מטען הכאב

בצילומים שלו במדים, הלסת היא הדבר הגדול ביותר אצל פט טילמן. יציקת בטון ענקית ומרשימה, שנראית כמו עקב מגף של אופנוען. יחסית ללסת, היה טילמן בחור בעל מידות צנועות למדי. 1.80 מ' גובהו. צנועות יחסית לשחקן פוטבול מקצועי שהשתכר חצי מיליון דולר בשנה באריזונה "קרדינלס".

חסמב"ה מקריית ארבע

הפתעת אוקטובר

בסוף שנת 2001 הציעו ה"קרדינלס" לטילמן את עסקת חייו: חוזה בסך 3.6 מיליון דולר לשלוש שנים. טילמן ויתר על ההצעה והתנדב לצבא ב־2002. 11 בספטמבר עורר אצל טילמן ואחיו קווין את אותו רגש שאמריקאים מכנים "החומר הנכון" ושג'ון קנדי כינה "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". באפריל 2004 נהרג טילמן באפגניסטן.

משער ה"ספורטס אילוסטרייטד" לשדות הקטל. אם שחקן פוטבול שמסרב ל־3.6 מיליון דולר ובוחר באקט של פטריוטיות הוא סיפור טוב, שחקן פוטבול שנהרג על אדמת אויב הוא תסריט שנכתב מעצמו: מכוונים את המחשב לשובר קופות, מלהקים במרק וולברג ומקישים Enter. כאשר יוכיחו היסטוריונים ומומחי חוק וחוקה כי שמונה השנים של ג'ורג' בוש בבית הלבן היו פשע מתמשך מבחירתו ועד לכתו, וכי ממשלו ושיטותיו שינו לעד את האופן שבו תופסת הדמוקרטיה האמריקאית את עצמה, יהיה מותו של פט טילמן במקום טוב באמצע.

באמצע, משום שאסון קתרינה וההזנחה בעקבותיו הם פשע רב־קורבנות פי כמה; באמצע, משום שמאז ימי הזיופים הסיטונאיים במלחמת וייטנאם ושכלול השקר לכדי אומנות, לא היה מקרה המותיר את המתעמקים בו בתחושה כה קשה של זוהמה, שקר ובידוי ראיות. הצבא לעולם הינו גוף הנאלץ למלא חורים שחורים בדיווחיו בבדיות. אבל במקרה מותו של טילמן, החוקרים ודורשי האמת טרם הצליחו להיחלץ מסבך השקרים שטוו. החוקרים הצליחו להוכיח כיצד מת פט טילמן, וחשפו את השקר. אבל אף אחד לא יודע מדוע מת.

פעם ראשונה אחרי הדחתו ממשרד ההגנה, הופיע מזכיר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד בקונגרס להעיד על החיפוי בנסיבות מותו של טילמן. הוא זומן על ידי הוועדה החוקרת, באיחור ניכר ומשווע, לתאר את נסיבות מותו של טילמן ואת שיבוש האמת וכיסוי התחת של הצבא. רמספלד הוא פולמוסן אלגנטי ומפציץ חמקן בחסד עליון. הישיבה ליד שולחן המתנצלים שהופיעו בפני הוועדה, לא הייתה נוחה לו, אבל רמספלד היה במיטבו.

“הגיע הזמן לומר אמת", דחק בו חבר הקונגרס הנרי וקסמן, דמוקרט מקליפורניה, "הגיע הזמן לקבל תשובות. כל שרשרת הפיקוד מודה שהשיטה כשלה, מישהו צריך לשאת באחריות". רמספלד לא אהב את הרעיון שבצבא מתחבאים מאחורי הדרגות ואותו ממסמרים לקיר. לשיטתו, היה מזכיר ההגנה עסוק מדי בעת מותו של טילמן מכדי להתעמק בפרטים הקטנים סביב מותו של חייל באפגניסטן.

ברקע של המפגש הטעון בקונגרס, הייתה השתלטות הדמוקרטים על בית הנבחרים והסנאט והתנגדותם למלחמה בעיראק. לעתים בצבצה העוינות, אבל רמספלד נצמד לכתוב. זה לא היה זמן להשתלח בפוליטיקאים. את זה הוא שמר לסוף. "אינני זוכר כיצד שמעתי על מותו של רב"ט טילמן", אמר רמספלד. "יכול להיות ששמעתי בצינורות הפנימיים. יכול להיות ששמעתי בתקשורת".

מעוכים יותר נראו הגנרלים אביזייד ומאיירס, שהעידו לפני רמספלד. בחליפות אזרחיות ומחוץ למדי השרד, הודו הגנרלים בדימוס בפאדיחה אבל לא באחריות אישית. מאיירס אמר כי אינו מכיר סעיף בחוקי הצבא שלפיו היה אמור לפעול בנדון. אביזייד הודה ב־Screw up - מינוח מכובס לכל המשפחה במקום ה־Fuck up המסורתי שיישמר לסרט. במשך שנים נזרק תפוח האדמה הלוהט הזה מיד ליד.

הפוליטיקאים לא מיהרו להתגייס. משפחת טילמן התנהלה לבדה. אילו היה טילמן פחות מכוכב פוטבול ופט טילמן האב לא היה עורך דין, היה המקרה גווע באפלת חדר מגורים נידח של משפחה שכולה, מאלו שבניהן מגיעים לשדרות הלוחמים. כאשר החל המקרה להסריח כמו משהו שממקד את כל הטינה הדמוקרטית בהתנהלותו הלוחמנית של בוש ומנוף שיכול לגלגל את הסלע על בהונות הבית הלבן, נולדה החקירה.

טוראי־מומחה פט טילמן נהרג ליד גבול פקיסטן במהלך היתקלות של יחידתו עם כוחות אויב. זאת העובדה הנכונה היחידה שדווחה למשפחתו. חוקרי המוות של הצבא הרגישו שלא בנוח בזירת המוות. השכפ"ץ ומדיו של טילמן נשרפו, לא במהלך הקרב. הוא נהרג משלושה כדורים במרכז מצחו במקבץ של צלף במטווח משטרתי. ספק אם חייל המוליך צרור מקלצ'ניקוב יכול להצטיין כל כך.

בתוך שעות ספורות הגיעו החוקרים למסקנות הבאות: טילמן נהרג מאש ידידותית בידי חבריו ליחידה. בעת מותו לא נורתה אש מכל סוג שהוא על ידי כוחות אויב. הוא נורה מטווח של עשרה מטרים מקליעים בקוטר של קליעי M16, נשק אמריקאי תקני. אש ידידותית היא לרוב לא מקבץ במצח מעשרה מטרים. היא הרעשה ארטילרית לקואורדינטות שגויות; כוחות השוגים בזיהוי לילי; כוחות יורים בגב חבריהם. עם כוכב פוטבול אהוד ולא אנוכי בעליל מוטל מת לרגליו, נתפס הצבא לקדחת יצירתית.

מפקד הגזרה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, מיהר לנסח את כתב הענקת המדליה שאחרי המוות. רב"ט טילמן נקטל ב"אש אויב עזה", כתב מק'קריסטל. בנפרד, ולפני שאנשי הנשיא יכתבו עבורו את הדברים שיישא בעת הענקת כוכב הכסף למשפחה השכולה, הזהיר מק'קריסטל את בוש כי הסיפור אינו מדויק. טילמן נהרג מאש ידידותית, עדכן טילמן את הנשיא, כחול על כחול, בעגה האמריקאית.

בתחקיר שצולם בווידיאו, מודה הגנרל בפני חוקריו כי ימים ספורים אחרי שהמליץ על הענקת המדליה לטילמן, עלה לפניו החשד כי נהרג מאש ידידותית. חשד זה הניע אותו לשלוח מזכר לכל הנוגעים בדבר כדי להזהיר אותם שלא להשתמש בניסוחים נמלצים בהתייחסם למקרה. בעיקר השתדל מק'קריסטל שהמזכר יגיע לידיו של הנשיא בוש. לחוקריו אמר מק'קריסטל כי אינו רואה סתירה בין ההמלצה לאזהרה.

בשני המקרים היה ראוי טילמן בעיניו למדליה. מק'קריסטל אמר כי בחר שלא לומר למשפחת טילמן את האמת. ניסוחו ייחשב מופת לחשיבה צבאית: "הכל נעשה בתום לב על סמך תחושתי שמתן מידע לא מדויק לפני תום החקירה אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות נכונה". דיווחיו הסותרים של מק'קריסטל נחשפו בידי חוקרי הצבא. הוא ננזף אך לא הודח. מק'קריסטל היה מפקד הכוחות המבצעים את "המבצעים השחורים" בזירת עיראק ואפגניסטן.

כוחותיו הרגו את אל־זרקאווי, סגנו של בן לאדן. כל קיומו של מק'קריסטל היה בנוי על הכחשת אחריות. לא מדיחים מצביא אפקטיבי כזה רק משום שחבריו ליחידה של לוחם אמריקאי ירו בו שלושה כדורים במצח מטווח קצר. האמת נודעה למשפחת טילמן רק אחרי שקברו אותו. המשפחה הבודדה היא תמיד הגיבורה האמיתית בנרטיב האמריקאי. נחושים, מנומסים, שוחרי אמת, בודדים במערכה, מאופקים. בהתחלה התנהלה המשפחה לבדה. ועדת חקירה שהקים הצבא אימצה את העובדות החדשות והמליצה על הדחת מפקדים.

בדיקה של הפנטגון ומשרד ההגנה הפכה את המלצות הצבא. הקצינים המעורבים יצאו ללא פגע. גסות הקאבר־אפ בלתי נסבלת כשם שהוא מרושע ומסורבל. למרות הדימוי המיידי שעולה בד בבד עם מעשה ההתנדבות של טילמן, הוא התבטא נגד המלחמה בעיראק. טילמן היה נגד בוש והצביע לג'ון קרי בבחירות של 2004. חבריו ליחידה קבעו מועד למפגש עם נעם חומסקי, הבלשן והמבקר הבלתי נלאה של המדיניות האמריקאית. חומסקי אישר את דבר תכנון המפגש.

משפחת טילמן לא נתפסה לטענות סרק שוליות. יותר מכל היא דרשה את התנצלות הצבא על התנהגותו הנפשעת. את הדחת הקצינים שהיו מעורבים. קווין טילמן, אחיו של טילמן, היה ברכב סמוך בשעת ההיתקלות. המשפחה הסיעה את טענותיה עד הממשל, בעיקר משום התפוצה הרחבה של סיפור החיפוי ובחירת הצבא להמציא אש אויב במקום להתמודד עם אש ידידותית.

הטילמנים אמרו דברים חריפים על הצבא והממשל, אבל היו מנוסחים כך שקשה היה לקעקע אותם, מה גם שהצבא הודה בעובדות. בעיקר התקשו החוקרים והמשפחה להסביר את הטווח והמקבץ. אף שנוכחותה של יחידת צלפים מיוחדת של הצבא בשטח נחשפה במהלך החקירה, אלו לא היו יריות ארוכות טווח של צלפים. יוזמת השטח של החיילים לטשטש את העובדות מעידה על אשמה וטיוח. אש ידידותית אינה מושג זר לצבא לוחם.

אבל אופי הירי הצביע על סוג של התעללות חיילים בחבר. אל עבר מישהו שלקח ויכוח, או התנכלות, צעד אחד רחוק מדי. אם מדובר בפליטת צרור במהלך קרב, הרי שהצרור הזה פלאי יותר מ"כדור הקסם" שהרג את הנשיא קנדי בדאלאס. ב־2010, שש שנים אחרי מותו של טילמן, יצא סרט תיעודי בשם "The Tillman Story", שביים אמיר בר־לב. הסרט עורר שוב דיון סוער, חיובי ותומך ברובו, ותור המשבחים היה ארוך ובראשו מייקל מור, שלא שכח לציין זיקה בין הסרט על טילמן לסרטיו.

בר־לב הוא מי שהכין סדרה תיעודית על הגרייטפול דד, הלהקה עם המעריצים השרופים, הישג לא קטן. סטיבן הולדן כתב ב"ניו יורק טיימס": "סרט רב צער, מצמית... חד ראייה ויציב אמוציונלית... הוא מאייר את בני משפחת טילמן בצורה משכנעת כאנשים טובים ומוסריים יותר משרשרת הפיקוד של הצבא ששיקרה להם כאשר השתמשה במות בנם כנשק תעמולה".

קנת טורן הסמכותי ב"לוס אנג'לס טיימס": “סרט שאינו מרפה ממך, שאינו מניח לך לשוב לשלוותך. הדרמטיות שלו אינטנסיבית, מלאה בגבורה נעלית, בתיאור הנצלנות הגסה והמכוערת של הצבא וטיפשות ממארת. זהו נרטיב נחוץ והכרחי לימים הסוערים הללו". בר־לב הצליח לאחד את הטילמנים (ההורים גרושים ופועלים בנפרד לחקר האמת); את מארי, האישה שעמדה להינשא לטילמן וחיה איתו עד מותו; את חוקרי הצבא, החברים ליחידה ומי מדרג הפיקוד העליון שהיה מוכן לשתף פעולה עם הבמאי.

בר־לב הוא העילה להתנעת תהליך החקירה מחדש ולהצהרת המשפחה כי לא ינוחו ולא ישנו עד אשר יבואו האשמים על עונשם.
בר־לב הצטנע: "האמת שאין שום דבר בסרט שעיתונאי חוקר אחר לא היה יכול לדווח עליו. זה היה מרעיש עבורנו לגלות את כל הדברים שהיו מונחים על הרצפה מבלי שמישהו טרח לדווח עליהם. אינני מבקר תקשורת או משהו, אבל אף אחד לא טרח ללקט את העובדות.

"בניגוד להנחת עבודה הגיונית, הצבא לא שם מחסומים בדרכנו. הם לא חשבו שאנחנו מהווים עבורם איום. נכון שהם לא עזרו לנו, אבל הם גם לא הפריעו. הם פשוט לא חושבים ועובדים בשיטה הזאת. חוץ מצוות תגובות מקצועי לעילא של מסובבי ספינים מרהיבים, הם לא עשו דבר. הם דאגו שהספין יהיה אפקטיבי היכן שזה נחשב, וכי יכה שורשים במקומות שבהם נופלות החלטות. סרט תיעודי קטן וצנוע כשלנו לא הולך להסיט אותם ממסלולם".

"מה שהיה אפקטיבי בעיניי", אמר בר־לב בראיון ל"Nation", "הוא התיעוד החדשותי שבו השתמשנו, הלקוח מוועדת החקירה. בו נראים הגנרלים המעורבים כמי שמשתמשים בתירוצים נוסח, 'הכלב אכל לנו את שיעורי הבית'. השורה התחתונה, שביקשה לסכם את האירוע, הייתה שהגנרלים התנצלו על הטעויות שגרמו לבלבול ולמסכת הכזבים בדיווח השקרי על מותו של פט טילמן. עד היום הם טרם הודו במשהו משמעותי שמבהיר כי הם נושאים באחריות".

על השאלה מה הוא היה רוצה שהצופים ייקחו מהצפייה בסרטו, השיב בר־לב: "הסיפור לא נגמר. אף אחד לא נשא באחריות ולא שילם עבורה. החיילים שהרגו את פט טילמן נענשו באורח מינימלי, עונש שניתן בדרך כלל למי שנתפסו עם נשק מלוכלך. הכעס שלי מכוון כלפי מי שממשיכים בקאבר־אפ עד עצם היום הזה".

מה שלא נותן מנוח למשפחה הרחבה הוא העובדה שטילמן היה אתאיסט שהתנגד נמרצות למלחמה. שלא ראה סתירה בין הצורך לשרת את מולדתו ובין העובדה שהמלחמה הייתה מיותרת ושקרית. הוא נהרג בשדה הקרב כפי שנהג להיהרג במגרש הפוטבול. את הקריינות לסרט הקליט השחקן ג'וש ברולין ותרם למשקלו הסגולי. הסרט מתאר את מעורבותם הגוברת והולכת של בני המשפחה בניסיונם להגיע לחקר האמת. בעיקר אמו של טילמן, מרי, שעבודת התחקיר הפרטית שלה גילתה עובדות רבות ומרשיעות, יותר מאשר גילו הצבא וחוקריו.

המסקנה הקשה בתחום המבצעי היא שהלוחמים סביב טילמן שיחרו לקרב אש וליצירת מגע עם האויב, גם אחרי שהסכנה המיידית חלפה. הצרורות שהתעופפו בתקרית, כולל זה שהרג את טילמן, היו סרח עודף של לוחמים צעירים שנזרקו אל תוך קרב אש וסירבו לסגת ממנו מבלי להשתמש בנשקם. הסרט מגלה, בפעם הראשונה, כי האב והאם לא היססו לקלל נמרצות את האנשים האטומים שעמם באו במגע בניסיון לחקור את התקרית. מבחינתם, הסרט הוא נדבך חשוב, נוסף, במאבק על הצבת האמת העובדתית על כנה והבאתם לעונש משמעותי של השקרנים ומחוללי הספין.