הזמן הזה הוא רק קשקש בקומקום הסרק שלו. כרגיל. מה שהוא הצליח לעשות זה להעלות את רפיח למעמד של "האב" עולמי. למה שרק המצרים והקטארים ינסו למנוע מאיתנו את המבצע ברפיח? שכל העולם יצטרף למאמץ הזה.
אין ברפיח שום דבר מיוחד. גדודי חמאס שנותרו בה לפליטה, אינם הגדודים החזקים. זה לא כוח העילית. אין שם מרכז פיקוד ושליטה יוצא דופן, או עיר תחתית מפותחת במיוחד. יש בה עוד מאותו הדבר. אפשר יהיה לפרק את רפיח בדרכים שונות בהמשך. כדי שזה יקרה, צריך קודם לוודא שיש ברצועה כתובת שתקבל את המפתחות, תאחז במושכות ותשתלט על העניינים. בכל מצב אחר, עם או בלי רפיח, מי שיחזרו לעניינים יהיו אנשי חמאס.
את זה נתניהו לא עושה. הוא חושש מהבייס האולטרה־ימני שלו ובעיקר מאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בגלל זה, הוא איבד את העולם. בגלל זה, הוא איבד את הלגיטימציה. אבל העולם והלגיטימציה לא מעניינים אותו. אין להם זכות הצבעה בכנסת. העולם לא יכול לפרק לו את הקואליציה, והלגיטימציה לא יכולה להפיל את הממשלה. בן גביר יכול.
3.
לא למסמס את העסקה
שאלת הישארותם של גנץ ואיזנקוט בממשלה, לאחר פרישתו של סער, היא שאלה מייסרת. בכל המדידות האפשריות, קהל המצביעים הפוטנציאלי שלהם משווע שיישארו בשיעור של 80־20. זה דרמטי, אבל זה יכול להיות גם מקסם שווא. התוצאה הזו מעידה על רמת האמון הנמוכה בממשלת המטורפים שהקים כאן נתניהו. אף אחד לא מעוניין שנישאר נתונים רק בידיהם של בן גביר, סמוטריץ', אורית סטרוק, עמיחי אליהו, יאיר ושרה נתניהו.
מצד שני, הנתון הזה הוא מלכודת. כי במקביל להיותם שומרי הסף ומגיני השפיות בקבינט המלחמה, מתחילים גנץ ואיזנקוט לספוג את הפסדי המחדל. הכתם הענק, השחור, האפל המרוח על כל שותפי 7 באוקטובר, מתחיל להתפשט גם על בגדיהם. מה לעשות, זה מידבק. מי שהולך לישון עם כלבים, קם עם פרעושים.
כל עוד הם שם, גנץ ואיזנקוט שותפים לכל מהלכיה המטורפים של ממשלת העוועים הזו. לכל הצעות החוק ההזויות, לכל הניסיונות הנמשכים לפירוק הדמוקרטיה, לכל התקציבים המושחתים, לכל הקומבינות וההזיות המשיחיות. כן, כל זה גם שלהם. הם מתקרבים לאט־לאט למצב שבו לא יוכלו למחות את כל זה מעל בגדיהם. הם מבינים את זה.
מול זה, נמצאת עסקת החטופים. גנץ ואיזנקוט הם הכוח המניע העיקרי לקידום עסקה כזו. יחד איתם, באותו ראש בדיוק, שלושת בעלי המקצוע: דדי ברנע, רונן בר וניצן אלון. הניסיונות של מכונת הרעל לצבוע את איזנקוט וניצן אלון בצבעים תבוסתניים, כאילו שניהם מוכנים למעבר אוכלוסייה פלסטינית צפונה ללא בידוק ביטחוני, הם עלילת דם נוספת, אופיינית. האלוף במיל' ניצן אלון נמצא על אותה משבצת עם שני עמיתיו.
סיפור הבידוק הביטחוני הוא טקטי, לא אסטרטגי. ראש המוסד כבר אמר שאם ייתנו לו חופש פעולה ומנדט באשר למעבר האוכלוסייה צפונה ודפוס הבידוק, הוא יכול להביא עסקה בתוך זמן קצר. זו אמירה מדהימה, ומה שמדהים יותר הוא העובדה שנתניהו לא מתנפל על האמירה הזו של דדי ברנע כמוצא שלל רב ופשוט שולח אותו להביא עסקה.
לשם השוואה: זה בדיוק מה שנתניהו עשה לפני 13 שנה, בעסקת שליט. במשך שנתיים הוא התנגד לעסקה. אבל אז פרצה מהפכת הקיץ והכיסא שלו התנדנד. הוא קרא לדוד מידן ונתן לו מנדט להביא עסקה. קו אשראי פתוח. מידן הביא עסקה. נתניהו חתם. למה חתם? כי האמין שאם יחזיר את שליט, ירגיע את המחאה ויישאר בשלטון. זה המניע היחיד של האיש: הישארות בשלטון. אז למה הוא לא חותם עכשיו? כי עכשיו המצב הפוך. אם ילך לעסקה, הוא עלול לאבד את השלטון. ככה פשוט.
ולכן, הסיבה העיקרית להישארותם של אנשי המחנה הממלכתי בממשלה בשלב הזה היא האפשרות להגיע למתווה עסקה מתישהו. כשתבוא הזדמנות כזו, אומרים איזנקוט וגנץ בדלתיים סגורות, לא ניתן לנתניהו למסמס אותה. בסלנג הפנימי הם קוראים לזה "לדרדר את נתניהו לעסקה". מבחינתו, זו תהיה התדרדרות. מבחינת מדינת ישראל, ערכיה, מהותה, לכידותה הפנימית והסיבה להקמתה, עסקת חטופים תהיה ניצחון גדול.
וישנו גם העניין הביטחוני: חיזבאללה, וביתר שאת איראן. מאז חיסולו של הגנרל האיראני בדמשק, מערכת הביטחון בכוננות עליונה. זרועות המודיעין מתוחות עד קצה גבול היכולת במאמץ להבין מה האיראנים מתכננים, כדי לאפשר לנו היערכות מראש.
מישהו שחשוף להתייעצויות הטלפוניות והביטחוניות המתקיימות סביב השעון אמר לי השבוע שהוא לא מצליח לדמיין את הסיטואציה בלי גנץ ואיזנקוט, שני רמטכ"לים, שני אלופי צפון לשעבר. "תאר לעצמך שביבי יהיה כאן לבד עם הקבינט המטורלל שלו, עם הבן גבירים והסמוטריצ'ים, כשרק גלנט לצדו", אמר לי.
האם כל זה מספיק כדי להשאיר אותם בממשלה? מסופקני. הם מבינים את הסיטואציה. הבעיה עם שני אלה היא שהם אנשי ביטחון שמתוכנתים לחשוב קודם כל על ביטחון המדינה. אין להם את הקילינג אינסטינקט הפוליטי שאצל נתניהו הפך לחזות הכל. קשה להם לחשוב על נטישת הזירה לטובת ממשלה של פירומנים חסרי ניסיון.
הם יודעים שאם לא היו מצטרפים לממשלה ב־11 באוקטובר, כשנתניהו ואריה דרעי זועקים לעזרה, הם בוודאי היו מצטרפים אליה עכשיו, כשנתניהו ודרעי שוב זועקים לעזרה, מול ההסלמה הצפויה בחזית הצפונית. הם יודעים שהם פראיירים. הם יפסיקו להיות פראיירים מתישהו.
4.
הספין החדש
למה גנץ דיבר השבוע על בחירות בספטמבר? כי זה המועד הכי קרוב שאפשר להכריז בו על בחירות ויאפשר הכנה סבירה. לא מזמן עוד התנהל בינו לבין דרעי מו"מ על תאריך לבחירות. דרעי, כמו דרעי, הבטיח שיביא תאריך. תסמכו עליי, אמר. סמכו. לא יצא מזה כלום. טריפת הקלפים בנושא הגיוס הפכה את המאמץ להגיע לתאריך מוסכם לבלתי אפשרי. היום גם החרדים יודעים שגנץ לא יוכל לעשות איתם שום קומבינה. הציבור לא יבלע את זה, בג"ץ לא יבלע את זה, המציאות לא תבלע את זה.
אגב, דרעי דיבר על נובמבר השנה. כמה שיותר קרוב לאזכרה של מרן, שתמיד עזרה להביא מנדטים. גנץ ואיזנקוט מדברים על ספטמבר. זה לא עכשיו, זה נותן מרווח נשימה וזה הגיוני. גדעון סער הציע השבוע את ינואר 2025. מכיוון שצה"ל הגדיר את שנת 2024 כשנת לחימה, מן הראוי לקיים בחירות מיד אחריה.
מה התאריך של נתניהו? לנתניהו אין תאריך לבחירות. התאריך היחיד מבחינתו הוא התאריך המקורי. אם יסכים ליוזמה כלשהי באשר לבחירות, זה יהיה להצעת חוק לביטול הבחירות. בשביל מה צריך בחירות כשהוא ראש הממשלה? האיש לופת את קרנות המזבח בכל כוחו, הלחים את עצמו לפטמות השלטון, הערים סביבו ערב־רב של גמדים, שרתים ועלובי נפש שיודעים איזה אסון הוא ממיט על המדינה, אבל מעדיפים לשתוק ולזרום עם הזרם העכור של פייק וגידופים שמותירה מאחוריה מכונת הרעל, במאמץ הבלתי נפסק להפיל את האחריות על כל מי שאינו נתניהו.
הספין החדש הוא אחדות. אנחנו רוצים אחדות!!! הם זועקים. שלטי חוצות על אחדות החלו צצים כפטריות אחרי הטבח. מכונת רעל שמטנפת לאורך היום, כל היום, את כל מי שלא בא לפטרונה טוב בעיניים, מטיפה פתאום לאחדות.
התנפלות פראית על הרמטכ"ל, על ראש השב"כ, על ראש אמ"ן, על גנץ, על איזנקוט (אב שכול), על המשפחות השכולות, על משפחות חטופים, על כל מי שהיה אי־פעם בתפקיד כלשהו, במטרה להוכיח שמשיח השקר שלהם, בנימין נתניהו, הוא לא האשם אלא הקורבן. רחמנות, באמת.
שימו לב לטקסטים האחרונים של מ"מ המשיח, ינון מגל: "מטורפים!", הוא זועק במלוא גרונו, "תפסיקו לשרוף את המדינה! אתם תביאו להתקפה של חיזבאללה עלינו! כמו שהובלתם להתקפה של חמאס! אתם גורמים לרצח של יהודים! אתם גורמים לנפילה של חיילים! מספיק עם הדברים האלה!!!".
זה אמיתי. כאילו כולנו נחתנו כאן בספינת חלל ענקית ב־8 באוקטובר ולא ראינו את הכתובות על הקיר. את אזהרות אמ"ן. את אזהרות איזנקוט. את אזהרות המערכת כולה. את הרמטכ"ל, שהתחנן לפגוש את נתניהו, ואת השרים הבכירים. כאילו לא ראינו את הזחיחות, את הזלזול, את הבוטות של נתניהו וסריסיו בכל פעם שהסבירו לו שהוא מפרק את יסודותיה של המדינה, שציבור ענק מרגיש שהחוזה הופר ושזה מחליש את ישראל ואת ההרתעה שלה עד כדי סכנת נפשות.
הוא נחר בבוז. גם מי שיחשוב שהמחאה נגד ההפיכה המשטרית היא אירוע רע (אני חושב, כמובן, שזה אירוע אדיר, היסטורי ומרומם רוח שהציל את הדמוקרטיה), יודע שהאחריות מוטלת אך ורק על מקבל ההחלטות. כשהוא שומע שמעשיו מביאים, ישירות או בעקיפין, לסכנת הנפשות המדוברת, הוא חייב לעצור. הוא חייב לבלום. האחריות שלו.
הוא הסביר את זה בעצמו אין־ספור פעמים. אבל הוא לא עצר. הוא לא בלם. כששר הביטחון שלו (!!!) הזהיר אותו, הוא פיטר אותו. צריך להגיד את האמת הפשוטה בקול רם: הוא ואנשיו הם חבורה של פושעים שקשרו קשר להתנקש במדינה. הם כמעט הצליחו. עכשיו הם מתנערים מאחריות.
5.
להעלים את הביקורת
עד לא מזמן היה האלוף (בדימוס) יצחק בריק מלך אולפני התרעלה, שלא בטובתו או אשמתו. אורח כבוד בערוץ 14, בגלי ישראל ובכל מקום שבו מייללים שופרות נתניהו. זה קרה כי הוא מתח ביקורת קטלנית על מערכת הביטחון והצבא. זה התאים מאוד למכונת הרעל, כי זה סייע לה להפיל את האחריות על גורמים שאינם נתניהו. גם אם חסן נסראללה היה אומר את הדברים, היו מזמינים אותו לראיון בכבוד מלכים.
אם נדמה לכם שבריק נעדר מהמסכים ההם לאחרונה, זה לא כי קרה לו משהו חו"ח. הוא פשוט אומר להם את האמת שהם מתקשים לבלוע. הנה קטעים נבחרים ממאמר דעה אחרון שלו ב"מעריב": "צריך לשמור על הישגינו הצבאיים עד כה ברצועת עזה, יותר טובים מהם כבר לא יהיו. ההפך הוא הנכון, ככל שנמשיך את הלחימה בעזה, נשקע עמוק יותר במדמנה.
השמדת ארבעת הגדודים ברפיח 'ומיטוט החמאס באופן מוחלט' הם השקר הגדול ביותר בתולדות מלחמות ישראל שהדרג המדיני והדרג הצבאי מוכרים לנו. לצערי הרב, רוב הציבור נופל למלכודת ומאמין לשקר הנתעב הזה שהם מפיצים לכל עבר כדי להרוויח זמן בהישרדותם הפוליטית והצבאית ולאחוז בקרנות המזבח כמה שיותר. רק לאחרונה הכריזו גם האמריקאים שתוכנית הכניסה של צה"ל למחנות רפיח היא לא ראויה ותגרור את הרעב הגדול ביותר בעולם במאה האחרונה, ולכן הם לא יאשרו את הכניסה".
אני מכבד את בריק, אבל מתחתי עליו לא מעט ביקורת בשנים האחרונות. בריק הוא גדול מותחי הביקורת של העת החדשה, אבל אצלו זה חד־צדדי. הוא יודע רק למתוח. לא יודע לספוג. לא נורא. מדובר בגיבור ישראל. זכותו. הוא צדק לאורך השנים בחלק ממה שאמר, טעה בחלק אחר. כמו כולנו. הוא טעה מאוד כשפיזר תבוסתנות ערב התמרון הקרקעי ברצועה.
עכשיו, לדעתי, הוא מדייק בדיאגנוזה. אפילו הוא לא יודע עד כמה הוא מדייק. עד כמה סביבתו של ראש ממשלת ישראל נגועה בימים אלה בטרלול מסוכן, בסחרור חסר שליטה, ברדידות, אי־כשירות, אי־יציבות ואי־מוכנות.
6.
בוקר טוב
עתירה של עמותת "הצלחה" ושל ראשה הבלתי נלאה עו"ד אלעד מן, הוציאה אתמול לאור את יומניו של נתניהו. עולה מהם סדר היום של האיש. מתברר שגם בתקופת המלחמה הוא מתקשה להתחיל יום עבודה לפני 11 לפני הצהריים. לפעמים גם מאוחר יותר. השבועות של לפני הטבח היו עמוסים בחופשות, שלוש פעמים ברמת הגולן, אבל גם בחו"ל, באתרים שונים.
הפריים הזכור מכל זה הוא בני הזוג נתניהו במשקפיים ורודים, מסבירים כמה טוב כאן ומזדחחים מול המצלמה. יומנו של נתניהו מגלה שהוא נע ונד בין אתרים שונים, תלוי ברמת האיום. כשפורצת מלחמה לא צפויה, רעייתו משתדלת להימצא בקרבת מקלט גרעיני. כשפורצת מחאה, הוא מתבצר במקום שבו שומעים כמה שפחות את ההמונים ותופיהם.
במשפחת נתניהו יש חשש קמאי, לא רציונלי, מהפגנות. זה ניכר היה עוד במחאת 2011, אבל זה הגיע לרמות חדשות מאז פרוץ המחאה נגד נתניהו סביב 2019. המהומה שפרצה שם ביום שלישי האחרון, כשמפגינים ניסו להסתער לעבר ביתם של בני הזוג הנצורים בירושלים, עלתה בכמה דציבלים על כל מה שהיה שם עד היום. ואני מתכוון למהומה בבית פנימה. "יש במשפחה הזו מי שמשוכנעת שמטרתם של המפגינים היא לפרוץ לתוך הבית בקלשונים, לעקוד אותה ואת בעלה ולהעלות אותם על המוקד", סיפר לי אחד מידידי המשפחה לשעבר.
זו הסיבה לכך שראש השב"כ רונן בר מיהר לאתר. הוא לא נכנס פנימה. הדבר האחרון שהוא צריך זה מפגש עם הגברת הנצורה בסיטואציה כזו. הוא היה בחוץ עם אנשיו ועם המשטרה. אנשיו נשבעים שהוא לא הוזעק, אלא הפסיק דיון והגיע למקום ביוזמתו. כפי שעשה ב"ליל גלנט". אני מאמין לאנשיו. אבל אני יודע שהגברת החרידה שמיים וארץ בזעקות שבר ודרישות שלא רק ראש השב"כ, אלא כל השב"כ יגיע מיד.
אני מניח שהזעקות נבלמו בדרכן לרונן בר. הוא פרסם למחרת הודעה ובה הביע דאגה ממפלס האלימות של המחאה והזהיר מחציית קווים אדומים. זה תפקידו. להזהיר. אם אני צריך לנחש, ההודעה הזו נוסחה לאחר שהופעל לחץ כבד לפרסומה. המשטרה, לעומת זאת, הודיעה שבשום רגע לא נשקפה סכנה כלשהי לבני משפחת נתניהו, ואף אחד מהמפגינים לא התקרב לטווח שמסכן או מאפשר חדירה למתחם.
במילים אחרות, כל תועפות הצווחה של השופרות על הניסיון לחטוף את משפחת נתניהו או להתנקש בה, הוא פייק. בעיקר כשאיתמר בן גביר, ההוא שהצליח להגיע לסמל על הקאדילק של יצחק רבין והבטיח שיגיע גם אליו, מתלונן בנושא. יש מישהו רציונלי שמאמין שיש אדם שפוי כלשהו שמעוניין לחטוף לאנשהו את הגברת נתניהו?
וברצינות: האירוע נתן את האות למתקפה מתוזמרת על המחאה. לא רק של השופרות והבן גבירים. זה צפוי. גם פוליטיקאים מהמחנה האנטי־ביביסטי נתנו ידם במעל. גנץ, סער, חילי טרופר. כאלה. נדמה לי שהם הקדימו קצת והגזימו קצת.
המחאה התחדשה בצדק. חצי שנה אחרי, כשצה"ל כבר לא מנהל מלחמה בעזה, רוב המילואים משוחררים והדשדוש בעיצומו, מותר לחדש את ההפגנות. מותר ואף חובה להפגין נגד ממשלה שמחריבה את ישראל כל יום, כל רגע, כל הזדמנות. אם ממשלה אחרת כלשהי הייתה אחראית לפרומיל אחד מהאסונות שחבורת הפושעים הזו המיטה עלינו, הרחובות היו בוערים כאן מזמן. לא צריך לחזור אחורה לתקופת האבן. מספיק להיזכר בימיה של ממשלת בנט־לפיד.
ובכל זאת, המחאה צריכה להתכוונן ולהתאים את עצמה למצב החדש. ההפיכה המשטרית אאוט. היא לא באג'נדה כרגע. לא שאני מאמין ששמחה רוטמן ויריב לוין מבינים את גודל האסון שהמיטו עלינו, אבל כרגע אין היתכנות למזימותיהם. יש בקרב ראשי המחאה כאלה שהתחילו לעוף על עצמם. עוד מעט ידברו על עצמם בגוף שלישי.
אני ממליץ להם להירגע מעט, להחליף את החולצה, לקחת צעד אחורה. יש שם גם כאלה ששייכים למחוזות השמאל ההזוי והם גורמים נזק מתמשך שיכול להפוך לאסטרטגי. עמי דרור, שקבע השבוע ש"צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה", הוא הבולט שבהם, אבל לא היחיד.
המחאה צריכה לנקות את רעשי הרקע. זוהי מחאת העם על כל גווניו. המחאה צריכה לחדד את הצורך לא לנקוט שום צורה של אלימות. אם אני הייתי מראשי המחאה, הייתי עושה כל מאמץ לזהות את מי שהשליך לפיד בוער על פרש משטרה ודורש ממנו להסגיר את עצמו למשטרה. כנ"ל לגבי מי שהשליך מחסום על שוטר.
גילויי האלימות הללו בודדים, ספורים, כמעט לא קיימים. זו המחאה הכי פחות אלימה בתולדות המחאות, אם נתעלם מגנדי ונלסון מנדלה. אבל ברגעים הקריטיים האלה אסור לה לעשות שגיאות. היא צריכה להתמקד בדבר היחיד שמעניין עכשיו: תאריך מוסכם לבחירות. ספטמבר, נובמבר, אפילו ינואר. אבל שיהיה תאריך שירגיע את כולם. אם היה לישראל ראש ממשלה שטובת המדינה בראש מעייניו, הוא היה כבר מזמן חותר לשם בעצמו. אבל אין.
ויש למחאה עוד גוון: המשפחות. בסופו של דבר, מי שהובילו את המחאה מול מעון ראש הממשלה ביום שלישי, היו משפחות חטופים. 95% מהאלימות שנראתה שם, הופעלה על ידי שוטרים. הפיכתה של משטרת ישראל לאלת בייסבול בשירותו של איתמר בן גביר ראויה לדיון נפרד, והוא יתקיים. אבל בסופו של דבר, לא אילה מצגר גררה את השוטרים באלימות על המדרכה, אלא להפך.
משפחות החטופים חיות בתוך סיוט מתמשך שאי אפשר לתארו במילים או בדרך כלשהי. אם תסריטאי כלשהו היה כותב תסריט לסרט אימה כזה, היו מפטרים אותו. המשפחות הללו סומנו מהרגע הראשון בלשכת נתניהו כמוקד לצרות צרורות. וזה נכון. אלא שהטיפול היה ביביסטי קלאסי. הפרד ומשול מהרגע הראשון.
כבר בפגישה הראשונה התברר שמישהו הקים בחיפזון פורום משפחות אלטרנטיבי והזמין את עצמו ללשכה. מילא. גם את המיעוט צריך לשמוע, אם כי עדיף לעשות את זה בגלוי ובשקיפות. אחר כך התנהל מסע נגד רונן צור וחיים רובינשטיין, עד שאולצו לעזוב. לזכותם ייאמר שהם עשו כל מאמץ להימנע מגלישה למסרים פוליטיים. אבל זה לא עזר להם.
למטה החטופים הוצנח מישהו "מטעם" שהטיף "לחבק את נתניהו" כי רק ככה אפשר לקדם עסקה. זה עבד שבועיים. עכשיו זה מתפוצץ להם בפרצוף. כשאני מדבר עם משפחות נואשות, הרוסות מפחד ודאגה, שאינן יודעות איך ומה עוד ניתן לעשות, אני מזהה את המבוכה. הם מדברים כמי שכפאם שד. הם לא יודעים איך אפשר לרבע את מעגל הקסמים המחריד שאליו נקלעו. איך אפשר לבקר בלי למתוח ביקורת, להגיד את האמת בלי לפגוע במנהיג, לדרוש מנתניהו לפעול בלי להרגיז אף אחד או להאשים את נתניהו ולהישאר בחיים.
הם מתחננים על חייהם של בני משפחתם והם לא יודעים איך לעשות את זה. למי שהביאו אותם למצב הנורא הזה, לא תהיה מחילה. עם תאריך בחירות או בלעדיו, בכל מקרה שיקרה או שלא יקרה, האכזריות והציניות הזו שבהן מתייחסים רוב אנשי הקואליציה וראש הממשלה בראשם למשפחות מוכות גורל הוא חטא שאין עליו כפרה. במקום לשבת מול המשפחות הללו, אבלים וחפויי ראש, להתנצל, לבקש סליחה ומחילה על הפקרת יקיריהן, הפכו אותן לכלי משחק פוליטי ומתעללים בהן באופן שיטתי. מדובר בשפל מדרגה כמוהו לא היה במדינת היהודים מאז הקמתה.